אורית סוליציאנו,
מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
לסימה באהוס (Sima Bahous), מנכ"לית ארגון UN Women,
מאז ה־7 באוקטובר נחשפנו בישראל ובעולם כולו לזוועות שהמוח האנושי לא יכול אפילו לעכל. נשים ונערות עברו פשעי מלחמה סדיסטיים וברוטליים, שלא ניתן להאמין שיש בעולם רוע כזה בלתי אנושי. פרטי הזוועות שעברו נשים קשים מנשוא, אבל חשוב שתדעי שנשים ונערות צעירות עברו פגיעות מיניות קשות ביותר עד כדי פגיעה בשלמות גופן. הן עברו אונס ברוטלי ואונס קבוצתי. אלה מעשים שהמוח האנושי לא יכול לדמיין, והם גם משקפים את הפחד הכי עמוק שקיים אצל כל אישה ונערה.
כאישה משכילה וכמנהלת ארגון UN Women, וגם כשכנתנו מעבר לגבול, כאישה ירדנית ששנים פעלה למען שוויון מגדרי, העצמת צעירות וקידום זכויות נשים, לא ברור לי איך את ישנה בשקט בלילה כשאת והארגון שאת עומדת בראשו מפנים עורף לאחד הפשעים הכי קיצוניים שהיו נגד נשים בעשרות השנים האחרונות. נשים, שנמצאות רק מעבר לגבול של מדינתך, ירדן, נטבחו באופן אכזרי, הגופות שלהן בוזו, והכל רק בגלל שהן נשים יהודיות. מחבלי חמאס סיפרו בחקירות שקיבלו הוראות מפורשות לפגוע בגופן של נשים ולאנוס אותן. לא ברורה לי שתיקתך הרועמת, שהיא אכזרית ומנוגדת מבחינה מוסרית ומהותית לקריירה המקצועית שלך, כולל תפקידך הנוכחי.
לא בכדי התפתח המונח "אחוות נשים", כדי לשקף שנשים מכל העולם כולו, לא משנה צבע עורן, דתן, מוצאן, סובלות מבעיות משותפות של אלימות בתוך המשפחה, אלימות מינית ועוד, רק מפני שנולדו נשים. לכן נשים מכל העולם מתאגדות ופועלות הן ברמה מקומית והן ברמה עולמית על מנת להילחם יחד נגד עוולות מגדריות. אז איך יכול להיות שעכשיו את שותקת בצורה כה רועמת שגורמת לנו, נשות ישראל, ובעיקר לשורדות הטבח האכזרי, להישאר לבד בזעקה הכואבת הזאת?
הייתי מצפה ממך לשים סוגיות פוליטיות בצד, כי הרי ארגון UN Women קם כדי להיאבק באלימות נגד נשים בכל העולם וכדי לסייע למדינות החברות באו"ם לקבוע סטנדרטים משותפים לשוויון מגדרי ולמניעת אלימות. לנשים, ובמיוחד בתפקיד כמו שלך, יש כוח אדיר לשנות את העולם, לפעול למניעת אלימות ולקדם חברה טובה ובריאה יותר. ואת עדיין שותקת. איך את יכולה? השתיקה שלך מטילה כתם מוסרי הן עלייך והן על הארגון שבראשו את עומדת. הכתם הזה יהיה חרות על דפי ההיסטוריה.
ברגעים קשים אלה אני קוראת לך להשמיע קול. אל תישארי אדישה לכאבן של נשות ישראל.
אניטה פרידמן,
יו"ר ויצו העולמית
לארגוני הנשים בעולם, לשותפותיי לערכים וחלומות,
בשם אישה אחת, ישראלית או בעלת אזרחות אחרת, שזעקתה נבלעת כעת במנהרות עזה, אני פונה אליכן, בבקשה לעמוד לצדה ולצדנו בימים קשים אלו. לפני כחודש וחצי, בבוקר שבת, הותקפה ישראל באופן ברברי שהעולם המערבי לא ראה כדוגמתו דורות. אלפי מחבלים חמושים פרצו ליישובים סמוכים לגבול, במטרה לרצוח, להשמיד, לבזוז ולחטוף, והמראות, שבחלקם גם צולמו והופצו בשעת מעשה - עולים על כל סרט אימה שמוח אנושי יכול ליצור. בין היתר בוצעו מעשי אונס קבוצתיים בנשים ונערות, רצח הורים כשילדיהם הקטנים ממררים בבכי על ידם, חטיפת קשישים חולים ממיטותיהם וגרירתם למרתפי עזה, ביזוי גופות נרצחים, והכל תוך אקסטזה דתית מוחצנת ורוממות האכזריות כערך עליון. בסך הכל נרצחו באותה שבת 1,400 חפים מפשע, ונחטפו כ־240 אנשים, בתוכם ילדות, נערות, נשים וקשישות - שמוחזקות בשעות אלה ממש בשבי.
העולם דורש מישראל נורמות מוסר גבוהות בהתגוננותה מול התוקפנות. ובצדק: ישראל היא אי של מוסר, קדמה וזכויות אדם, באזור שבו זכויות אדם בכלל ושל נשים בפרט - הן בשפל המדרגה. במדינות האזור ובמיוחד בשטחי הרשות הפלסטינית, נשים הן מחוסרות זכויות ומחוסרות הגנה, כמדיניות מוצהרת מצד השלטונות. לא כך בישראל, שבה נשים, כמו כל פלח אחר באוכלוסייה, נהנות משוויון זכויות מוחלט. לכן, בסביבת חברה רגישה ומוסרית, אין פלא שהציפיות מישראל הן בהתאם, ושכל תמונת ילד עזתי שנפגע או מעמיד פני נפגע, מייצרת גל ביקורות כלפינו, ומלהיטה את העולם.
אך באותה שעה, הסבל שלנו ושל בנותינו לא נשמע דיו. הזוועות שנעשו ועדיין נעשות, זכו בעולם לגינויים מאופקים וחזרה מהירה לשגרה. ארגוני זכויות האדם מתמקדים בסבל העזתים, האו"ם מסביר בהבנה את מעשי הטבח והאונס שנעשו בנו, ומדינות מרכזיות בעולם לא חושבות שלישראל יש זכות להגנה עצמית. האפשר להאמין? בתוך כך, גם ארגוני הנשים בעולם - שאתן נמנות עמם - דוממים ולא תופסים עמדה ערכית חד־צדדית למען הטובים במלחמתם ברעים. אתן מועלות בעמדתכן כמצפן חברתי־מוסרי, שמשלב ידיים למען נשים, ויותר מכך - למען הטוב מול הרע.
ישראל היא מדינה רודפת שלום חסרת מנוח. אלא שמהיכרות קרובה את שכנינו, את טיבם, את יצר ההרג ותאוות הדם שלהם, מתוך הבנה ששלום הוא לא בר השגה בדורותינו, הפכנו ממדינה רודפת שלום למדינה רודפת שקט. ישראל, שאתגריה לא דומים לאלו של אף מדינה מערבית אחרת בעולם, מהווה כיום את הגבול הבוער של העולם הערכי, שכולנו נלחמות עליו, ואם היא לא תזכה לסולידריות גלובלית רחבה - הסכנות עלולות לבוא מחר גם אל פתחי שאר העולם. לכן, בחירתכן כיום בשתיקה אל מול הזוועות, היא יישור קו עם עצימת העיניים, עם הצביעות והמוסר הכפול של העולם כולו. מכל האחרים כבר התרגלנו. מארגוני נשים, שאומץ והגינות היו דרכם מאז ומעולם - לא הייתי מצפה.
עו"ד עינת פישר לאלו,
מנכ"לית שדולת הנשים
לארגון הנשים של האו"ם,
בעוד יומיים נציין את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. זהו יום שבו כל ארגוני הנשים מסביב לעולם מתאגדים סביב המאבק באלימות מגדרית, שמדי שנה פוגעת במיליוני נשים בעולם וגובה את חייהן של נשים רבות. השנה, כאן בישראל, היום הזה קיבל משמעות נוספת.
השנה, ב־7 באוקטובר, קיבלנו כאן בישראל תזכורת כואבת לכך שלאלימות המגדרית אין גבולות. קיבלנו תזכורת לכך שאלימות מגדרית יכולה לשמש גם כאמצעי טרור ומלחמה, בניגוד מוחלט לדין הבינלאומי.
ב־7 באוקטובר טרוריסטים של חמאס פלשו ליישובים ישראליים, חדרו לאלפי בתים ותקפו באכזריות בלתי נתפסת נשים וגברים, ילדות וילדים, קשישים וקשישות. במקביל, טבחו מחבלי חמאס במאות צעירים וצעירות בפסטיבל מוזיקה.
עדויות רבות הנאספות מאותה שבת נוראית - לרבות עדויות של מחבלי חמאס בעצמם - מוכיחות כי תקיפות מיניות לא רק שבוצעו, אלא היו חלק מטקטיקה של ממש, משימה שאליה נשלחו הטרוריסטים.
ככל שעוברים הימים, התמונה מתבהרת יותר, ועוד עדויות נאספות ומצטברות לתמונה שמעידה על היקף האלימות המינית באותה שבת נוראית. וככל שעוברים הימים, כך גם השתיקה של ארגוני הנשים בעולם אל מול הפשעים המגדריים הקשים, ושלכן במיוחד, צורמת יותר.
הקמפיין של ארגונכן, ה־UNWOMEN, לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים, לווה בהאשטג חדש: #אין_תירוץ (noexcuse#), המקדם את המסר שאין אף תירוץ שבעולם שמצדיק אלימות מגדרית. רק שהמסר הזה, החשוב והנכון כל כך, מופץ מטעמכן בימים שבהם אתן לא מצליחות לעמוד מאחוריו. בזמן שאתן מזכירות לקהל שלכן שוב ושוב שאין תירוץ לאלימות כלפי נשים, אתן מעבירות את המסר שכאשר מדובר בנשים ישראליות, כנראה שיש תירוץ שאותו אתן מוכנות לקבל.
כשאתן בוחרות להתעלם מפשעי המלחמה המגדריים שהתרחשו ב־7 באוקטובר על ידי חמאס, אתן מפנות עורף לקורבנות אונס ותקיפה מינית. אתן מפנות עורף לכל אותן נשים ישראליות שהותקפו. בשתיקה שלכן אתן בעצם אומרות - אין תירוץ, אלא אם מדובר בישראליות. אין תירוץ - אלא אם זה משרת אג'נדה. האם זה המסר שאתן, כארגון הנשים של האו"ם, רוצות להעביר לעולם?
בעוד יומיים נציין את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. יש לכן עוד הזדמנות לתקן ולעמוד מאחורי המסר שלכן - שאין תירוץ לאלימות מגדרית. יש לכן הזדמנות לצאת נגד האלימות המינית הקשה שביצע חמאס באחיות שלנו. בבנות שלנו. באמהות שלנו. בחברות שלנו. לא רק למען הנשים בישראל, אלא למען הנשים בכל העולם.
יעל שרר,
מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית
לארגוני הנשים בעולם,
נדהמתי מהכתף הקרה שהפניתם לנו החל מה־7 באוקטובר. במשך שנים אני נוסעת ברחבי העולם ופועלת למען נשים מכל מדינה שהיא. את האירועים שלי מחרימים, לעתים גם מאיימים עליי אישית, אני תמיד חווה התנהגות לא עניינית כשאני מגיעה. אני לא מופתעת שרים אלסלם, דווחית האו"ם לענייני אלימות מבוססת מגדר, בעצמה החרימה את אחד האירועים שבהם נאמתי על השפעת הפגיעה המינית על הבריאות. אם אתם חושבים שצדק מעניין אותה, אז לא. ממש לא מעניין אותה.
אבל אני בוחרת אחרת. תמיד עמדתי לצד נפגעות, תמכתי בהן והתגייסתי למענן ללא הבדל לאומי. האמנתי להן תמיד, נאבקתי למענן, נלחמתי למענן, ומעולם לא שאלתי את עצמי שאלות על זהות הנפגע. בין שבאוקראינה, בבלקן ובין שבדרום אפריקה - אלימות היא אלימות ואונס הוא אונס. גם ארגוני הנשים בעולם אמורים לדעת את זה. אבל כשאפילו באו"ם בוחרים להציב את הלאום של הנאנסת מעל חומרת המעשה עצמו, כנראה שאין לנו יותר מדי סיבות לצפות לצדק מהארגון הזה.
הממונים על אלימות נגד נשים באו"ם כנראה לא כל כך טובים בעבודה שלהם, כי אם הנאנסת היא מישראל, היא לא ראויה לצדק כמו נשים ממקומות אחרים בעולם, והם מרשים לעצמם להפחית בחומרת המעשה ולהעלים את האלימות תחת ה"הקשר" או ה"וואקום". באלימות נגד נשים לא צריך הקשר. באלימות נגד נשים חייבים תמיד לאחד מאבקים.
רוצות צדק? תתחילו מתמיכה בישראליות שעדיין מתאוששות ממה שחוו על בשרן, או משמיעות את קולן של אחרות שנרצחו ולא יכולות לדבר עוד. את ההתעלמות הבוטה הזו לא נשכח, אבל עוד אפשר לתקן. אתן פשוט צריכות לבחור: או שאתן תומכות בנשים בכל מקום, או שההתנגדות לאונס קשורה בלאום הנאנסת. או שאתן מאחדות מאבקים, או שאתן נרתמות רק לאלו שנוחים לכן.
