בשבת האחרונה, ה־4 בנובמבר, כשברחבי ישראל התקיימו עצרות להשבת החטופים בצל יום השנה לרצח יצחק רבין, התקיימה בוושינגטון הבירה צעדה שבה השתתפו מאות ארגונים מרחבי ארצות הברית. הדרישה הרשמית של המחאה הייתה הפסקת אש במלחמת חמאס־ישראל, אולם הקריאות שנשמעו תמכו בטבח ה־7 באוקטובר ובחתירה לסופה של ישראל, כפי שפרסמה הליגה נגד השמצה.
אמר ״שלום״, דקר וחרט צלב קרס: אנטישמיות מזעזעת בצרפת
אירוע חריג בארה"ב: סטודנטים יהודים ננעלו בספרייה מפני הפגנת פרו פלסטינים
וכך, בעוד שעל הבמה ברחבת מוזיאון תל אביב עמדה הדס קלדרון וזעקה מדם לבה לשחרור ילדיה סהר (בת 16) וארז (12), בקצה השני של העולם עלו בזה אחר זה דוברים שהאשימו את ישראל ברצח עם, וטענו כי קיומה אינו לגיטימי. אף נואם לא הכיר בחטופים הישראלים או באזרחים שנרצחו ב־7 באוקטובר. במוצאי אותה שבת, שעון ארצות הברית, התאספו המפגינים בוושינגטון סביב הבית הלבן וקראו סיסמאות אנטי־ישראליות. כמו כן דווח על השחתת אנדרטאות ופסלים ברחבי העיר.
אירועי השבת הראשונה של נובמבר אינם בגדר מקרה בודד. העלייה המדאיגה באירועי האנטישמיות רק ממשיכה, ונתוני המרכז לחקר הקיצוניות של הליגה נגד השמצה מצביעים על עלייה של 388% במספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית ביחס לאותה תקופה בשנה שעברה. כך למשל נרשמו 312 תקריות הטרדה, ונדליזם ותקיפה, לעומת 64 תקריות אשתקד, ונמצא כי כ־190 מהתקריות הללו קשורות ישירות למלחמה בין ישראל לחמאס.
על רקע התקריות הקשות והאיומים שמגיעים מכל קצוות תבל, אומר ג'ונתן גרינבלט, המנכ"ל העולמי של הליגה נגד השמצה ומחבר הספר "זה יכול לקרות כאן", על השנאה המתגברת באמריקה כלפי יהודיה, כי "אני מדבר על זה כבר הרבה זמן, אבל הלוואי שהייתי צועק חזק יותר. הלוואי שהדברים שאמרתי היו מוצאים את הדרך להישמע. כי עכשיו אנחנו חווים את המחיר של לא לקחת ברצינות את שאיפות רצח העם של חמאס. אז אני אפילו מרגיש אשם".
בישראל האצבע המאשימה מופנית כלפי הצמרת המדינית והביטחונית שלא התריעו על אירוע כזה, למה אתה מרגיש אשם?
"לעולם לא היינו משערים שהמערכות ייכשלו כמו שהן נכשלו, אבל בסופו של דבר אני לא חושב שזה היה כישלון צבאי או כישלון מודיעיני. זה היה כישלון מוסרי, ולא של ישראל, אלא של אלה מאיתנו במערב שלא הקשיבו למה שחמאס אמר. כלומר, שמענו את זה, אבל דחינו את זה. שמענו את זה, אבל התכחשנו לזה. שמענו את זה, אבל פיתחנו מנגנוני הגנה כי חשבנו שנוכל להתמודד עם זה".
"הכל התערבל יחד"
נכון לומר כי חמאס מעולם לא הסתיר את כוונותיו כלפי ישראל וכלפי העם היהודי, אולם דבריו של גרינבלט מקבלים עתה ביטוי נוסף, דווקא בזירת האוניברסיטאות בארצות הברית. מאז ה־7 באוקטובר החלו עצרות והפגנות רבות למען "שחרור פלסטין", כאשר הסיסמה שנשמעת בהן שוב ושוב היא "מהים עד הנהר, פלסטין תהיה חופשית".
הביטוי, שהפך שגור בכל עצרת ובכל סרטון טיקטוק פרו־פלסטיני, מקורו עוד בשנות ה־60 וגורמים רבים מזהירים כי ההוא מבטא אלימות ורצון לרצח עם ובמקומות מסויימים באירופה כבר אוסרים על השימוש בו. "חמאס הוא ארגון השמדה, שנועד להשמיד יהודים. אנחנו יודעים מה המשמעות של האמירה 'ועד לים'. הם גם אמרו את זה שוב ושוב, זה הכישלון שלנו שלא הקשבנו", טוען גרינבלט.
כשאתה אומר שלנו? למי אתה מתכוון?
"לכולנו. לאמריקה, למעצמות המערב, אני אפילו מתכוון לקהילות היהודיות. כן, כתבתי את הספר, אבל באמת חבל שלא צעקתי יותר".
איך שמעת על מה שקרה ב־7 באוקטובר?
"זה היה שישי בלילה כאן, וקיבלתי טלפון ממנהלת המשרד בישראל, זה היה כנראה שתיים בלילה אצלנו. היא הייתה מאוד חרדה ומודאגת, ואמרה לי שאני צריך לדעת מה שקורה. מאותו רגע, הייתי בטלפון עם בני משפחה וחברים בישראל כל הלילה. בבוקר שלנו, התחלנו לראות את הסיפורים, ורק אז הבנו מה בעצם קרה. אני לרוב הולך לבית הכנסת בשבת. באותו היום לא הלכתי. במובנים רבים, זה הציף בי גם את הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, שקרה ב־27 באוקטובר 2018 - גם אז זה היה שבת, ואת הירי בפאווי, בפרברי סן דייגו, שהתרחש ב־28 באפריל 2019, גם בשבת. כך שהכל התערבל יחד. זאת תקופה מאוד קשה".
בעיני רבים, מאז ה־7 באוקטובר הגבול בין אנטישמיות ובין ביקורת כלפי ישראל טושטש.
"ראשית, ביקורת על ישראל אינה אנטישמית. אנחנו צריכים להיות ברורים, יש הרבה אנשים שקוראים להפסקת אש. הם לא אנטישמים, הם אולי לא מסכימים עם הטקטיקה של ישראל, אבל הם לא אנטישמים. אנטי־ציונות היא אנטישמיות, נקודה. להיות אנטי־ציוני פירוש הדבר להתנגד לרעיון שלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמולדת. זה לא אומר פתרון שתי מדינות אלא שלילת זכויותיהם של יהודים. זו אידיאולוגיה של שלילה וניהיליזם".
ומשם המדרון חלקלק.
"אנטי־ציונות היא אידיאולוגיה שמובילה מהר מאוד לכך שמוות הוא יעד. בגלל זה אנחנו כל כך מתנגדים לזה. שוב, אין שום פסול בביקורת על ישראל, אבל כשהאידיאולוגיה שלך היא הרס המדינה, ואתה לא לוקח אחריות על ההשלכות של זה, זה חמור מאוד".
אבל אנטי־ציונות הייתה קיימת הרבה לפני ה־7 באוקטובר, ובכל זאת נדמה שעכשיו יותר מתמיד, הקמפוסים בארצות הברית הפכו לחזית ההתנגדות הגדולה.
"האוניברסיטאות הפכו לסביבה מאתגרת מאוד עבור סטודנטים יהודים וסטודנטים ישראלים. עוד קודם לכן אוניברסיטאות יוקרתיות רבות עיוותו את השיח. אין שום צדק בתנועת צדק חברתי שקורעת כרזות של חטופים. אין שום דבר ליברלי בארגונים לא ליברליים שמצדיקים, שלא נאמר חוגגים, רצח של בני אדם אחרים. אז המצב חמור והריקבון אמיתי והכישלון של מנהלי האוניברסיטאות לומר בקול ברור מה באמת קרה ב־7 באוקטובר הוא גדול".
איך הגענו לזה? למה אנחנו רואים שנאה כזו דווקא בקרב הדור הצעיר? יש להאשים את הטיקטוק? את הטוויטר?
"המדיה החברתית היא מפיצת־על של אנטישמיות, ללא ספק. רבים מהצעירים האלה שצועדים ברחובות לא יודעים עבור מה הם צועדים. הם לא מבינים. הם חושבים שזה בשם צדק חברתי. לכן, חלק מהתפקיד שלנו הוא לא לגרש אותם, אלא לאמץ אותם, לחנך אותם, להסביר. ברור שהרבה יותר קל להרוס משהו מאשר לבנות אותו, אבל הנטל שלנו כיהודים הוא לבנות. אין לנו ברירה, זה לא יהיה קל, אבל אני לא חושב שאמריקה היא מקרה אבוד, אני לא חושב שהצעירים האלה הם מקרה אבוד. עלינו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד".
איך?
"אני חושב שהתפקיד שלנו בליגה נגד השמצה הוא לחזק את המוסדות היהודיים באוניברסיטאות, דוגמת "הלל", חב"ד ואחוות יהודיות. לעזור להם ולעודד ולהעצים נאמנים ותורמים יהודים להדוף את אקלים הפחד וליצור אקלים בריא יותר בקמפוסים האלה".
“צריכים להילחם"
הליגה נגד השמצה, שהוקמה כבר בשנת 1913, חרתה על דגלה לעצור את ההשמצות כלפי העם היהודי ולהבטיח צדק ויחס הוגן לכולם. גרינבלט, שמכהן בתפקידו כראש הארגון מאז שנת 2015, מבקש להדגיש כי באוניברסיטאות רבות יש גם חיים יהודיים עשירים וחזקים מאוד.
"אני לא רוצה שיחשבו שסטודנטים יהודים מתכופפים בחדרי המעונות שלהם, זה לא המקרה", הוא מסביר. "מצד שני, זה גם נכון שהאנטי־ציונות הפכה לגיטימית בשנים האחרונות על ידי כמה קולות באוניברסיטאות הללו. קולות שהם אומנם מיעוט, אבל מיעוט רועש שצריך להדוף אותו. בליגה נגד השמצה אנחנו מנסים לדחות את הדעות הקדומות שהקולות האלה מפיצים. הם מנסים להציג את זה כשיח אקדמי, אבל חוסר סובלנות או קנאות הם לא בסדר כלפי כל עם. עכשיו זה מופנה כלפי היהודים והישראלים".
בשבועות האחרונים הציבור הישראלי מתאר את אירועי ה־7 באוקטובר כפוגרומים, ואף כשואת העוטף, ורבים בעולם זועקים כי ההבטחה "לעולם לא עוד" הופרה. גרינבלט לא מגדיר את אירועי השבת השחורה ואומר כי בעיניו עוד לא נוצר המונח שיוכל לתאר בכלל את הזוועה: "אין לנו עדיין את המילה עבור מה שקרה בבוקר הזה".
הוא מסביר כי גם מונחים כמו "ג'נוסייד" (רצח עם) או "שואה", נכנסו לשימוש מאוחר יותר: "המונח 'ג'נוסייד' לא היה קיים עד 1944. המונח פותח על ידי רפאל למקין, משפטן יהודי אמריקאי, על מנת לתאר את מה שקרה לעם הארמני בידי האימפריה העותמאנית. גם המילה 'שואה' אומנם מופיעה בתורה, אבל לא עשינו בה שימוש עד לאירועים האלה. אין לנו אירוע בהיסטוריה המודרנית שמשתווה לאירועי ה־7 באוקטובר, ולכן אנחנו עדיין מנסים להבין איך לתאר את זה".
אך גרינבלט בעצמו מתריע כבר שנים מפני האפשרות כי מה שאירע לפני עשרות שנים עלול לקרות שוב. באופן סימבולי ומצמרר אנו משוחחים בשבוע בו מציין העם היהודי 85 שנה לליל הבדולח. הפוגרום הנורא שאירע בלילה שבין ה־9 ל־10 בנובמבר 1938 ברחבי הרייך השלישי. 85 שנים לאחר מכן, שוב מסומנים בתי יהודים ברחבי אירופה.
חנויות ובתי עסק יהודיים מושחתים ובשני האחרון נרצח בלוס אנג'לס פול קסלר, יהודי, שהגיע לתמוך בישראל, בידי מפגין פרו־פלסטיני. "כשכתבתי את הספר האמנתי שזה יכול לקרות באמריקה, אבל לא שיערתי שאראה עצרות עם אנשים שאומרים 'אנחנו חמאס'. זה מחריד, אבל זה לא שיתק את הקהילה שלנו, אלא זה דחף אותה עוד קדימה", אומר גרינבלט. "האנרגיה שאני רואה בקהילה היהודית לא דומה לשום דבר שראיתי בעבר. האחדות והרצון להילחם קיימים כפי שלא ראיתי מעולם. אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר. אני מרגיש כאילו אני רואה עכשיו את עלות השחר וזה נותן לי תקווה עצומה".
עמיתים, חברים ובני משפחה ברחבי העולם מספרים שהם מפחדים מהתרחישים שהמלחמה הזאת יכולה להוביל אותנו אליהם.
"ישראל תמשיך להתקיים, היא חזקה והיא לא הולכת לשום מקום. ישראל תנצח. אני לא מודאג. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להילחם גם בצד שלנו. במשך שנים רבות הרגשנו שאם יש לנו את ישראל, אנחנו מסודרים. אבל האתגר המתמשך בלהיות יהודי הוא לא לקחת כמובן מאליו את מה שיש לנו. אני חושב שרבים מאיתנו שחיים בפזורה, חשבו שהכל בסדר כי אנחנו חיים בדמוקרטיות ליברליות, אבל המצב הזה מזכיר לנו שכדי להבטיח שהן יחזיקו מעמד, אנחנו צריכים להילחם על מה שיש לנו.
"אנחנו לא יכולים לקחת אותו כמובן מאליו. בעיניי מה שאתם מתמודדים איתו בישראל הוא הרבה יותר קשה ממה שאנחנו מתמודדים איתו כאן. אז אני צריך להיכנס ולדבר עכשיו עם חדר מלא של סטודנטים, זה הקושי שלי. את מדברת איתי מהמקלט שלך, זה קשה. יש לי בני דודים שנמצאים בקו החזית, זה קשה. חברים בישראל שמספרים שהם עדיין הולכים להלוויות, זה קשה. אבל אנחנו נילחם וננצח. עם ישראל חי".