"כשטובחים ביהודים, האנטישמים מרגישים גאווה": האם העולם הפך מסוכן ליהודים?

את השבת של ה‏־7 באוקטובר העבירה ד"ר חן פונדק, אז פוסט־דוקטורנטית באוניברסיטת NYU, המומה כמו כולנו, דבוקה למסכים. מסרבת להאמין למראות ולכותרות שהגיעו מישראל לסלולרי שלה בניו יורק.

למחרת היא כבר יצאה מהבית לעצרת תמיכה שארגנה הקהילה היהודית. "בסיום העצרת, חבר אמר לי שהולכים לכיוון הקונסוליה כי יש הפגנת־נגד. מרגע שהגענו היה לי ברור שלא מדובר בהפגנה ספונטנית. זו לא הייתה הפגנת זעם של הצד השני, זו הייתה הפגנת שמחה לאיד".

"ביום שישי שלאחר מכן הוכרז 'יום זעם' נגד ישראלים, ומאז נשארנו עם המראות הקבועים של הפגנות שעיקרן קריאות 'אנחנו לא רוצים מדינה יהודית, אנחנו רוצים את הארץ כולה', 'תאמרו זאת בבירור, אנחנו לא רוצים פה ציונים', וכמובן 'אינתיפאדה, אינתיפאדה'".

ד"ר פונדק הגיעה ל־NYU בספטמבר 2021 והשתלבה תחילה במחלקות לפסיכולוגיה ולשיווק. "עם הזמן התרגלתי לשיח אקדמי שהיו בו בדיחות על ישראלים, אבל הפעם הייתי בהלם מהתעוזה. לשמוח ברחוב ולאיים על יהודים כשבישראל הטבח עוד נמשך בחלק מהיישובים?! פתאום נפל לי האסימון שכשטובחים ביהודים, האנטישמים מרגישים גאווה ויוצאים החוצה. הם חשים לגיטימיות לפנטזיות שלהם".

"ב־8 באוקטובר עוד היו דגלי פלסטין ברחובות, אבל כבר חודשים שמתנופפים פה דגלי חמאס וחיזבאללה. שאלתי אותם כמה פעמים אם הם יודעים מה משמעות הדגלים האלו. הם יודעים. השאלה הבאה מופנית תמיד אליי. הם מערערים על כך שאני ישראלית כי אולי סבתא שלי נולדה בפולין".

יש דפוס קבוע בכל פעם שאת פוגשת אותם?
"החל מסוף מאי הם התחילו להסביר לפעילים איך 'לזהות ציונים'. אני לא דתייה ולרוב לא מנחשים שאני ישראלית, אבל אני עם דיסקית החטופים מאז נובמבר. בהתחלה הדיסקית משכה בעיקר חיוכים או דמעות מיהודים. מסוף מאי החלו האיומים והצעקות. בין אם זה שאני רוצחת, או שישראל תיעלם, כל זה מתחת לבית שלי ולאור יום מאנשים זרים ברחוב".

"פעם כשחציתי כביש לא הבנתי למה האישה שמולי פונה אליי. חשבתי שהיא רוצה להגיד לי שנפתח לי התיק או משהו, כי היה הייתה מבוגרת ונראתה נורמלית ולא תימהונית. ואז קלטתי שהיא קוראת לי שוב ושוב 'Perpetrator' (מבצעת, במובן של רצח - ש"ש). שבוע לאחר מכן חבורת סטודנטיות הקיפה אותי בלילה ליד NYU וצעקה שישראל תחוסל".

ארץ הסכנות הבלתי מוגבלות

אלה לא רק תחושות וסיפורים יחידניים. מנתונים שהועברו מהמחלקה למאבק באנטישמיות של ההסתדרות הציונית, עולה כי ב־11 החודשים שמאז 7 באוקטובר עלתה כמות האירועים האנטישמיים בכ־300% ביחס ל־11 החודשים בשנה שלפני כן. הכי הרבה אנטישמיות דווחה בניו יורק ובקליפורניה, בדומה לשנים הקודמות. כלומר שתיים מהמדינות הליברליות והדמוקרטיות ביותר, שהיוו מוקד משיכה ליהודים לאורך השנים, הן גם המקומות המסוכנים ביותר עבורם היום.

אז האם ארה"ב היא מקום שמסוכן ליהודים לחיות בו? "לפחות בהשוואה לעבר, התשובה היא כן", טוען ד"ר קובי ברדה, מומחה להיסטוריה פוליטית אמריקאית, מהמכון הטכנולוגי HIT בחולון. "הבעיות הרציניות התחילו בעשור האחרון, כשבראשן הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג ב־2018. נוצרה מגמה מדאיגה, אבל כזו שאפשר לחיות איתה".

"מאז ה־7 באוקטובר אתה שומע מיהודי ארה"ב שפגעו בהם בליבה הכי רגישה של חייהם. הם כבר לא מודרים רק כ'יהודים תומכי ישראל', אלא כיהודים באופן כללי. חלק מהם חושבים שהביקורת על ישראל היא מוצדקת. אותם אנשים האמינו שהם יצליחו לחיות טוב עם ההפרדה הזאת. לכאורה יש לך כיסוי מוצלח. אם אתה יהודי ביקורתי נגד ישראל, ולכולם מובן שאנטישמיות היא אסורה, אז אתה מוגן, זו הייתה התפיסה".

"היום, גם אם מתאמצים בכוח לעשות את ההפרדה בין יהודים לפרו־ישראלים – לא מצליחים לעשות אותה. כבר ב־8 באוקטובר, כשעוד התבצרו אנשים בבארי, האנטישמים משמאל היו מוכנים עם הקמפיין שלהם עם 'פרי פלסטיין'. התחושה של חלק גדול מהקהילה היהודית היא קשה, וכל אחד מתמודד איתה אחרת".

"חלק אומרים שזה גל והוא יעבור, חלק מעבירים את התמיכה שלהם מהדמוקרטים לרפובליקנים, חלק מפסיקים לתרום לקמפוסים בארה"ב ומעבירים את הכסף לאוניברסיטאות בארץ, ובמקביל יו"ר הסוכנות היהודית דורון אלמוג אמר שהצפי של הסוכנות בשלוש השנים הקרובות הוא לעלייה של כמיליון עולים מ'מדינות רווחה', בעיקר מצפון אמריקה".

"בניו יורק יש מורכבות", מסבירה ד"ר פונדק, "מצד אחד, הקהילה היהודית פה חזקה וזה מורגש בכל תחומי החיים. עסקים ישראליים משגשגים והחגים היהודים הם חלק מהרפרטואר. מצד שני, עוד לפני 7 באוקטובר מספר פשעי השנאה בעיר היה הכי גבוה נגד יהודים לעומת כל אוכלוסייה אחרת. ואלו רק המקרים המדווחים. מאז המספרים כמובן גדלו, אבל לא עוסקים בזה. לא ברשויות האכיפה ולא במחקרים אקדמיים שעוסקים באפליה ופשעי שנאה".

ד"ר ברדה מסב את תשומת לבנו לאינדקס שפורסם לאחרונה ומסמן ליהודים עד כמה בטוח כל קמפוס בארה"ב עבורם. "זו פעם ראשונה שהליגה נגד השמצה עושה דירוג כזה של אנטישמיות בקמפוסים, אחרי שהפגיעות הפכו לבלתי נסבלות. זה כבר לא רק הטרדות ושיימינג, אלא פגיעה פיזית. האם הצעירים האלה יבצעו עלייה? לא יודע, התחושה של מצור פסיכולוגי נוגעת ברבים מהם, אבל בסוף זה גם לא פשוט לעבור מבית פרטי בארה"ב שעולה 700 אלף דולר ולקבל תמורתו דירת ארבעה חדרים בבת ים. גם לזה הממשלה תצטרך לתת מענה".

מרקס חזר

סטודנטים עוטים כאפיות שמאיימים על יהודים בקמפוסים ושורפים דגלי ארה"ב – הם מחזה שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. אבל התשובה הקצרה לשאלה מאיפה האנשים האלה נחתו עלינו היא: מהעבר. ולכן אין ברירה אלא לחזור בערך 170 שנה לאחור, לתקופה שבה קרל מרקס כתב באופן בלתי קריא את "הקפיטל" ואת המניפסט הקומוניסטי, ובכך יסד את השמאל הפופוליסטי על בסיס משוואה פשוטה, פשוטה מדי: העולם כולו מחולק למעמדות של מנצלים ומנוצלים וכל ההיסטוריה היא תוצאה של מאבקי הכוחות בין המעמדות האלה.

אבל לפני 35 שנים נפלה חומת ברלין, הקיץ הקץ על הגוש הקומוניסטי ובמערב חגגו את מה שאמור היה להיות הניצחון הסופי. 45 שנים אחרי שהביסו את הפופוליסטים הנאצים מימין, התפרקו גם הפופוליסטים משמאל והעולם אמור היה לצעוד אל עתיד ליברלי של קפיטליזם וגלובליזציה.

עד כאן שיעור היסטוריה.

אלא ששום מאבק לא הסתיים באמת, וארה"ב השסועה ערב בחירות 2024 מציגה שני קטבים פוליטיים פופוליסטיים עם שוליים גזעניים, שמחלקים את העולם למדכאים ומדוכאים. גבירותיי ורבותיי, המרקס שלכם חזר.

בקצה השמאלי של הזירה נמצאים הפרוגרסיביים ובכינוים האמריקאי - WOKE. כמו מרקס, הם בטוחים שהחברה מחולקת למעמדות ושכל המתרחש סביבנו הוא תוצאה של מאבקי כוח בין אותן קבוצות, רק שבמקום ההתייחסות לפן הכלכלי, הם שמים את המוקד בענייני הגזע. 61 שנים אחרי שמרטין לותר קינג קרא לארה"ב להיות עיוורת צבעים ולשפוט כל אדם לפי כישוריו, הגיעה קבוצה ששופטת אנשים אך ורק על פי הקבוצה שאליה הם משתייכים.

המשוואה שלהם פשוטה: גברים, לבנים, סטרייטים וקבוצות נוספות שנחשבות "פריבילגיות", משויכות למעמד המדכא. ישראלים ויהודים, הם כצפוי המדכאים האולטימטיביים. שחורים, נשים, להט"ב ובשנים האחרונות גם מוסלמים, בעיקר פלסטינים - נמנים עם המדוכאים. חוקי הפורמט: אין אפשרות לעבור מצד אחד של המשוואה לצד השני. אדם נולד לתוך קבוצה ומקבל עליו את גורלה.

וכך, גבר שנרצח עם כל משפחתו בעוטף עזה הוא מדכא שראוי להילחם בו, ומחבל נוח'בה חמוש הוא מדוכא. אישה שנאנסה במסיבת ה"נובה" היא מדכאת, אך האנס שלה מרצועת עזה - לוחם חופש מדוכא. הנאנסת היא אומנם אישה, אך היא משתייכת לעם שהוא סמל לקולוניאליזם מדכא, ועל כן ארגוני הנשים העולמיים ייאלצו בצער להתעלם מהטרגדיה שעברה.

"לינדה סרסור, פעילה אמריקאית ממוצא פלסטיני, הבינה עם מוסלמים רבים שהם צריכים לקשור את גורל הפלסטינים בקהילה השחורה. ב־2015 היא בנתה תיאוריה לפיה משטרת ניו יורק נסעה להשתלמות במג"ב ולמדה איך עושים שימוש בגז מדמיע – והיא מייבאת את הטכניקות לאמריקה כדי להשתמש בהן נגד שחורים", מסביר ד"ר ברדה את הקשר בין התיאוריה הפרוגרסיבית לסכסוך במזרח התיכון.

"סרסור דוחקת כבר שמונה שנים בצורך של השחורים והפלסטינים לדבר בקול אחד. אם מרטין לותר קינג היה שותף של הרב השל והיהודים היו משמעותיים בחקיקה לזכויות האדם שסייעה לשחורים, אז בעשור האחרון יש מהפך והקהילה השחורה הופכת למצודדת בפלסטינים כחלק מברית המדוכאים".

"האידיוטים השימושיים"

תיאוריות מרקסיסטיות ורוח נעורים מרדנית הן דרך אחת להסביר את מה שקורה ביותר מ־200 קמפוסים בארה"ב בשנה האחרונה, אבל כדי שנער אמריקאי יפתח "חוש צדק" כה קיצוני, צריכה לעמוד מאחוריו מכונת תעמולה משומנת. פרופ' גולן שחר מאוניברסיטאות בר־אילן וייל הוא פסיכולוג קליני המתמחה בנושאי אובדן בקרב בני נוער. ביחד עם ד"ר ברדה השניים כתבו מאמר על התופעה שאנחנו עדים לה.

"הנתונים מראים שילד מגיל 12 עד 18 חשוף למסרים בוטים נגד ישראל, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, בעיקר דרך טיקטוק", מסביר ברדה. "עוד לפני שהוא נכנס לקולג', הוא עובר תהליך שבמסגרתו יש שיטוח של לאומיות אמריקאית. המטרה היא לגרום לו להרגיש אשם על כך שאבות אבותיו ייבאו עבדים שחורים או חמסו קרקעות של אינדיאנים. ואז כשהוא מגיע לאקדמיה - הוא מקבל לראשונה את ההזדמנות לכפר על העוולות האלה.

"יש בפסיכולוגיה מונח מוכר שנקרא 'ביקורת עצמית רעילה' ומתייחס לנער שלוקח את הביקורת עליו לקצה. היום אנחנו עדים לביקורת עצמית ממאירה. כלומר ביקורת עצמית שמגיעה מצד ג', במקרה שלנו 'הברית האדומה־ירוקה' שמעבירה את הנער תהליך הדחה שמתחיל כאמור עוד לפני שדרך בקמפוס. החלק ה'אדום' של הברית הוא כמובן סין שבוחשת בטיקטוק, ובקמפוס הוא נתקל בצד ה'ירוק' שלה, על שום דגלם של האחים המוסלמים".

בשנת 2022 פורסם באיגוד האקדמאים האמריקאי כי קטאר הזרימה בשני העשורים האחרונים 4.7 מיליארד דולר לאוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. על חלק מהכסף לא הייתה שקיפות מלאה, אבל הרעיון הכללי ברור: יצירת תוכניות וקרנות לימוד, במיוחד בפקולטות למדעי החברה והרוח, שיתמכו ברעיונות של הברית האדומה־ירוקה ויכינו את תאי הסטודנטים הפרו־פלסטיניים ליום פקודה.

לא מפתיע לגלות כי אוניברסיטת קורנל, שלפי פרסומים שונים קיבלה מאז 2001 סכום שיא של 1.8 מיליארד דולר מקטאר, השיבה החודש להעסיק את פרופ' ראסל ריקפורד, שמיד לאחר טבח ה־7 באוקטובר אמר בעצרת מחוץ לקמפוס כי רצף האירועים "היה מרגש ואנרגטי והוא מרגיש שהוא יכול לנשום שוב". אחרי שנת חופש מטעם האוניברסיטה ישוב ריקפורד להעביר קורסים במדעי החברה.

ברדה: "קטאר וטורקיה דוחפות כסף כדי לקדם אג'נדות שמוטות נגד המערב, והן עושות זאת דווקא באמצעות ערכים ליברליים לכאורה שמכונים DEI - ראשי תיבות של 'גיוון, שוויון והכלה'. כבר בשלב הראשוני בקמפוס, הילדים האלה מקבלים טפטופים של רעל ומספרים להם שישראל היא המשטר הקולוניאליסטי האחרון, וכעת מציעים לך, האמריקאי הלבן, 'כרטיס חנינה' – אם רק תהיה מוכן לרדוף אחרי המדינה הלבנה האחרונה בעולם".

"בשלב השלישי עוברים על האתיקה. למשל, חוסמים את הגישה לספרייה. שמים שלט 'אסור שציונים או יהודים ייכנסו'. לא הולכים למרצה ספציפי כי הוא תומך בישראל או שהוא יהודי. הבסיס האחרון הוא פשוט לעבור על החוק - לפרוץ פיזית לתוך בניין הספרייה ולהתבצר בפנים, או לקחת אנשים כבני ערובה ואז לקרוא לאבא שלך שישחרר אותך מהמשטרה בערבות אחרי שדפקת לעצמך את העתיד. זה התהליך של הביקורת העצמית הממאירה שמופעל על ידי מנגנונים זרים ונועד לגייס כמה שיותר אידיוטים שימושיים כדי להילחם בישראל. זה חלק ממתודולוגיה של פסיכולוגיה חברתית, הרחבה מטורפת של הסרט 'הנחשול'".

ואיך כל הבלגן הזה משפיע על הבחירות המתקרבות?
"ישנה קריאה של עשרות אלפי צעירים פרוגרסיביים להצביע בבחירות הקרובות למועמדת הירוקים, ג'יל סטיין, שהיא יהודייה פרו־פלסטינית. לכאורה הם נספרים כמצביעים בטוחים של הדמוקרטים אבל הם מכריזים על עצמם כ'בלתי מחויבים'. הם דורשים מהאריס להטיל אמברגו נשק על ישראל ולכפות את הפסקת המלחמה. אם החבר'ה האלה לא יתרצו, הם לא יימנעו מהגעה לקלפי ב־5 בנובמבר, אלא יצביעו לסטיין בוויסקונסין ובמישיגן. ועל פי מספרם בפריימריז אנחנו יודעים שמדובר בכמה עשרות אלפים".

"לכאורה זה לא הרבה, אבל זה יותר מכמות המצביעים שבה ג'ו ביידן ניצח את דונלד טראמפ בבחירות האחרונות במדינות האלה. אם הם יחליטו להחרים את הדמוקרטים בבחירות הכלליות, הם עשויים להעביר במו ידיהם את הניצחון לטראמפ גם מבלי להצביע עבורו. בארץ אולי ישמחו, אבל המשמעות של זה בארה"ב תהיה אדירה. הם יקבלו מקום של שחקן מרכזי בפוליטיקה הארצית ואף מועמד לנשיאות או לקונגרס לא יוכל להתעלם מהם".

גם בימין לא שקט

עד לפני עשור נחשבה המפלגה הרפובליקנית למפלגת הימין המהוגנת של ארה"ב. גוף שייצג אנשים שדגלו בצבא חזק, בשלטון החוק ובכלכלת שוק קפיטליסטית. זו הייתה תנועה שרובה לבנה, מבוססת כלכלית ולא אופנתית במיוחד, תנועה של אנשים שנראים כמו ג'ורג' בוש.

אלא שזו כבר לא המפלגה היום. לפני כעשור הבין דונלד טראמפ בחושיו הפוליטיים המחודדים שעם ימין ערכי אי אפשר ללכת לסופרמרקט ביום הבחירות וצריך לייצר אלקטורט נוסף. הוא שינה את המפלגה כך שכיום יש לה שני מרכזי כובד משמעותיים: האוונגליסטים ותנועת ה־MAGA
("make America great again").

הקו השתנה מימין שמרני, שדוגל במיעוט שינויים ובשמירה על הקיים, לימין פופוליסטי. במקום לדבר אל החוואים העשירים בטקסס – הוא פנה אל העמך שהרגישו שאינם נספרים על ידי השמאל האליטיסטי, והבטיח להם להפוך את אמריקה שוב לנהדרת. במקביל, הנוצרים האוונגליסטים התקבצו סביב מי שנתפס כמכבד יותר את הדת ותומך בישראל והיו לשחקן הראשי מבין שני הפלגים בקדנציה הקודמת של טראמפ.

רק שבבחירות האלה יש תפנית נוספת בעלילה. "המהפך מתחיל בתוך משפחת טראמפ עצמה", מבהיר ד"ר ברדה. "דונלד ג'וניור, שהוא חסיד תנועת ה־MAGA, הפך לחזק על חשבונם של איוונקה וג'ארד קושנר. יש תעדוף של התנועה העממית־פופוליסטית על חשבון התנועה האוונגליסטית, ולראיה טראמפ בחר כסגנו את די.ג'יי ואנס".

"זה משמעותי, כי מובילי הדעה החשובים ביותר של התנועה הזאת ברשת הם אנשים די בעייתיים. למשל טאקר קרלסון, שהיו לו נגיעות אנטישמיות לאורך השנים, ואף שמעולם לא תקף את ישראל לפני כן, יצא נגדה לא מעט פעמים מאז ה־7 באוקטובר בגלל שאיפתו לבדלנות ולצמצום סיוע החוץ".

"כשעלתה טענה שבנימין נתניהו תומך בהעברת חלק מהפלסטינים לארה"ב, זה שימש מונולוג של אלכס ג'ונס, איש רשת מפורסם ובעייתי מאוד. הוא כמובן טען ש'ביבי שולח את הזבל שלו אלינו'. מה שהוביל אותו למונולוג קשה שבו טען שישראל מבצעת ג'נוסייד. דמות מפורסמת אחרת היא קנדיס אוונס, שמאז ה־7 באוקטובר יצאה לגמרי נגד יהדות ארה"ב וישראל".

אכן דמויות בעייתיות, אבל האם בדלנות ודרישה לשמור את הכסף בארה"ב היא בהכרח אנטישמיות?
"ההצבעה הבדלנית היא לגיטימית, אבל הסנטימנט לא טוב ושונה מאוד מבעבר. הוא לא בהכרח אנטישמי או אנטי־ציוני אבל כן יש בו אנטי, ותוסיף לזה חברי קונגרס כמו טיילור גרין, שדיברה על משפחת רוטשילד שמפעילה לייזר מהחלל וגורמת לשריפות ענק, או רפובליקנית כמו לורן בוברט, שתהתה אם יהודי חובש כיפה שנכנס איתה לקונגרס הגיע לשם כדי לרגל".

"ואל תשכח עניין נוסף: האוונגליסטים הדתיים, אוהדי ישראל, שמאמינים שאם יברכו אותנו מדי יום יקבלו ברכה לעמלם, הם דור מבוגר. הילדים שלהם פחות דתיים ופחות מחויבים אלינו".

וכאן אנחנו מגיעים לתיאוריית הפרסה, שגורסת שהימין והשמאל הקיצוניים קרובים בהרבה משניתן לחשוב, כמו בפרסה. נכון להיום, מה שמשותף לשני הצדדים בשוליים הקיצוניים של ארה"ב (שמתרחבים כל הזמן) הוא הרצון לרסק את המבנה הפוליטי הקיים. וכשהם חושבים על המרכז, על הדמוקרטיה הליברלית ועל המוסדות הממלכתיים - בכולם הם מוצאים יהודים.

אנטישמיות אסלאמית

אירועי 7 באוקטובר לא כוונו כלפי מתנחלים או תושבי מרכז הארץ, גם לא כלפי ימנים או שמאלנים. ב־7 באוקטובר הותקפו ישראלים על שום יהדותם, לצד ישראלים שאינם יהודים ונתפסים כמשתפי פעולה איתם. זה, בגדול, ההסבר של מזרחנים רבים, בהם ד"ר אפרים הררה, חוקר אסלאם ומחבר הספר "הג'יהאד – בין הלכה למעשה".

"ביסוד של האסלאם כפי שהוא התפתח בחיי מוחמד ואחר כך בפסיקה המוסלמית - היהודים הם האויב, ופתרון הבעיה תהיה שבקץ הימים הם יחוסלו. כך זה מופיע גם באמנה של חמאס", טוען ד"ר הררה. "כדי להבין את מה שקרה צריך להבין את ה'דוגמה היפה': התפיסה שמוחמד הוא הדוגמה הטובה שאללה שלח לעולם. כלומר המעשים שלו הם המופת שלפיו שצריך להתנהג. ומוחמד, כשהתחיל את הנבואה שלו, רצה מאוד שהעולם יכיר בו כנביא ופנה ליהודים. הם סירבו ואז הוא נטפל לשלושה שבטים, חיסל את הגברים, שבה את הנשים והילדים ואמר שהיהודים הם האויבים הכי עקשנים של האסלאם".

הררה, יליד תוניס, גדל בצרפת ועלה לארץ כנער. הוא בוגר הטכניון, השלים דוקטורט בסורבון בנושאי אסלאם ומקפיד בדבריו לקשר את העבר הרחוק למציאות שאנו חווים כבר שנה שלמה. "ברגע שאתה מתמרד נגד גורלך כד'ימי, בן חסות, ולא מוכן לקבל את נחיתותך כיהודי בפני האסלאם, הדם שלך ושל הנשים והילדים מותר. הציונות פתחה פרק חדש ביחסים, כי עבורם ארץ ישראל היא 'דאר אל־אסלאם' - שטח שכבר נכבש על ידם בעבר וחובתם להגן עליו. בוא נבהיר: מה שראינו ב־7 באוקטובר הוא בראייתם 'ג'יהאד הגנתי' שנועד לשחרר אדמות מוסלמיות".

אבל יש סביבנו גם מוסלמים פחות דתיים, מהחזית העממית ופת"ח למשל. איך זה מתחבר לציוויים האסלאמיים?
"אין בצד השני רעיון של חילוניות פרופר שמערערת על מוחמד ועל הקוראן. הרי אם הם מרקסיסטים, כמו שנהגנו פעם לחשוב, הם צריכים להגיד שדת היא אופיום להמונים. אגב, יש המון מוסלמים טובים שלא רוצים לעשות רע ליהודים. יש אפילו שהצילו יהודים. נפריד בין המוסלמים לבין האסלאם, כמו שיש יהודים ויש יהדות".

"האסלאם זו דת פוליטית, כך אמר ח'ומייני וכך אמר סייד קוטב מהוגי האחים המוסלמים. זה שחלק מהמנהיגים סוטים מדי פעם מדרך האסלאם כדי להשיג צרכים מדיניים, יוצר את המתח בינם לבין חכמי האסלאם. אבל שים לב שמדובר רק בוויכוחים על הדרך ולא על המטרה. גם נאצר היה חלק מהאחים המוסלמים, ורק כשעלה לשלטון הוא חיסל אותם. כשסאדאת יצא למלחמה הוא קרא לזה 'ג'יהאד'. כשערפאת דיבר ביוהנסבורג אחרי הסכם אוסלו, הוא השווה אותו לחודייביה, שם מוחמד חתם על הסכם שלום זמני כדי להתחזק ולצאת למתקפה מאוחר יותר".

"כשאנחנו עולים להר הבית אבו מאזן אומר שהיהודים מטמאים את המקום. שמעת פעם חילוני שמדבר על טומאה? למה בכל בתי הספר שלו לומדים על הג'יהאד, הוא הרי חילוני, לא? ולמה הוא נותן כסף לשהידים? כי זו אותה תפיסה. הוא לא אדם לא מאמין. גם מבחינתו ארץ ישראל שייכת לאסלאם, הוא רק במחלוקת על הדרך".

אז זה מסביר את המלחמה מול ישראל. איך זה קשור ליהודים באשר הם?
"הם לא קוראים לנו 'ישראלים' אלא יהודים או ציונים או מתנחלים. סייד קוטב קרא לספרו 'מלחמתנו ביהודים'. לאורך כל חייו, איש חמאס לומד שכל הצרות בעולם באות מהיהודים: מרקס יהודי, פרויד יהודי, כל מי שהביא את הרעיונות שמנוגדים לאסלאם הוא יהודי, ואלה עוד מנסים להשתלט על העולם כפי שנאמר ב'פרוטוקולים של זקני ציון' שמככבים עדיין בעולם הערבי".

"אתה יודע, בסוף שנות ה־80 היה כרוז שהופץ בעזה עם תשובה לשאלה תיאולוגית קשה: אם אללה אוהב את המוסלמים ושונא את היהודים – איך הוא אפשר להם להקים מדינה? התשובה הייתה ואני מצטט: 'אללה אסף את היהודים בפלסטין, לא במטרה להקנות להם מולדת או חבל ארץ, אלא לשמש להם בית קברות, על מנת לשחרר את העולם כולו מנזקם. כשם שהעולה לרגל משתחרר מחטאו על ידי הקרבת קורבן על סלע מינה, כך היהודים יוקרבו על סלע אל־אקצא'".

ובכל זאת, הם הרגו ולקחו בשבי גם מוסלמים.
"כי הלך הרוח אומר שאנחנו במלחמה ולא בודקים בציציות של האויב. מה גם שמבחינתם לפחות חלק מהערבים בארץ הם סוג של בוגדים. במילים אחרות, אם אוטובוס התפוצץ בישראל כדי להרוג יהודים, והיה בו גם מוסלמי שנהרג, אז הוא שהיד – הוא לא המטרה, וזה קורה במלחמה. שנית, אם יש מוסלמי בארץ שמפאת חולשה לא מוכן להילחם, אז אין סיבה להגן עליו. ואם יש מוסלמים בארץ שמשתפים פעולה עם קיומה של המדינה, אז הם בוגדים ודינם מיתה".

גו איסט

ימיה הראשונים של המלחמה תפסו אותי בוורשה. צחוק הגורל הוא שפולין היא אחת המדינות הנוחות והבטוחות לישראלים היום, ואולי דווקא בגלל זה, היה מוזר להתהלך ב־9 באוקטובר במרכז ורשה ולגלות על הבניינים גרפיטי שבהם כתוב "ורשה תומכת בעזה". כעבור שבוע וחצי נערכה הפגנת הזדהות גדולה עם העזתים, שבה הציגה אחת המפגינות שלט שבו היא משליכה את דגל ישראל לפח האשפה תחת הכיתוב: "שמרו על העולם נקי".

"אני תמיד נזהר מלדבר על גרפיטי, כי אותו יכול אדם אחד לכתוב, אבל אם הייתי צריך לנחש, מדובר במישהו מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית", אומר לנו הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך.

"השמאל הקיצוני בכל אירופה וגם בארה"ב הפך בשלב מסוים למסוכן יותר מהימין הקיצוני. ולמרות זאת, פה בפולין היה יחסית שקט בימים הראשונים של המלחמה. קיימנו מצעד־נגד להפגנה שלהם. אבל הבעיה האמיתית היא אחרת. אנחנו קהילה קטנה. רק קצת יותר מ־300 אלף מיהודי פולין שרדו את השואה, ומי מהם שנשאר פה עוד עבר 44 שנים של קומוניזם. זו קהילה שעברה טראומות ועבורה מדינת ישראל הייתה 'המקום הבטוח'. תמיד ידענו שאם יקרה משהו רע – נוכל לברוח לשם. ב־7 באוקטובר נעלם הביטחון הזה. זה לא הסבר אינטלקטואלי אלא נפשי, וכמובן שאי אפשר להשוות אותנו לתושבי העוטף, אבל היה פה משבר שקט".

הרב שודריך מדבר במבטא אמריקאי כבד. הוא נולד וחי בברוקלין, ומשנת 2004 – אחרי כמה עשורים של משיכה לסיפור היהודי בפולין – מונה לרב הראשי של קהילה שאף אחד לא יודע לומר כמה יהודים היא מונה, אף שההערכות נעות בין 8,000 ל־30 אלף. "האנטישמיות כאן נדירה יחסית ולא מזכירה את מה שקורה במערב אירופה", הוא מבהיר. "מדי פעם היא מבצבצת, בדרך כלל דווקא בקרב הצעירים שלומדים באוניברסיטאות, שפתאום נתקלים באנשים שמנתקים איתם קשר בטענה ש'הם הורגים אנשים בעזה'. זה נשמע זניח ביחס למה שקורה בלונדון ובפריז, אבל עבור צעירים זו סטירה מצלצלת".

אבל גם כאן היו הפגנות.
"לפני כמה חודשים היו הפגנות באוניברסיטאות בוורשה ובקראקוב והוקמו גם אוהלים כמו בארה"ב. רק שזה הסתכם ב־20 איש שישנו בהם, מתוכם לעשרה לא היה קשר לאוניברסיטה כסטודנטים או כמרצים. הם עשו הרבה רעש אבל האוניברסיטה זרקה אותם".

הרב שודריך, שבולט כמובן בחזותו בזכות הזקן והכיפה, טוען שלא חש שינוי ביחס כלפיו מאז 7 באוקטובר, אף שעל בית הכנסת נוז'יק בוורשה הושלך בקבוק תבערה. "אני אישית חוויתי שני אירועים: פעם אחת בחור התקרב אליי ולחש לי 'פרי פלסטיין', ובמקרה אחר מישהו צעק לי מרחוק 'ג'נוסייד, ג'נוסייד'. זה לא אומר שאין מי שחושב עלינו משהו רע, אבל פולין היא אחד המקומות הבטוחים עבור יהודים היום. המשטרה עצרה תוך שעות את הבחור שזרק את בקבוק התבערה, ומיד הנשיא וראש העיר וחברי הפרלמנט הגיבו בצורה נחרצת נגד מה שקרה".

אמרת שיהודים בפולין מתייחסים לישראל כאל מקלט בטוח, אבל אם האנטישמיות כמעט ולא מורגשת, למה הם בכלל צריכים מקלט כזה?
"למרות שפולין בטוחה, הם עדיין צריכים. יהודי בתפוצות תמיד צריך מקלט, גם אם הוא לא חושב על זה ביומיום. אנחנו סך כל הטראומות שלנו".

"אירופה משנה את פניה"

עם כל הכבוד לפולין ולאיים בטוחים נוספים במזרח אירופה, הבעיה שלנו נמצאת במערב היבשת. על פי הנתונים שהועברו מההסתדרות הציונית, עולה שכמות האירועים האנטישמיים באירופה עלתה מאז פרוץ המלחמה בכ־400%. המספרים האלה מתורגמים לשינוי יומיומי בחיים היהודיים באירופה. בעיריית לונדון, למשל, עיר שלא מעט מהיהודים בה הסירו בשנה האחרונה מזוזות מדלת ביתם, החליטו לאחרונה לשפר את תחושת הביטחון של הקהילה באמצעות השקת קו אוטובוסים חדש.

מה עניין אנטישמיות לתחבורה אתם שואלים? אחרי אין־ספור טענות להתנכלות מצד נוסעים ונהגי אוטובוס ליהודים בעלי חזות דתית, השיק ראש העיר סאדיק ח'אן קו חדש שייסע ישירות משכונת סטמפורד היל עמוסת החרדים ליתר השכונות היהודיות בצפון לונדון, מבלי שיצטרכו להחליף אוטובוס ולשהות בשכונות בעייתיות. אחרי שבין אוקטובר 2023 ליולי 2024 דיווחה משטרת לונדון על 2,065 מקרי אנטישמיות (עלייה של 279% ביחס לחודשים המקבילים בשנה הקודמת), הודה גם ראש העיר שהיוזמה נועדה "לגרום ליהודים לנוע בבטחה בין השכונות בעיר". במילים אחרות, במקום לטפל בגידול הסרטני, בלונדון מעניקים לחולה אקמול.

"התרגלנו לראות באירופה אנטישמיות בכל פעם שיש עימות צבאי בין ישראל לארגוני הטרור, אבל בשנה האחרונה הגענו לשיאי אנטישמיות שלא נראו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה", מבהיר העיתונאי והסופר אלדד בק. "יש כאן שיתוף פעולה יעיל בין השמאל האנטי־ציוני והאנטישמי לבין קבוצות הקיצון הגדולות של קהילות המהגרים המוסלמיות. זה כבר מזמן לא רק 'קצה הקרחון', כי עם כל הדיווחים על תקריות אנטישמיות, יש פער גדול בין מספר העבירות המדווח למספר האמיתי".

בק מתגורר בווינה ומסקר כבר שנים את הנעשה ביבשת. ספרו האחרון "אלטרנטיבה" עוסק בימין החדש בגרמניה. "יש הפגנות מאוד אלימות גם בווינה, דברים שלא היינו רגילים לראות, בעיקר בשל הקשר החיובי בין הממשלה לבין ישראל. אתה רואה שמאז 7 באוקטובר יש תסיסה בקרב מי שמתנגד לקשר הזה - גם בצד השמאלי באוסטריה וגם אצל קהילות המהגרים שניצלו את הטבח כדי למרוד נגד הממשלה היוצאת (לאחרונה נערכו בחירות באוסטריה ובעת כתיבת הכתבה טרם הושבעה ממשלה חדשה - ש״ש), שמדיניות החוץ שלה פרו־ישראלית. כלומר אחת הדרכים למחות נגד הממשלה היא להפגין נגד היהודים וישראל".

בק, דובר ערבית, טוען שלאירועי 7 באוקטובר יש כבר היום סמליות כמעט מיתולוגית בעולם הערבי והמוסלמי. "מבחינתם, היכולת של חמאס לפרוץ את שערי ישראל סוללת את הדרך לפרוץ את השערים גם במדינות המערב האחרות. ישראל נתפסה כמצודה הקדמית של המערב, והקריאות לאינתיפאדה היום בשאר ערי אירופה מסמנות את זה שהמחאה נגד ישראל ובעד הפלסטינים הפכה למחאה נגד הסדר הקיים במדינות ה'מארחות'".

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, התחזק בארץ הסנטימנט שהימין האירופי הוא משתף הפעולה היחיד עם ישראל בגלל המלחמה המשותפת באסלאם הקיצוני. אלדד בק מנסח את הבעיה הזאת אחרת: "תמיד באנו בביקורת לעולם הערבי שהמשטרים שלו השתמשו בסוגיה הפלסטינית כדי להימנע מטיפול בבעיות האמיתיות שלהם. היום יש שעתוק של המצב באירופה. ממשלות שמאל אירופיות, שמתקשות להתמודד עם הבעיות היומיומיות של ארצותיהן וחברותיהן, מאמצות את הנושא הפלסטיני כמאבק מרכזי שהן מסתתרות מאחוריו כדי להימנע מטיפול בבעיות האמיתיות".

"זו תופעה מאוד מטרידה כי היא מעידה קודם כל על עומק המשבר החברתי, הערכי והמצפוני באירופה. כשאנשים שנבחרים לפרלמנט הצרפתי או הבריטי על בסיס מצע וסיסמאות של שחרור פלסטינים ולא על בסיס בעיות של הציבור, אתה מבין שלא רק שאין להם תשובה לעמים שלהם, אלא שהם גם יותר ויותר צריכים להתחשב באלקטורט המוסלמי. ומנגד, רוב מפלגות הימין האירופיות לא בונות על מצביעים נאצים שחזרו מהשאול, אלא על אנשים שכבר לא מרגישים בבית. שיוצאים מהבית לסביבה עוינת, ולא רוצים יותר את המציאות הזאת".

אבל דווקא הערים הקטנות נוטות לימין בזמן שהערים המרכזיות, איפה שרוב המהגרים, מצביעות לשמאל.
"הבעיה הזאת קיימת בערים הגדולות אבל גם בערים הקטנות, ולא ניתן לתחם אותה רק לפריז, ללונדון ולמאלמו. אתה מסתובב באזורים הנידחים ביותר במזרח גרמניה, שבהם לכאורה מספר המהגרים הוא נמוך, אבל אתה שומע ערבית גם שם. אירופה שינתה את פניה".

"בערים הגדולות מצביעים לשמאל כי יש לך שכונות מובהקות של מהגרים ובני מהגרים שלא יצביעו לימין, ויש תושבים בורגניים שלא מאוד חשופים לבעיות ההגירה כי הם ספונים בשכונות היוקרה שלהם, לא משתמשים בתחבורה הציבורית, ושולחים את הילדים לבתי ספר פרטיים. ההגירה היא בעיה של שכבות הביניים - והם אלה שמצביעים לימין. גלוחי הראש עברו למפלגות ניאו־נאציות שהן מאוד אנטי־ישראליות כפועל יוצא של האנטישמיות הקלאסית שלהן".

אז מה יכולים יהודי אירופה לצפות לקראת העתיד?
"אירופה נמצאת במצב שחלקים ממנה כבר במלחמת אזרחים, גם אם זה לא נקרא כך. אתה רואה אלימות יומיומית, פשיעה ופיגועי טרור, שמגיעים לא רק מקרב אנשים שאירופה הייתה מאוד נדיבה כלפיהם ואפשרה להם להתארח על אדמתה, אלא גם מהדור השני שלא מרגישים שאירופה מספיק שייכת להם. כנראה שגם בהיבט האנטישמי זה רק ילך ויחריף".

"האם זה יגרום ליהודים לעלות לארץ? אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים שלא קשורים למציאות בהתאם למשאלות הלב שלנו – הנה מארין לה פן עולה והנה חרט וילדרס משנה את הולנד וכו'. זו לא גישה נכונה. יש אומנם הרבה יהודים שקונים דירות בישראל, אבל תזכור שיהודים תמיד מחכים עד לרגע האחרון - ולפעמים חלקם מפספסים את הרכבת". 