בעוד שברצועת עזה ניכרת מגמת התפכחות מחמאס, במחנות הפליטים בלבנון גוברת האהדה לארגון ככל שהמלחמה מתארכת. רבים רואים בפעילותו מפתח לשיבה למולדתם האבודה.

מחנה הפליטים עין אל-חילווה בלבנון, המאכלס את הריכוז הגדול ביותר של פליטים פלסטינים באזור, ידע תמיד עוני, הזנחה ואלימות. ואולם, לאחרונה ניכרת במחנה אווירה של תקווה מתחדשת. חמאס והרשויות בלבנון מדווחים על עלייה משמעותית בגיוס לוחמים לארגון ולזרועו הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, ב–12 מחנות הפליטים הפלסטיניים במדינה. בעוד שברצועת עזה רבים התפכחו מהארגון, במקומות אחרים יוקרתו עולה לנוכח נחישותו להמשיך במאבק. בחודשים האחרונים הצטרפו מאות מתגייסים לשורותיו, והתלהבותם גוברת ככל שהמלחמה נמשכת.

לזכור ולא לשכוח: צופים צפון אמריקה בטיול היסטורי
חרדה בלבנון: "התרופות והמזון יספיקו ל-4 חודשי מלחמה בלבד"

בביקור נדיר בעין אל-חילווה, עדים כתבי הניו יורק טיימס לנוכחות בולטת של כרזות המציגות את דיוקנו של דובר גדודי אל-קסאם, אבו עוביידה, בכל פינה. איימן שנה, מפקד החמאס באזור זה של לבנון, מצהיר: "הנשק והתחמושת שלנו אמנם לא משתווים לאלה של האויב, אבל בני עמנו מפגינים עמידות, תומכים בהתנגדות ומצטרפים אלינו".

ברחובות עין אל-חילווה, צעירים מעידים על עשרות בני משפחה וחברים שהצטרפו לחמאס מאז פרוץ המלחמה. חלק מהמתגייסים נותרים בקהילותיהם, בעוד אחרים מתמקמים סמוך לגבול הדרומי ומסייעים בשיגור טילים לעבר ישראל. הצעירים מביעים שביעות רצון ממה שנתפס בעיניהם כתרומת חמאס למימוש שאיפתם לשוב למולדת היחידה שהם מכירים. תקווה זו לשיבה, על אף היותה בלתי מציאותית, עודנה מושרשת עמוק בלב הפליטים. בלבנון, הם משוללי זכות לאזרחות ומנועים מלעסוק במגוון רחב של מקצועות.

שנה טוען כי רבים במחנה נכונים להקריב את חייהם במאבק נגד ישראל. עם זאת, הוא נמנע מלציין את המספר המדויק של המתגייסים מהאזור. השיחה עמו התקיימה במרכז קהילתי בניהול חמאס, שם גברים צופים בתיעוד מהקרבות בעזה, תוך שהם לוגמים קפה ואוכלים תמרים. קירות המרכז מעוטרים בכרזות של איסמעיל הנייה שצוירו בידי ילדים.

ברחובות תלויות כרזות גיוס, עליהן מופיעים עשרות גברים צעירים ונערים מחייכים על רקע תמונת מסגד אל-אקצא. חמאס מכנה את המתקפה ב–7 באוקטובר "מבול אל-אקצא". הכרזה מציעה למתעניינים סדנת אימונים ל"מבצע אל-אקצא" החדש, תוך הדגשה כי ירושלים היא "בשבילנו".

מזה שנים מונע צבא לבנון כניסת התקשורת לעין אל-חילווה, זירת מאבק בין פלגים חמושים לבין עצמם ומול הצבא הלבנוני. הצבא, בהתאם להסכם בינלאומי בן עשרות שנים, נמנע מכניסה למובלעות הפלסטיניות; אלה מתפקדות באופן עצמאי למחצה בתוך מדינה שבה השלטונות מתקשים לספק חשמל, קל וחומר ביטחון לתושבים.

כתבי הטיימס שהצליחו להיכנס לעיר הצטרפו לאבלים בהלוויית בכיר חמאס סאמר אל-חאג', שנהרג החודש במתקפה אווירית של ישראל. על פי צה"ל, אל-חאג' היה אחראי לתקיפות רבות מתוך לבנון. חמאס אישר את פעילותו בשורותיו אך נמנע מלפרט את תפקידו המדויק. מסע ההלוויה עבר בסמטאות צרות; גברים ירו צרורות באוויר. "בלי ירי! שמרו את האש לישראלים," זעקה אישה. חיירה קאיד יונס בת ה–82 הכירה את אל-חאג' כידיד קרוב של בנה, פעיל חמאס, אך רק לאחר ההתנקשות בו נודע לה על מעמדו הבכיר. הוא נודע כאדם עדין שנהג לשחק עם ילדי השכונה. "האיש הזה הוא משלנו, מהשכונה שלנו, מהמחנה שלנו וממה שהיתה ארצנו, פלסטין. אנחנו מבכים את מותו," אמרה. "על כל אחד שימות יקומו מאה. אנחנו לא נפסיק," הוסיפה בקול מתרומם, תוך שהיא מוחה דמעות מלחייה הקמוטות: "אנחנו נחושים".

דיוקנו של יאסר ערפאת כמעט שאינו נראה על קירות עין אל-חילווה. תמונות של יורשו, נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, נדירות אף יותר. "המצב שבו אין גוף פלסטיני מרכזי שינהל משא ומתן לשלום מחליש את המאבק הפלסטיני ומסכן את יציבות האזור," טוען חאלד אלג'ינדי, עמית בכיר במכון המזרח התיכון בוושינגטון. "כל עסקה שתושג בין עבאס לישראל עלולה להיפגע מידי חמאס," הוסיף. ואולם לעת עתה, מאז 7 באוקטובר חדלו הארגונים בתוך עין אל-חילווה להיאבק זה בזה.

מאות אלפי פלסטינים התיישבו במחנות פליטים בגדה המערבית, עזה, לבנון, ירדן וסוריה. במהלך העשורים הפכו המחנות ליישובים מפותחים - אם כי עדיין מכונים "מחנות" - המאכלסים כיום מיליונים.

בלבנון, נמנעת מהפלסטינים האפשרות לזכות באזרחות או לעסוק במגוון רחב של מקצועות. אחת הקהילות הללו היא עין אל-חילווה, המונה כ-80,000 תושבים הדחוסים בשטח של פחות מחצי קילומטר רבוע, ברובו בתוך צידון, עיר נמל דרומית. לדברי שנה, אין מחסור בגברים המוכנים להקריב את חייהם במאבק נגד ישראל, אך הוא סירב לציין כמה גויסו מאזור צידון.

הוא דיבר במרכז קהילתי בניהול חמאס, שם ישבו גברים ושתו קפה ואכלו תמרים בעודם צופים בתיעוד קשה מהמלחמה בעזה. את הקירות עיטרו תמונות של מנהיג חמאס שחוסל לאחרונה, איסמעיל הנייה, שצוירו בידי ילדים.

ברחובות, כרזת גיוס חדשה של גדודי אל-קסאם הציגה עשרות גברים צעירים ונערים מחייכים, שזה עתה סיימו את חטיבת הביניים, על רקע מסגד אל-אקצא בירושלים, אתר קדוש למוסלמים. חמאס כינה את מתקפת ה-7 באוקטובר על ישראל - שבה נהרגו כ-1,200 איש, נחטפו כ-250 והובילה למלחמה המתמשכת בעזה - בשם "מבול אל-אקצא". הכרזה הציעה סדנת אימונים ל"דור אל-אקצא" החדש, והכריזה כי ירושלים היא "בשבילנו".

חלק מהפלסטינים רואים באבו עוביידה, דובר אל-קסאם, מעין צ'ה גווארה שלהם, המהפכן המרקסיסטי שנהרג מזמן אך נותר סמל תרבותי. בתוך עין אל-חילווה, תמונתו של אבו עוביידה כמעט בכל מקום, מעטרת צעיפים ומחזיקי מפתחות.

חיזבאללה, מיליציה, מפלגה פוליטית ותנועה חברתית שיעית בעלת קשרים הדוקים לאיראן, היא הכוח החזק ביותר בלבנון, עם שורשים עמוקים במיוחד בדרום. אך במובלעות פלסטיניות כמו עין אל-חילווה, פועלים ובעלי השפעה מספר ארגונים פלסטיניים - חלקם חילוניים ואחרים, כולל חמאס, דבקים באידיאולוגיה סונית. חמאס, הנתמך גם הוא על ידי איראן, וחיזבאללה הם בעלי ברית בעוינותם כלפי ישראל.

במשך שנים אסר הצבא הלבנוני על עיתונאים להיכנס לעין אל-חילווה, שם נאבקו פלגים חמושים זה בזה, ובצבא הלבנוני, על השליטה. על פי הסכם בינלאומי בן עשרות שנים, הצבא נמנע בדרך כלל מכניסה למובלעות הפלסטיניות, הפועלות באופן עצמאי למחצה בתוך מדינה שבה הממשלה המרכזית החלשה בקושי מסוגלת לספק חשמל, קל וחומר ביטחון.

אולם עיתונאים מהניו יורק טיימס הצליחו להיכנס לעיר, כשהם נסחפים בהמון אבלים במהלך תהלוכת הלוויה של בכיר חמאס, סאמר אל-חאג', שנהרג החודש בתקיפה אווירית ישראלית. הצבא הישראלי הגדיר אותו כמיליטנט בכיר האחראי לשיגור התקפות מלבנון לישראל; חמאס אישר כי עבד עבור הארגון אך סירב לומר באיזה תפקיד.

האבלים נשאו את הארון ממכון פתולוגי סמוך דרך כניסה לעין אל-חילווה, שם הכריז שלט: "קרב מבול אל-אקצא, קרב התהילה והניצחון".

ההמון קרא: "דמנו ונשמותינו נקריב לך, שהיד!"

גברים ירו בנשק אוטומטי באוויר. "בלי ירי! שמרו את זה לישראלים!" צעקה עליהם אישה.

התהלוכה פילסה את דרכה אל תוך מבוך הבניינים וסמטאות צרות שבקושי יכלו להכיל עגלת פירות, אל ביתו של אל-חאג', שם המתינו אלמנתו ושני ילדיו לגופתו.

חייריה קאיד יונס, בת 82, אמרה כי ידעה שאל-חאג', חבר קרוב של בנה, היה בחמאס, אך לא ידעה שהוא דמות חשובה עד שישראל חיסלה אותו. היא אמרה כי הוא היה ידוע בהתנהגותו העדינה - הוא שיחק לעתים קרובות עם ילדי השכונה - ונכונותו להושיט יד לשכנים נזקקים.

"האיש הזה הוא מעמנו, מהשכונה שלנו, מהמחנה שלנו וממה שהייתה פעם ארצנו, פלסטין. אנחנו בוכים על אובדנו," אמרה.

"אם אחד מאיתנו מת, 100 יקומו; אנחנו לא נפסיק," הוסיפה, כשקולה עולה לצעקה בעודה מוחה דמעות מלחייה המקומטות. "אנחנו איתנים!"

מחוץ לביתו של אל-חאג', אישה בשם פריאל עבאס הובילה את ההמון בקריאות שהופנו ליחיא סינוואר, אחד ממתכנני התקפת ה-7 באוקטובר על ישראל, שהחליף את הנייה כמנהיג הפוליטי הכולל של חמאס.

"סינוואר אל תדאג, יש לנו גברים המוכנים לתת את דמם!" היא צעקה.

אף שגורמים ישראליים לא אישרו ולא הכחישו כי כוחותיהם הרגו את הנייה, כפי שמאמינים רבים, הם אמרו כי הם מתכוונים להרוג את סינוואר. אך האם ניתן להחליש או להשמיד תנועות קיצוניות כמו חמאס באמצעות מסעות לחיסול מנהיגיהן הבכירים היא מזמן נושא לוויכוח בין מומחים החוקרים התקוממויות.

הם טוענים כי האסטרטגיה של מענה לאלימות באלימות, במקום התמודדות עם תלונות יסוד, מסתכנת בהקצנת אנשים נוספים.

הקבוצות החילוניות ששלטו זמן רב בתנועה הפלסטינית איבדו את חינן. שני עשורים לאחר מותו, תמונות של יאסר ערפאת, ראש אש"ף שהיה פעם פופולרי מאוד, היו בולטות בהיעדרן ודהויות ברחבי עין אל-חילווה. תמונות של יורשו, מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, היו נדירות אף יותר.

הסכסוך בין הרשות הפלסטינית לבין קבוצות מיליטנטיות כמו חמאס גלש לעימותים אלימים בעזה, בגדה המערבית ובקהילות הפליטים, ופגע ביכולתם של הפלסטינים להתעמת עם ישראל מבחינה פוליטית.

"העובדה שאין כתובת מרכזית בפלסטין למשא ומתן לשלום החלישה את המאבק הפלסטיני וערערה את יציבות האזור," אמר ח'אלד אלג'ינדי, עמית בכיר במכון המזרח התיכון, מכון מחקר בוושינגטון.

כל עסקה שעבאס יעשה עם ישראל עלולה להיות מופרעת על ידי חמאס, הוא אמר, והוסיף: "לאף קבוצה אין מונופול על ניהול משא ומתן לשלום או ניהול מלחמה בקרב הפלסטינים. וזה החליש אותם ויוסיף להחליש אותם בעתיד".

אך מאז אוקטובר, בתוך עין אל-חילווה, הקבוצות הפסיקו להפנות אצבעות מאשימות זו כלפי זו - לפחות לעת עתה.