משחקים האולימפיים שנערכו בפריז ב־1924, בדיוק לפני 100 שנים, הדהים את העולם צעיר יהודי בשם אליהו (אליאס) כץ, יליד פינלנד, כשזכה במדליית זהב עם נבחרת פינלנד בריצה קבוצתית למרחק 3,000 מטר ובמדליית כסף כשסיים במקום השני בריצה ל־3,000 מטר מכשולים. כץ, אז בן 23, זכה לכינוי “הפיני המעופף” ונחשב עד היום לרץ היהודי הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא עלה לישראל בשנת 1933, אך נרצח בגיל 46 בידי פורעים ערבים בבסיס צבאי ליד עזה, עת שימש כטכנאי סרטים בצבא הבריטי באותה עת. הוא נחשב להרוג הראשון מרחובות, עיר מגוריו, במלחמת העצמאות.
מדליית הזהב שלו, החפץ האולימפי העתיק ביותר שנמצא בישראל כיום, מוצג בגאון לעוברים ושבים בפאתי מוזיאון הספורט היהודי העולמי ע”ש איריס סמית בכפר המכבייה. “מבחינת פריטים אולימפיים, זה הפריט הכי עתיק שיש אצלנו באוסף המוזיאון”, מציינת קרן כורש, המנהלת החינוכית של מוזיאון הספורט היהודי העולמי.
גופותיהם של החטופים מיה גורן ואורן גולדין והחלל תומר אחימס הוחזרו לישראל
"אין זמן לאבד, נגיד אם נתניהו ימשוך זמן": ממשל ביידן במסר ברור לרה"מ
“אליאס, בריצתו, ממש עף באוויר, וברגע שהמבקרים מגיעים ורואים את הפריט בעיניהם וגם נחשפים לסיפורו – זה נותן עוצמה חזקה יותר לסיפור. הפריט הזה נמצא במשך שנים רבות במוזיאון הספורט היהודי המיושן, וב־2022, כשפתחנו מחדש את המוזיאון, ידענו שאנחנו מוכרחים להציג אותו לראווה כי הוא מספר את ההיסטוריה היהודית של הספורטאים האולימפיים בשנים שלפני קום המדינה”.
"מחדדים את ניצחון הרוח"
פריט נוסף שכורש מספרת עליו, אולי מהמרגשים באוסף, הוא הכיפה שחבש לראשו שאול לדני, בכיר ההלכים בישראל בכל הזמנים ואלוף העולם בהליכה תחרותית לשעבר, במהלך אולימפיאדת מינכן 1972 שבה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. “הכיפה מקבלת משמעות חזקה ומצמררת יותר לאור העובדה שהיא ליוותה את שאול באותה אולימפיאדה שבה חייו ניצלו”, אומרת כורש. “באותה אולימפיאדה סיים שאול במקום ה־19 בתחרות ההליכה למרחק 50 קילומטר, וחודשיים לאחר מכן, באליפות העולם בהליכה ל־100 קילומטר, זכה במדליית זהב.
כשפתחנו מחדש את המוזיאון פנינו לכל הספורטאים היהודים בארץ ובחו”ל, וגם לשאול, שניאות לתת לנו את הכיפה הזו כדי לשמרה במוזיאון. אנחנו מקדישים לאולימפיאדת מינכן מקום רב במוזיאון כי זו הוכחה לכך שהטרור הרים את ראשו, לצערנו הרב”.
עוד פריט נדיר שניתן לראות במוזיאון הוא גביע של המתעמלת הישראלית המיתולוגית אגנס קלטי, כלת פרס ישראל בתחום הספורט והישראלית שזכתה בהכי הרבה מדליות אולימפיות אישיות, ויותר מדליות מבין כל הספורטאים היהודים פרט לשחיין מארק ספיץ. “אגנס, שהיום היא בת 103 ומתגוררת בבודפשט יחד עם בנה, זכתה בחמש מדליות זהב, יותר מכל ספורטאי ישראלי אחר”, אומרת כורש. “לצד הגביע אנחנו מציגים במוזיאון גם רישומים שלה מהתחרויות”.
מה הפריט האולימפי הכי חדש שיש במוזיאון?
“אחרי שקמים ממינכן עם מועקה ותחושת כובד, אנחנו מחדדים את נושא ניצחון הרוח במוזיאון, שזה המוטיב המרכזי שעובר כחוט השני לכל אורכו. אפשר לראות את החליפה של הג’ודאית יעל ארד מאולימפיאדת ברצלונה 1992 בה היא זכתה במדליית כסף, הבגדים של אלכס שטילוב מהמשחקים האולימפיים וכמובן הבגדים שלבשה המתעמלת האולימפית לינוי אשרם באולימפיאדת טוקיו האחרונה שבה זכתה במדליית זהב. זה הפריט הכי חדש שיש לנו כרגע במוזיאון”.
איך משיגים את הפריטים?
“אספנו את הפריטים אחד לאחד כדי שכל פריט יספר סיפור. חלק מהספורטאים ובני משפחותיהם מתקשים להיפרד מפריטים נוסטלגיים אבל בסופו של דבר מבינים שהמוזיאון שומר על הפריטים ומטפח אותם, חושף אותם ואת סיפורם בפני המבקרים הרבים וגם הפריטים עוברים אצלנו לא רק שיפוץ אלא גם שימור בתנאי קור וכל מה שצריך כדי להגן עליהם”.
אז נשאר לכם רק לחכות לפריטים מהאולימפיאדה הקרובה.
“אנחנו מחכים לזה בכיליון עיניים, גאים בספורטאים הישראלים והיהודים ומייחלים לכמה שיותר מדליות זהב ופריטים”.
“תחביב יקר מאוד”
לא רק המוזיאון אוסף פריטים מהאולימפיאדות, אלא גם אנשים פרטיים. מי שנחשב לאחד האספנים הגדולים בעולם של סמלים וסיכות מהמשחקים האולימפיים הוא מנשה הרמן (79), שופט ומשקיף כדורסל בינלאומי בדימוס, שהקים בביתו מוזיאון ספורט מהגדולים בעולם. בהיבט האולימפי הוא מחזיק באוסף סיכות וסמלים שנחשבים לפריטי אספנות נדירים מאוד ויקרי ערך.
“התחלתי לאסוף סיכות בשנת 1966”, הוא מספר. “הייתי בטיול באנגליה עם חבר והיינו במשחק כדורגל של צ’לסי נגד ארסנל, ושם עמד לידי אספן אנגלי והייתה עליו סיכה של מועדון חובבי הכדורגל של ארסנל. לקח משחק שלם עד ששכנעתי אותו שאנחנו מחליפים סיכות כי תמיד נסעתי עם בוחטה של סיכות ישראליות להחלפה, ובסיום המשחק הצלחתי לקבל את הסיכה של ארסנל. מאז ‘נדבקתי’ באיסוף סיכות וסמלים, אבל רק פריטים מקוריים שמגיעים עם דף ובו תאריך הנפקת הסיכה וחותמת מקורית של היצרן על כך שהסיכות והסמלים מקוריים ורק במצב טוב וחדש.
מה שבמצב משומש, ולא משנה כמה ישן הוא - אני לא רוכש. כרגע יש ברשותי 175 סיכות מקוריות מתוך 205 מדינות בעולם, כשלקראת אוקטובר אני אמור לקבל 20 סיכות נוספות במיוחד מארצות אפריקה שרכשתי מאספן בסרביה”.
מה הפריט הכי ישן שיש לך באוסף?
“הסיכה הכי עתיקה שיש לי מהמשחקים האולימפיים היא סיכה עם סמל של אולימפיאדת הלסינקי 1952, האולימפיאדה ה־15, שהייתה גם האולימפיאדה הראשונה שבה לקחה חלק משלחת ספורטאים מטעם מדינת ישראל”.
והפריט הכי חדש?
“אולימפיאדת פריז 2024 כמובן. רכשתי כבר את הסמלים של האולימפיאדה, גם המקוריים של פריז וגם של הוועד האולימפי הישראלי. קיבלתי את זה ישירות מפריז. בכפר האולימפי, אם יינתן אישור למכור סמלים כאלה, זה יכול להגיע לעשרות יורו לסיכה”.
איזו סיכה אולימפית שנמצאת באוסף שלך הכי מיוחדת בעיניך?
“יש לי סיכה אולימפית מאוד ישנה מאולימפיאדת רומא שנערכה ב־25 באוגוסט 1960 ובה ציור יפהפה של לביאה. זו הסיכה הכי מיוחדת בעיניי. יש לי גם סיכות של ארצות ערב, שגם בזה יש משהו מיוחד ונוצץ לדעתי. יש לי גם מדליה גדולה ומהודרת מכסף של פרס מפעל חיים שקיבל אלכס גלעדי מהוועד האולימפי העולמי לפני שנפטר, ויש לי גם דגלים עם חמש הטבעות האולימפיות”.
יש איזו סיכה או סמל אולימפי שחסרים לך באוסף ואתה רוצה להשיגם?
“השלמת האוסף ל־205 מדינות, במיוחד ממדינות אפריקה. ברגע שיגיע אליי המשלוח באוקטובר – אתקרב מאוד להשגת יעד זה”.
איך אתה אוסף את הסיכות ואת הסמלים האולימפיים?
“דבר ראשון לא הייתי מימיי בשום משחקים אולימפיים, את הכל אני רוכש מאספנים בינלאומיים ומהוועדים האולימפיים השונים. יש מועדונים אקסקלוסיביים בינלאומיים של אספני סיכות וסמלים אולימפיים וכל פריט כזה יכול לעלות הון תועפות. לא אציין את הסכומים אבל מדובר בתחביב יקר מאוד”.
איך אתה שומר על הסיכות והסמלים?
“פיתחתי שיטה משלי, אבל בגדול יש לי פלטות שאני מצייר על ספוג ועל הפלטה הזו יש ריבועים ושם, אחת ליד השנייה, אני תוקע את הסיכות, שם מאחור חומר קשיח מפלסטיק באותה מידה של דף 4A ואת כל החבילה אני מכניס לתוך ניילונית משרדית, ומכניס פנימה את החותמת והדף המצורף לסיכה יחד עם הסיכה. זה שומר על זה היטב”.
מה מניע אותך להמשיך לאסוף?
“אני אוהב את זה, אני אוהב להתעסק בזה וזה מושך אותי”.