ב־29 באוגוסט יתקיימו אירועים וטקסים בלודז' שבפולין לציון חיסול גטו לודז'. גם ביום שלפני כן מתקיימים אירועים שבהם העיר לודז' וממשלת פולין מציינות את מחיקת החיים היהודיים בלודז' על ידי הגרמנים הנאצים.
לודז'. תחילת אוגוסט השנה, ואני נמצא בלודז' בפעם הראשונה בחיי הארוכים למדי. הייתי הרבה פעמים בפולין, החל משנת 1985 שבה פולין החלה להיפתח מעט־מעט מהקומוניזם הכולא, אבל אם נסעתי בה זה היה תמיד או למחנות ההשמדה, או מוורשה לעבר עיירות במזרח פולין, שהיא ארץ השטעטל, או לפגישות עבודה בנושאים ספרותיים. בלודז', שהיא עיר לכיוון מערב פולין, לא הייתי למרות שלשם לודז' יש משמעות גדולה. זו עיר משמעותית בחיי יהודי פולין. זו עיר שאת שמה מבטאים לוּדז' או לוֹדז', והפולנים בכלל קוראים לה ווּדז'. זוהי אותה ל', האות L הלטינית, שבאלפבית הפולני יש בה קו אלכסוני המוחק אותה לכאורה, ולמדנו כבר שמבטאים ויסוואווה שימבורסקה, ולא ויסלבה.
80 שנה לגירוש יהודי הונגריה: "עמדנו מנגד ולא עשינו מספיק"
בן ציון אורגד: הילד שגדל בשואה והפך לחתן פרס ישראל למוזיקה
שמעתי כמובן הרבה על לודז' גם לפני שהייתי בה. בעיקר על הגטו הענק, הנורא, שמכיל סיפורים של ההשחתה המוסרית המגיעה כאשר יהודים נאלצים להילחם על עוד יום חיים. כל מי שאומר לי שהכיבוש משחית, אני שולח אותו בתשובה דמיונית למקום בו אתה הנכבש, כמו גטו לודז', לדמותו של ראש היודנראט חיים רומקובסקי, לנאום שלו “תנו לי את הילדים שלכם", שאני לא רוצה לפרט כאן. זה נורא מדי. במיוחד בימים כאלה שבהם יש מי שעושים מאמצים להחזיר אותנו למצב של אותם יהודים. מי שרוצה לדעת על גטו לודז' יכול למצוא בקלות.
שם, בלודז', כאשר אני נמצא באזור העיר בו היה הגטו, אני אומר לעצמי: “עכשיו אני נושם את האוויר של הגטו. עכשיו אני על אדמת הגטו". מנסה להכניס לעצמי ולהכניס את עצמי למשמעות הקודש שסביבי כרגע.
לודז' הייתה עיר אשר 30% ממנה היו יהודים, והיא נותרה כמעט כשהייתה. הבניינים בלודז' לא נהרסו במלחמת העולם השנייה, רק היהודים נעלמו. נרצחו כולם. עיר שהתרוקנה.
שלווה בין העצים
ידוע, ולא אכתוב מה שניתן לקרוא בכל אנציקלופדיה או להעלות בלחיצת אנטר אחת באינטרנט, שלודז' הייתה עיר תעשיית טקסטיל ויהודים היו בראש התעשייה הזו. המפורסם בתעשייני הטקסטיל היהודים בלודז' היה ישראל פוזננסקי. ארמון ענק היה ביתו. ארמון מפואר, בסגנון מלכים ורוזנים. אני מבקר בו. החזית מלאה בקישוטים ובפסלים, ובתוכו גרמי מדרגות ואולמות לאין מספר, כולם בפאר שנראה לא פעם קצת מוגזם. אבל יפה. חיפשתי סביב בחזית הארמון ובאולמותיו מגיני דוד, מנורות. לא ראיתי. ייתכן שהיו בתקופה בה פוזננסקי חי שם בלודז'. אני משוכנע שמזוזה הייתה.
הארמון עבר ידיים, לא רק בגלל השואה, אלא בגלל תהפוכות עסקיות שהתרחשו אחרי מותו של פוזננסקי. הבנים שלו לא הצליחו לשמור על אותה רמת רווחים של מפעלי הטקסטיל, לוו סכומי כסף גדולים מבנק איטלקי כדי להתגבר על הבעיות הכלכליות של המפעל (והארמון, וחיי הפאר), ובסופו של דבר הבנק האיטלקי החרים את כל הרכוש.
עוד עדות לפאר (המופרז) שבו הודיע פוזננסקי לעולם את רוב עושרו נמצאת בבית הקברות היהודי של לודז'. שם עמדתי מול אחוזת קבר ענקית, עוצמתית (גם כאן, יסלח לי פוזננסקי, קצת יותר מדי). אומרים לי שזהו הקבר היהודי הגדול ביותר בעולם.
ליד הקבר הענק, נמצאים הקברים של בניו. גם הם גדולים, גבוהים, עמודים מעוטרים ועוד קישוטים סביבם, והם משתרעים על פני שטח גדול הרבה יותר מהדרוש להטמנת נפטר אחד או שניים. או משפחה. בשטח בית הקברות הענק, עם שער הכניסה המפואר והגבוה, יש עוד המוני מצבות, כמה מהן הן עבודות אמנות, ולאחרות רק אבן גבוהה עם כתובת. היה יום גשום וקריר של אוגוסט פולני, והמוני המצבות שעליהן מטפס קיסוס ועצים גבוהים צומחים ביניהן היו מראה מיוחד. יש עברית על המצבות אבל גם הרבה פולנית והרבה עיטורים יפים ברמת־על. שלווה בין עצים רמי צמרות. כאן, בשטח הגדול, מול אלפי המצבות ואחוזות הקבר הגדולות, רואים את הגוף היהודי הגדול שחי כאן בלודז'.
צמוד לארמון של פוזננסקי, שנמצא במקום בולט בעיר והיום משמש כארמון האירועים של עיריית לודז', נמצא מפעל הטקסטיל לשעבר. היום המירו את המבנה למלון די מפואר, תוך שימור מוקפד. גרתי בתוכו שלושה ימים, סופג את הקירות ואת סודותיהם. זהו מבנה עשוי לבנים אדומות, בנוי בטכניקות וביכולות בנייה שבישראל כבר נשכחו. זה היה מפעל, הוא לא נבנה למטרות נוי או מעמד, אבל הוא בנוי יפה מאוד. במפעל הטקסטיל הזה לשעבר, שזרמו אליו כל יום אלפי הפועלים של פוזננסקי ליום עבודה של 16 שעות, היו 6,000 מכונות אריגה שייצרו בדים בלי הרף. בגלל שפוזננסקי דרש מעובדיו תנאי עבודה כל כך תובעניים, כך הוסבר לנו, הוא לא שכר לעבודה יהודים. רק פולנים.
ליד המפעל הוא גם בנה בית ספר לילדי העובדים, גן ילדים ועוד, העובדים גם גרו בסמוך. זהו עולם עבודה שלם, עולם קשה. מובן שישראלי־יהודי שוזר במוחו תוך כדי הליכה בין המפעל לארמון את השאלות הקבועות, “ומה חשבו הגויים על היהודי הזה?".
אנחנו קבוצה קטנה של שלושה או ארבעה עיתונאים ישראלים (הוזמנתי על ידי המכון הפולני לתרבות בתל אביב), וביקרנו בלודז' גם במוזיאון הטקסטיל, עוברים בין מכונות מהמאה ה־19. המדריכה מוסיפה לנו עוד עובדה שקשה לשמוע: אם מישהי מהפועלות ילדה, היא קיבלה יום חופש אחד. אחד. אחר כך התנאים השתפרו, והעובדת קיבלה שבועיים חופש אחרי הלידה. אני עומד שם ליד אחת המכונות, ובתוך כלי פח קטן, בגודל כיור, שמיועד לכותנה, אני רואה שהניחו דמות של תינוק, וזה כדי להמחיש למבקר בן זמננו איך הפועלות הביאו איתן את התינוק בן השבועיים למפעל כדי להניק אותו בזמן העבודה, וכך גידלו אותו.
אנטישמיות נגד גויים
ההפתעה הגדולה ביותר בלודז' הייתה לי במרכז שהם קוראים לו “מרכז הדיאלוג". לא הבנתי מה זה, אבל לאט־לאט הבנתי שזה בעצם מעין "יד ושם". מוסד שכוונתו העיקרית היא להנציח את היהודים וללחום באנטישמיות. כאשר היינו שם הוצגה תערוכה של ארתור שיק, אמן יהודי מרהיב, יליד לודז', מי שצייר את מגילת העצמאות של ישראל וגם הגדה לפסח שיש לנו בביתנו. אמן שאני אוהב.
הדגש במרכז הוא על פעילויות ופחות על תצוגות. הצוות מסור, הם לא יהודים, אבל הם ידענים בצורה שלא תיאמן. מילים כמו טלית, חלוצים, הפלמ״ח, בונד, בית"ר, ושמות של דמויות יהודיות מן הספרות ומעוד תחומים זורמות מן הפה שלהם בקלות, אם כי יש להם שמות אחרים בקדימות ראשונה. יש להם מיתולוגיה אחרת. ד"ר יוהנה פודולסקה פּלוצקה, מנהלת המרכז הזה, היא זו שאמרה בגלוי שהם מספרים סיפור. הסיפור הוא על סמך עובדות ומחקר, אבל היות שיש הרבה צורות לספר, יש בעצם גם הרבה אפשרויות לבנות מיתולוגיות. אהבתי את המשפט הזה. את הכנות הזו.
באולם באותו מרכז אני שומע במשך כמה שעות הרצאות ורואה מצגות, ולאט־לאט אני מפענח מהו המוסד הזה, ועד כמה הוא מחויב להנצחת היהדות והשואה. זה מרשים אותי מאוד.
דוגמה למיתולוגיות השונות היא מארק אדלמן. העובדות: הוא היה מגיבורי וממפקדי מרד גטו ורשה. הוא שרד. אדלמן, שלא היה ציוני, נשאר בפולין אחרי המלחמה. בשביל הפולנים השם שלו, הדמות שלו, הוא עצמו, מסמלים את מרד גטו ורשה. המוסד הזה בלודז׳ קרוי בעצם על שמו.
יוהנה מספרת לנו סיפור שאני חוזר עליו כאן מתוך הזיכרון: תלמידים מישראל הגיעו למכון הזה לצורך הכנת פרויקט משותף עם תלמידים פולנים על השואה. הרעיון היה לעשות סרט קולנוע משותף. התלמידים הפולנים הזכירו שהם לומדים בבית ספר על שם מארק אדלמן. זה לא העיר כלום אצל התלמידים מישראל. “אתם לא יודעים מי זה אדלמן?", שאלו הפולנים בתמיהה.
“לא", ענו התלמידים הישראלים. “איך אתם לא יודעים? הוא גיבור כל כך גדול, אנחנו לומדים עליו בבית הספר". אמרו התלמידים מפולין וסיפרו מי הוא אדלמן. התלמידים מישראל היו ספקנים. “רגע, אם הוא גיבור כל כך גדול, איך זה שלא שמענו עליו?", הם שאלו, ואחד התלמידים מישראל אמר: “אמא שלי עובדת ב'יד ושם', אשאל אותה". המצלמה מתעדת אותו מטלפן אליה, שואל אותה, בעברית, אם היא יודעת מי זה מארק אדלמן, מקשיב לתשובה שלה, ואז אומר: “אז למה לא סיפרת לי?!".
יוֹלָנְטָה לכוּבסקה ביאלצקה, אישה צעירה יחסית המרכזת פרויקטים במרכז הזה, מספרת לנו על הפעולות שהם עושים, ואומרת פתאום דבר מעניין: “אנטישמיות זה לא רק נגד יהודים". אנחנו חושבים שזוהי מעין הגדרה מעוותת מן הסוג החדש, שמסוגלת לטעון שגם דיג מופרז של דגי טונה, או אם קוראים לאינואיטים – אסקימוסים, זו אנטישמיות, ולכן אנחנו מדגישים: אנטישמיות זה נגד יהודים.
אבל מתברר שקמנו להגן לשווא. היא מתכוונת שכיום יש אנטישמיות גם נגד גויים שתומכים ביהודים. גם גויים, פולנים במקרה שלה, שמביעים תמיכה בישראל, או גופים כמו המרכז הזה בלודז' נכללים על ידי האנטישמים בין אלה שראוי להתקיף אותם. בקיצור, גם הם, עובדי המרכז לדיאלוג בלודז', שבו כולם גויים, סובלים מאנטישמיות כיוון שהם נתפסים כתומכים בישראל ומשמרים את התרבות היהודית ואת ההיסטוריה היהודית.
זה לא דבר שציפיתי לפגוש בלודז', המרכז הזה. הוא גדול, מושקע. נכון שמוטי זיסר הישראלי תרם להקמתו, אבל אין שום ספק שהוא בולע תקציבים שמגיעים מממשלת פולין ומעיריית לודז'. אני יודע שהטענה שהפולנים אנטישמים נשמעת בכל מקום. שמעתי סיפורים של ישראלים אחרים שנפגשו בסוגי אנטישמיות מצד פולנים, אבל אם אני מדווח על מה שאני עצמי רואה, הפעם בלודז', וגם בביקורים ובמפגשים אחרים עם פולין ועם פולנים ברמות שונות, ובכן, אני פוגש רק, או כמעט רק, אוהבי ישראל. גם כאן, בלודז' באוגוסט 2024.
כן, נכון, היו גם כתובות נאצה בעיר. לא ראיתי אותן בעיניי אבל עובדי מרכז הדיאלוג הזה הציגו לי צילומים מהטלפון שלהם. “ביבי הוא היטלר", וכתובות כאלה. ככל שהבנתי הם גם התקשרו לעיריית לודז' ומיד הבטיחו להם שיבואו להסיר. אלה לא כתובות ענק, אבל השנאה בהן גדולה.
נוכחות יהודית בכל מקום
לודז' היא עיר שטוחה. טיילתי בה במשך שלושה ימים הרבה, ברגל וברכב, ובכל רגע ובכל מקום נוכחות יהודית. ראשית, הבניינים. מצביעים לי על בית דירות כלשהו, מקושט ובעל גג כצריח נוי, ואומרים: זה בית של יהודי והמשפחה מישראל גם קיבלה אותו בחזרה, (וחבר קרוב, עו"ד ישראלי שמתמצא בנדל"ן ומכיר היטב את לודז', סיפר לי שיש עוד הרבה ישראלים שקיבלו בחזרה את רכוש משפחתם). במקום אחר מראים לנו מבנה לסוכה על בניין ומגן דוד עליו. על בתים אחרים אומרים: כאן הייתה אגודת הסופרים היהודים של לודז', כאן זה הבניין של עיתון היידיש של לודז', כאן נולד ארתור רובינשטיין.
רובינשטיין הוא אחד הגיבורים של לודז'. פסלים שלו מוצבים בכמה מקומות בעיר, גם יהודים אחרים מופיעים בפסלים בעיר. יוליאן טובים אולי יותר מכולם. טובים הוא משורר, אי אפשר לומר שהוא אלמוני בישראל, הוא מוכר, אבל לא כמו בלודז' ובפולין בכלל. הוא נערץ כאן, ויש פסלים שלו בהרבה מקומות בלודז'.
אי אפשר להתחמק מיוליאן טובים בלודז' גם אם אתה לא בחוג לספרות פולנית עם התמחות בספרות פולנית יהודית, כיוון שכל העיר מלאה בפסליו, בהם הוא תמיד נראה שובב, ויש פער בין זה ובין הפרסום המוגבל שלו בישראל. יש עוד כמה דמויות כאלה. למשל ברונו שולץ. את שולץ אני מגדיר כ"סופר היהודי המפורסם הכי לא מפורסם בישראל". כן, הוא מוכר לחובבי ספרות. כן, הוא האלוהים הספרותי של דויד גרוסמן, ואלה לא מילים שלי, זה ניכר בבירור מדברים שגרוסמן עצמו אומר וכותב על ההשפעה של שולץ עליו, ואמר גם לי אישית. זו השפעה מכרעת. גם אמיר גוטפרוינד הכריז על ההשפעה הגדולה של שולץ עליו. לישראלים ככלל, שולץ מוכר במידה פחותה. בפולין הוא נערץ כאחד מגדולי הסופרים בעולם. הם מתפלאים בכל פעם שהם מגלים שישראלי שואל, “ברונו מי?".
כאשר מציגים בפניי באגף של המוזיאון לספרות פולנית בוורשה במשך בוקר ארוך בחרדת קודש דפים בכתב ידו של שולץ, או ציורים שלו, או מכתבים ומסמכים של יוליאן טובים, שניהם יהודים, הם בטוחים שכל ישראלי יתרגש לשמע השמות האלה. את שולץ אני מכיר, אבל לא מספיק (ואני מתכנן ללמוד עוד ולעשות מופע ספרות מיצירותיו בצוותא) ואת יוליאן טובים אני מכיר ממש ברפרוף. בכל פעם שאני נתקל בפסל שלו בלודז' אני מבין שיש פער בין העולם היהודי של ישראל ובין העולם היהודי שהפולנים מכירים. כאמור, דוגמה קיצונית לכך כבר עלתה כאשר שמענו על מארק אדלמן באותו מרכז לדיאלוג, שלדעתי השם הנכון שלו צריך להיות "המרכז להנצחת יהודי לודז'". למעשה קוראים למקום “מרכז מארק אדלמן לדיאלוג".
סביב לבניין הגדול של המרכז הזה יש פארק גדול. עצים נשתלים שם, בפארק הניצולים, כל אחד מהם מסמל הנצחה של נפש יהודית מלודז' ששרדה את המלחמה. יש גם לוחית עם שם. הם ממשיכים לשתול עצים בשיתוף פעולה עם משפחות הניצולים מרחבי העולם (השנה נשתלו 12 עצים חדשים). אם נולדתם בלודז', או אם הוריכם, או הסבים שלכם היו יהודים מלודז' ותוכלו להוכיח זאת, שלחו לשם בקשה. הם ישתלו עץ לזכר אותו אדם, ושמו יופיע. הכתובת ליצירת קשר: [email protected].
מול הבניין פסל של ילד. זהו אברהם קופלוביץ' (אברמל'ה). נער יהודי שחי בגטו לודז' וכתב שירים. אברהם נולד בשנת 1930 ונרצח בידי הגרמנים באושוויץ בשנת 1944, לפני 80 שנה, כשהיה בן 14. אחד משיריו הוא “חלום", שבו הוא מתאר את רצונו לעוף ולראות את העולם.
בפארק הגדול יש גם אתר בצורת מגן דוד ענק, כה גדול שרק בצילום מגבוה מבינים שזהו מגן דוד. הוא עשוי קירות בטון גבוהים שמלאים בשלטי נחושת ובהם שמות של חסידי אומות עולם פולנים. הם מסונכרנים עם "יד ושם" בירושלים, ובכל פעם שנוסף שם חדש של פולני שהציל יהודים והוכר על ידי "יד ושם", השם זוכה גם לשלט נחושת על קירות הפארק הזה בלודז'
