אריאל ביבס בן הארבע, פניו מכוסים בצבע ובקריקטורה של אדולף היטלר. שערו הג'ינג'י שחורך את ליבי הישראלי מבצבץ בקושי מאחורי משיחות הצבע הגסות ששוללות את אנושיותו - זו התמונה שאליה קמתי הבוקר (שני), ביום הראשון של סמסטר האביב באוניברסיטת הרווארד.
"עלבון לקורבנות": בבית הלבן לא נותרו אדישים להפצת מסריו של בן לאדן בארה"ב
סקר בארה"ב: 25% מהציבור לא מאמינים לדיווחים על פגיעות מיניות במתקפת חמאס
לצד התמונה עוד עשרות תמונות חטופים שהושחתו תחת כתובות הזויות המאשימות את ישראל בביצוע פיגועי 9-11 ועוד תמונה: כפיר ביבס, אחיו בן השנה של אריאל, עם חץ וסימון על ראשו- "ראיות בבקשה- הראש עדיין מחובר".
דמעות מתקשות לפרוץ בחורף המקפיא, כשאני פוסעת בקמפוס של אוניברסיטה שקיימה בשבת האחרונה כנס תחת הכותרת "אני שומע אותך", כנס ששוב התיימר להתמקד במענה אינפנטילי של תמיכה וחיבוק לכל סטודנט בקמפוס. חיבוק לא ביקשתי, אבל בגידה של המין האנושי באנשים חפים מפשע שנמקים כבר חודשים על לא עוול בכפם? שבירה של חוקי היסוד האנושיים שהתגבשו הרבה לפני דיני המלחמה? לזה לא ציפיתי.
לא בכדי כתב אחד הפרופסורים מבית הספר לממשל שהבעיה היא לא התלמידים בהרווארד, אלא המורים וההנהגה. אלו שלא מאמנים את התלמידים בניהול שיחות קשות ומציפים את תיבות הדואר שלהם בשיח רגשי-רגשני.
הציבור הנאור של הרווארד איבד את היכולת להבחין בין טוב לרע. בין ילד חטוף ובין צורר נאצי. השנאה וההסתה מתירות את דמו של ילד קטן שנחטף עם אמו ואחיו התינוק בפיג'מה. אני מניחה שפשיטת הרגל המוסרית אינה בלעדית לאוניברסיטה הזו.
האינסטינקט הוא לברוח מכאן. להשאיר אותם עד שיקרסו לתוך החדלון של עצמם. אבל אולי חשוב יותר ללמוד משהו לעצמנו, על החובה שלנו לחזק את עצמנו, לבצר את החוסן המוסרי העצמי שלנו שגם אותו מנסים לסדוק לפעמים, להוסיף צדק, אמונה וחכמה.