אחד הענפים שבו ברוב המקרים הפוליטיקה נשארה בחוץ כשמדובר בזירה הבינלאומית הוא ענף האמנות הפלסטית: הצורך של אמנים להביע דרך יצירותיהם את חוויותיהם, זהותם הלאומית והשקפתם הפוליטית הוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של אמן, ולכן, גם בתקופות מתוחות בעבר (והיו לא מעט) במזרח התיכון – הפוליטיקה נשארה בחוץ. אבל אז הגיעה מלחמת “חרבות ברזל" ושינתה את המפה.
אסון בברזיל: צעירה ישראלית נהרגה לאחר שניסתה לברוח משודד
דיווח במצרים: איש עסקים ישראלי-קנדי נרצח במדינה
במוזיאונים היוקרתיים מומה, גוגנהיים ומטרופוליטן נערכו הפגנות נגד ישראל, כולל בחלל התערוכות; בפברואר האחרון, במהלך שיחה במנהטן בין מנהל המוזיאון היהודי ג’יימס סניידר לציירת זויה צ’רקסקי, אנשים בקהל נעמדו והתחילו להקריא טקסט מחאה נגד ישראל. צ’רקסקי אמרה בתגובה “Fuck You", לקול מחיאות כפיים; במרץ האחרון, בערב הפתיחה של תערוכה של מיכל רובנר בגלריה PACE במנהטן, נערך מפגן מחאה; אמנים בינלאומיים מבטלים את השתתפותם בתערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים; ובביאנלה בוונציה גם התקיימו הפגנות נגד ישראל (כמו כן, בביאנלה זו, האמנית רות פתיר החליטה שלא לפתוח את הביתן שלה כאקט מחאה, עד שיושג הסכם הפסקת אש ויוחזרו החטופים).
“המצב גרוע", אומרת חנה ברק אנגל, אמנית רב־תחומית וחוקרת אמנות שמציגה זה שנים רבות את יצירותיה בחו"ל. “הצגתי ברוב מדינות העולם וכיום, לפני פחות משבוע, ביטלתי את השתתפותי בתערוכת ‘ארט באזל’ בגלל אנטי־ישראליות. ‘ארט באזל’ זה פרויקט מסחרי עם יצירת קשרי עבודה נוספים, וכישראלית כיום זה זוועה כיוון שאני משקיעה את ההובלה, את העשייה ואת הזמן שלי וחוטפת אגרופים בבטן כיום. במקום להיות מוערכת על האמנות שלי, אני נשפטת על ההתנהלות של ראש הממשלה שלי. זה המצב. המלחמה הבלתי פוסקת הזו פוגעת לחלוטין באמנים הישראלים שעובדים בחו"ל. המגמה כיום היא אנטי־ישראלית מטורפת, אין לי סיכוי להצליח, ולהציג את היצירות שלי בחו"ל זה שווה ערך ללירות לעצמי בברך. אני צריכה לחכות לזמנים יותר שפויים, אלוהים יודע מתי הם יגיעו".
זכורה לך אנטי־ישראליות כזו בתקופות קודמות?
“לא, שום דבר לא מתקרב למה שיש עכשיו. תמיד היו תקופות מתוחות אבל זה אף פעם לא השפיע על האמנות כי אמנות תמיד נשארה ניטרלית. אמן לרוב נשפט על פי אמנותו, על פי כישוריו ועל פי יחסיו עם עולם התרבות שלתוכו הוא ניסה להתברג. מעולם אמן לא נשפט על מוצאו אלא להפך, עולם האמנות הישראלי זכה להצלחה בינלאומית".
באיזה שלב התחילו להרגיש בענף האמנות את הסלידה מאמנים ישראלים?
“כחודש וחצי־חודשיים לאחר שפרצה המלחמה. לקח לזה זמן, זה לא פרץ מיד. זה בא לידי ביטוי בביטולי תערוכות, בכתף קרה מצד גורמים בינלאומיים בענף, בחוסר תשובה או חוסר תגובה לחלוטין, זה משהו מטורף שלא קרה מעולם בענף. אנשים שהיו מיודדים איתי ברמה מקצועית לפני כן והיו חביבים – פתאום נעלמו. הם פשוט מנתקים מגע לחלוטין. מוחקים אותך לחלוטין. זה מעבר לחרם. ייקח הרבה זמן לשקם את מה שנהרס בכמה חודשים, ויש לאמנים הישראלים המשובחים הרבה מה להציע. מעולם לא חלמתי שעולם האמנות הישראלי יגיע למצב כזה, זה סיוט, וכרגע לא רואים את האופק".
“נחרדתי והייתי בהלם"
גיל גורן, אמן בינלאומי רב־תחומי מוערך, היוצר במגוון טכניקות ציורים ופסלים בסגנון פופ ארט, פועל וחי בקו תל אביב־פריז ומציג את יצירותיו ברחבי העולם, מעיד כי גם בפריז הוא מרגיש את השינוי. “בחודשים האחרונים חתמתי על הסכמי ייצוג עם שתי גלריות בפריז, אבל הגלריות הן של יהודים, כלומר הכניסה לתוך הגלריה היא כי אני יהודי ובין יהודים וזה הקל עליי, אבל הגלריות האלה הורידו את המזוזות. נחרדתי והייתי בהלם, גלריות בלב פריז כל כך פוחדות שהן הורידו מאז ה־7 באוקטובר את המזוזות כדי לטשטש כל סממן יהודי", הוא מעיד. “באותו משפט אני יכול להגיד לך שנתקלתי בדחייה עד כדי חוסר רצון בכלל לראות את הדברים אחרי שכבר נקבעה לי פגישה עם בעל גלריה לא יהודי מפריז. פשוט אמרו לי ‘אל תבוא’. לא היו מעוניינים לשמוע שום דבר מישראלי".
וזה לא הכל. כשגורן כבר קיבל הצעה לעבוד עם סוכנויות לא יהודיות, גם זו הייתה אליה וקוץ בה. “בשתי פגישות אחרות שהיו לי התבקשתי לשנות את השם ואת שם המשפחה שלי, התבקשתי למצוא כינוי אחר כולל לא להגיד בשום פנים ואופן שאני מישראל", הוא אומר.
“סוחר אמנות אמר לי בפגישה: ‘אני מאוד רוצה לעבוד איתך, אבל יהיה לי מאוד קשה למכור אותך עם ההתייחסות אליך כאל אמן ישראלי. אני לא יכול למכור אותך’. הסכמתי בסוף כי בסופו של דבר אני מתפרנס מהאמנות שלי, אבל זו שאלה שאף פעם לא חשבתי שמישהו ישאל אותי. הוא לא שאל את זה בדחילו וברחימו אלא אמר לי שאני מוכרח להמציא פרסונה בינלאומית אחרת, וגם לוודא שכל ההתכתבויות שלי איתו לא יהיו ממייל ישראלי אלא שאפתח מייל בפריז או במקום אחר בעולם, שלא ידעו שהוא בקשר עם ישראלי. תמיד ידעתי שמסתכלים עלינו בעין לא הכי חיובית, וגם ידעתי שאף פעם לא יהיה פה שלום, אבל לא חשבתי ששני אנשים שונים יגידו לי שבלתי אפשרי למכור את ‘גיל גורן מישראל’.
מעולם לא שמעתי כזה דבר. ב־2018 הצגתי בניו יורק תערוכה יחד עם אמנים איראנים, אבל מי דיבר על פוליטיקה בכלל? כיום לאמנים ישראלים כמעט בלתי אפשרי להציג בחו"ל אם היצירות שלהם מציגות סממנים ישראליים. האמנות שאני עושה היא אמנות מאוד בינלאומית ומתעסקת בשמחה ובמסרים על החיים ובכל מה שטוב, ובניגוד לאמנים ישראלים אחרים רבים אני לא מתעסק בפוליטיקה, בזהות ובסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני יוצר יצירות כאלה לעצמי אבל אני לא מפרסם אותן. ברגע שאתה פועל כאמן ישראלי עם מסרים ישראליים – יהיה לך יותר קשה עכשיו".
"מרגישה לא רצויה"
“אחת הפלטפורמות הכי חשובות לאמנים כיום היא הסושיאל מדיה", מסבירה אוולין (אווי) אנקה, אמנית ישראלית רב־תחומית ופרימטולוגית, יוצרת בפסולת פלסטיק ועוסקת בשימור סביבה. "דרך זה אני מגיעה ללקוחות שלי מחו"ל שרוכשים את היצירות שלי דרך אינסטגרם או פייסבוק.
אחד הדברים הכי מורגשים מאז ה־7 באוקטובר הוא שלא הרגשתי נוח יותר בסושיאל מדיה. כשפרצה המלחמה שיתפתי תכנים שקשורים למצב הביטחוני ולמה שקורה בישראל, ובגלל זה איבדתי הרבה עוקבים מתוך מעגל העוקבים והלקוחות הקבוע שלי, וגם התחלתי לקבל הודעות נאצה מכל מיני לקוחות ועוקבים שקוראים להרוג את היהודים ואת הישראלים. מה שקרה זה שלא השתמשתי בפלטפורמה הזו לקדם את האמנות שלי מאז ה־7 באוקטובר בגלל החוויה המזעזעת.
עכשיו יש דממה, גם מהצד שלי וגם אני לא מקבלת פניות לעבודה, לא דרך האתר שלי ולא דרך הסושיאל מדיה. בדרך כלל הלקוחות הבינלאומיים היו פונים אליי, אבל כרגע יש פחות התעניינות. אני גם שולחת מיילים להרבה מקומות ולא מקבלת מענה, זו תקופה קשה. שנה שעברה הייתה שנה מלאה בתערוכות וכנסים שהצגתי בהם את יצירותיי בחו"ל ועכשיו זה מאוד מאתגר".
אנקה קיוותה להציג את תערוכת האמנות שלה בנושא מחקרה באמזונס הפרואני בחו"ל, אבל לנוכח הכתף הקרה וההתעלמות הגורפת שזכתה להן מגלריות בחו"ל, בחרה להציגה בגלריה לאמנות גלובלית בתל אביב בסוף יוני. "אני נורא רוצה להציג את התערוכה בחו"ל, אבל כרגע אני פשוט לא יודעת איך זה יכול לקרות. יש תהיות לגבי כל צעד, וכאן בארץ אני מרגישה בנוח להציג", היא מסבירה.
"אני רוצה למשל גם ללכת לעשות דוקטורט בלימודי אמנות באנגליה, לימודים שאליהם התקבלתי, אבל הגשתי בקשות למימון ולא אישרו לי אף אחת בגלל שאני ישראלית, ועכשיו אני צריכה לדחות את זה בשנה. אני מרגישה לא רצויה וגם אף אחד לא חוזר אליי אז אני כרגע תקועה בין הכיסאות. בכנס פרימטולוגיה שהולך להיות השנה וגם בשנה הבאה אני לא מרגישה בנוח לנג'ס בכוח כי גם אתה לא מקבל היענות וגם כי אתה מרגיש שכולם שונאים אותך בגלל שאתה ישראלי. יש קושי".
איך את רואה את העתיד של אמנים ישראלים בחו"ל?
"חו"ל זה מאוד חשוב, יש המון סוגים ונישות שאין להם יותר מדי ביקוש בישראל לעומת חו"ל, אני מרגישה את זה עם האמנות שלי, אמנות מפסולת. קהל היעד שלי בארץ הוא עמותות, שלהן אין כסף לשלם על פסלים מפלסטיק, ובחו"ל קניינים רציניים מוכנים לשלם המון על זה. יש פסימיות ותחושה שאולי צריך לחשב מסלול מחדש או להסתיר את העובדה שאתה ישראלי, אבל אני ישראלית גאה ולא מוכנה לוותר על הזהות הישראלית שלי, גם אם בחו"ל זה נתפס עכשיו כשנוי במחלוקת".
יסמין, אמנית רב־תחומית שעיקר עבודותיה מוצגות בלונדון, בגרמניה ובאיטליה, מספרת שגם היא מרגישה היטב את השינוי שחל: "אני 20 שנה מציגה את היצירות שלי ברחבי העולם ואף פעם לא נתקלתי בירידה בביקוש מ־100 ל־0 בתוך זמן קצר. אם בעבר בעלי גלריות היו יותר נחמדים ואם לא היו מעוניינים ביצירות שלי אז היו מסרבים בנימוס, עכשיו הם אומרים ישירות: 'אנחנו לא לוקחים יצירות שלך כי את ישראלית', והם אומרים את זה בלי בושה, שחור על גבי לבן. ה'מנומסים' פשוט מתעלמים לחלוטין ומעדיפים לא לנמק.
אין לי עוד הרבה מה להוסיף מלבד שזאת התקופה הכי קשה שהייתה לענף האמנות הישראלי, כשמדובר באמנים כמוני שרוב פרנסתם היא מחו"ל. בחו"ל מחקו את האמנים הישראלים, זה הרבה יותר עמוק מחרם. זה עניין אידיאולוגי שאני לא יודעת מתי ואיך יוכל להשתקם בעתיד. אני בחוסר ודאות מוחלט".
