בהתחלה לא הייתי בטוחה אם אפשר בכלל להתמודד עם זה בתיאטרון ולהעלות לבמה נושא כזה מחריד של רצח אוכלוסייה", אומרת אנינה ג'נדרייקו, במאית ההצגה "שנגל - כוחן של הנשים" שנוצרה על בסיס מחקר אינטנסיבי באזור שנגל שבצפון עיראק בשיתוף פעולה הדוק עם נשים יזידיות, ותוצג במסגרת פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר.
"שלום תמורת שלום": בזמן הפגישה עם ביידן - הציונות הדתית במסר לנתניהו
"רדיפת היהדות במדינת היהודים": דיון סוער על איסור תפילת יום הכיפורים בת"א
"עשינו בהתחלה כמה ניסיונות כדי לראות אם זה יעבוד, אם אפשר לתרגם על הבמה את האירועים ואת כוחם של האנשים. קיבלנו פידבקים וראינו שעם סיום ההצגה היו דיונים ערים בקהל. אם זה קורה בתיאטרון, שאנשים מתחילים לדבר אחד עם השני על מה שראו, למרות שהם לא מכירים זה את זה, אז העבודה הייתה מאוד כדאית".
פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר מציין את שנתו ה־44 ויתקיים בחול המועד סוכות, ב־4־1 באוקטובר. בפסטיבל, המשקף במהותו מגוון רחב של קולות ונושאים קיומיים וחברתיים, יעלו עשרות מופעי תיאטרון והצגות רחוב, מתוכם גם ארבעה בינלאומיים. אחד מהם הוא כאמור ההצגה "שנגל - כוחן של הנשים", שתוצג ביומו האחרון של הפסטיבל. העלילה מתארת את מה שעברה האוכלוסייה היזידית בשנגל, אזור ההתנחלות האחרון של היזידים בצפון עיראק, מאז שדאע"ש פלש לשם באוגוסט 2014 במטרה להכחיד אוכלוסייה זו.
"יותר מ־5,000 גברים נאספו ונורו מיד, אלפי נשים נאנסו, נחטפו, שועבדו ונמכרו כמו בקר בשווקים. כ־250 אלף יזידים הצליחו לברוח אל ההרים", אומרת ג'נדרייקו. "האוכלוסייה היזידית הופקרה לגורלה על ידי הפשמרגה (לוחמים כורדים) והצבא העיראקי. תנועת השחרור הכורדית הצליחה לפנות מסדרון דרך שטח שנכבש על ידי דאע"ש ומנעה היקף גרוע יותר של רצח עם ורצח נשים. ההצלה עוררה שיח חברתי פנימי אינטנסיבי באוכלוסייה היזידית.
לאחר השחרור מדאע"ש בסוף 2017 החל השיקום. החברה היזידית שבעבר הייתה סגורה ובעלת מבנה פטריארכלי עוברת מאז שינויים עמוקים. הנשים היזידיות נמצאות במרכז התהליך הזה של ההתעוררות החברתית־פוליטית. ההפקה של ההצגה משקפת עדות היסטורית עכשווית של התעוררות שמגיעה הרבה מעבר לשנגל באמצעות שזירת מוזיקה חיה של המוזיקאים הכורדים היזידים, הקלטות וידיאו וסאונד שצולמו בשנגל, כמו גם טקסט ומשחק".
"לשקף את הפשעים"
ג'נדרייקו, 56, נולדה בגרמניה, וכיום מחלקת זמנה בין שווייץ ליוון. היא למדה משחק בשנות ה־80 ושיחקה בתיאטראות רבים, ומזה 15 שנים עוסקת בבימוי. בעבודתה היא מתמקדת פעמים רבות באירועים הסטוריים, תוך מתן דגש לנקודת מבט נשית ובחינה של נושאים הקשורים בזהות, תרבויות שונות ויחסי כוח.
"אני מכירה את האזורים הכורדיים בטורקיה, סוריה ועיראק מתחילת שנות ה־90", היא מספרת. "אני מעורה במצב הפוליטי בשטח כבר הרבה מאוד זמן וגם דוברת את השפה. תרגמתי עבור משלחות לזכויות אדם ועבדתי באזור. ב־2014 'ארגון המדינה האסלאמית' (דאע"ש) פלש לשנגל במטרה להשמיד את האוכלוסייה היזידית. מאז ייסוד האסלאם היזידים נרדפו כקהילה דתית, היו עשרות ניסיונות להשמידם, וכיום נותרו רק קצת פחות ממיליון יזידים מתוך 48 מיליון בעבר".
המחזה בעצם מבטא את מה שחווית בביקורך באזור.
"ב־2018, זמן קצר לאחר שחרור העיר מוסול נסענו לשנגל בפעם הראשונה. היה קשה מאוד להיכנס לשנגל באותה תקופה, נאלצנו לעבור יותר מ־40 מחסומים צבאיים שונים עד שלבסוף הצלחנו. מעולם לא התמודדתי ישירות עם היקף כזה של הרס ומעולם לא עם אוכלוסייה המחוברת כל כך לשלום ולצדק".
איך זה מתבטא?
"למשל תושב מקומי בשם דיג'וואר קיבל את פנינו, קיימנו איתו את השיחה הראשונה שלנו, וזה הותיר בי רושם מתמשך. בין היתר הוא אמר: 'נשאלנו שוב ושוב אם אנחנו רוצים לנקום. אנחנו לא עושים את זה. לתקוף אנשים אחרים זה לא משהו שאנחנו עושים. זה חטא. אם מישהו עושה טעות, אין לך את הזכות להעניש אותו, להרוג.
האדם יכול להשתנות, אני מאמין בזה. אני מאמין בדו־קיום של אנשים ודתות שונות'. אדם מקומי נוסף אמר לנו: 'היינו רוצים שתהיה לנו הזדמנות לגור כאן בשנגל. זהו אזור ההתיישבות העתיק ביותר שלנו והיחיד שעדיין קיים. כאן יש לנו את השורשים שלנו, המקומות שבהם אנו מקיימים את הטקסים שלנו. אנחנו מרגישים מחוברים עמוק לאדמה כאן, להרים, למעיינות, לעצים הישנים, לטבע".
"חזרתי מחוזקת"
ג'נדרייקו הייתה בשנגל עם צוותה ארבע פעמים בין השנים 2018 ל־2022. "מצאתי שהגישה של דיג'וואר משתקפת אצל הרוב המוחלט של האנשים שם, למרות שהאוכלוסייה הערבית הסתכלה עליהם בזלזול, בבוז", היא אומרת. "רציתי לספר את הסיפור של שנגל, לא רק כעדות, אלא מפני שלאירועים האלה יש חשיבות הרבה מעבר לשנגל.
'לא רק הערים והכפרים שלנו נהרסו, אלא גם המבנה החברתי הפטריארכלי התערער עד יסודותיו. רק אנחנו עצמנו יכולות להבטיח שאישה לעולם לא תצטרך לסבול תחת שליטה גברית', אמרה לי צעירה משנגל. נשים החלו לשחרר את עצמן מתפקיד המדוכאות. חזרתי משנגל מחוזקת מאוד. אבל עדיין ישנה בורות במערב לגבי אנשי שנגל".
אילו מסרים חשוב לך להעביר דרך ההצגה?
"ההצגה פותחה כאמור על בסיס מחקר אינטנסיבי בשנגל ובשיתוף פעולה הדוק עם נשים יזידיות. במהלך ביקוריי התרשמתי עמוקות מיחסם של האנשים המקומיים לעולם. הם חוו את הדברים הנוראיים ביותר ובכל זאת הם לא רק רואים את עצמם כקורבנות, אלא התחילו לקחת את גורלם בידיהם.
ההצגה גם מראה כיצד נוצרים מבנים חדשים בהתנגדות ובשיקום, המעוצבים באופן מכריע על ידי נשים. ההתמקדות היא בערכי היסוד של להיות אנושי. היחס שלהם נותן אומץ ומעלה שאלות הנוגעות לכולנו. היה לי גם חשוב למצוא צורות משחק וייצוג נאותות, שיוכלו לשקף את הפשעים של דאע"ש נגד האוכלוסייה היזידית מבלי לפגוע או להטיל סטיגמה על היזידים. לאחר כל הופעה עולות שיחות בקהל, ואנשים יוצאים עם איזשהו מסר לעולם.
ההצגה עוסקת באירוע טראומטי ויכולה גם לגרום לאנשים המגיעים מהקשר פוליטי דומה להכיר את ההיסטוריה שלהם. אני מוצאת בזה היבט חשוב מאוד. כמו כן, חשוב להבהיר שאונס ושעבוד נשים אינם תופעת לוואי של מלחמה, אלא נשק מכוון במלחמה שמטרתו התפוררות החברה כולה".
ההצגה הועלתה כאמור בזכות שיתוף פעולה עם נשים יזידיות ועם ארגון TAJE - ארגון הגג של נשים יזידיות חופשיות בשנגל. "ללא שיתוף הפעולה הזה, הטיולים שעשינו, הראיונות ופיתוח ההצגה לא היו מתאפשרים", אומרת ג'נדרייקו. "התקיים דיון רציף לגבי הטקסטים, עיבוי התכנים. כל הטקסטים פותחו דרך יותר מ־50 ראיונות עם מי שנפגעו ישירות. נשים יזידיות נכחו גם בחזרות פרטניות. שום דבר ממה שאנחנו מראים לא הומצא, אבל הכל מומחז.
את הזוועה אפשר 'לסבול' רק כי ניתנת לה צורה. לדעתי, זו אחת המשימות המרכזיות של האמנות. החוזק והאומץ של העם היזידי, בעיקר של הנשים, עוברים בכל הצגה. מאוד חשוב לי לספר על התעוררותן של נשים יזידיות, על כך שאפשר להשתחרר מתפקיד המדוכא, הקורבן. נקודה חשובה נוספת היא להביא את הגישה הבסיסית של האוכלוסייה היזידית אל העולם. ההצגה שלנו מעלה גם שאלות החורגות הרבה מעבר לשנגל. כל הנושא הזה חשוב לא רק באזור המזרח התיכון, אלא בכלל: אם אנחנו רוצים עתיד שלא ייקבע על ידי מלחמה".
בהצגה משתתפים גברים ונשים: ארבעה שחקנים, זמר אחד ומוזיקאי אחד, חלקם יזידים. "שינינו את הצוות שלנו להופעת האורח בפסטיבל כי לא כל המשתתפים מדברים אנגלית", אומרת ג'נדרייקו. "בישראל למשל אנחנו מציגים הכל באנגלית, עם כתוביות בעברית. כבר הופענו עם ההצגה כ־30 פעמים בערים שונות בשווייץ, ביניהן באזל וציריך, ועשינו סיבוב הופעות קטן בגרמניה. הוזמנו לברזיל ולזימבבואה, אבל אנחנו לא יודעים אם נוכל למצוא את המימון. היינו רוצים להעלות את המחזה בעוד הרבה מקומות".
את מתרגשת להציג בישראל?
"אנו שמחים מאוד על ההזמנה לפסטיבל עכו ומייחסים לה חשיבות רבה. אנחנו מקווים שנוכל לחזק את הקולות הביקורתיים בישראל. להקת התיאטרון שלנו תהיה נוכחת לכל אורך הפסטיבל. אנו מצפים מאוד לשיח עם אנשי התיאטרון, האוכלוסייה המקומית והקהל. לפסטיבלים כמו זה יש משמעות חשובה.
הם מהווים מקורות השראה, עולים רעיונות חדשים, קשרים חדשים, לבבות ומוחות נפתחים. אנו גם עוקבים בדאגה אחר ההתפתחויות הפוליטיות בישראל. בהצגה שלנו מדברים על האפשרות שבני העדות והדתות השונות יחיו יחד בשלום במזרח התיכון, ואילו אנחנו נופיע עכשיו במדינה שכל הזמן בועטת באפשרות הזו. אנו מודעים לסתירה זו וגם לכך שלאנשים רבים מהשטחים הכבושים קשה ואפילו בלתי אפשרי להגיע לפסטיבל. אנו מצטערים על כך. היינו רוצים מאוד גם להעלות את המחזה שלנו בשטחים הכבושים".