הבלוף של המשפט הבינלאומי נחשף. אין פה ענף משפט אמיתי, אלא פוליטיקה. ככה היה אפשר להגיע למסקנה המגוחכת שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה - לא פחות - ולהוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.
האנטישמיות הרימה ראש בבית הדין הפלילי בהאג, חד משמעית. אבל האנטישמיות הזאת הייתה מסוגלת להתרומם בשל תככים מדיניים. צווי המעצר בהאג היוו מנוף לחץ נוסף של המעצמות נגד המשך הלחימה הישראלית בלבנון.
הצפי של אזרחי ישראל מהממשלה הוא למרות הכל לשמור על ביטחונם. אי אפשר להגיע להסכם הפסקת אש בו מחבלי חיזבאללה חוזרים להיות במרחק יריקה מיישובי הצפון, ומתכננים מחדש מסע טבח ואונס סטייל השבעה באוקטובר. לא למען כך נפלו כל כך הרבה לוחמים בדרום לבנון. לפחות פרימטר ביטחוני היה נדרש, אבל כלום. ההתקפלות הישראלית, למרות ההישגים, היא התקפלות מפוארת.
והנה, פחות מיממה לאחר ההכרזה החפוזה על הפסקת האש, "לפתע פתאום" צרפת מגיעה למסקנה כי צווי המעצר הבינלאומיים נגד נתניהו אינם מחייבים וכי יש לו ולגלנט חסינות כיוון שישראל לא צד לבית הדין. מבחינה משפטית טהורה, היה אפשר להגיע למסקנה הזאת מיד אחרי הוצאת צווי המעצר, אבל זה קרה רק עכשיו ובסמיכות ברורה להכרזה על הפסקת האש בה צרפת הייתה מעוניינת. ממש תעלומה מהי הסיבה ומהו המסובב למסקנה הזאת. תעלומה של ממש.
הגיע הזמן לקרוע את המסכות מעל המשפט הבינלאומי. לא מדובר בענף משפטי, אלא בענף מדיני. כשנכנסות לעזה יותר סחורות מאשר לפני המלחמה, אי אפשר לטעון להרעבה ואי אפשר לטעון לחסר. בתי הדין הבינלאומיים משמשים במנוף לחץ מדיני, במקרה הזה נגד ישראל. במקרה של ישראל, הדבר נעשה גם בשמחה ובאנטישמיות גלויה מצד מוסדות האו"ם.
עכשיו, כשהלחץ על ישראל עבד בלבנון, מאוד ייתכן ויופעל לחץ דומה גם בנוגע לעזה. ייתכן ונראה בקרוב את ישראל מגישה ערעור על הוצאת צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, והצווים יבוטלו. הבונוס היחיד מהסיפור הזה הוא קריעת המסכות מעל בתי הדין הבינלאומיים - למרות שתמיד יהיה מי שבטוח שהשיקולים הם משפטיים בלבד, ואין מקום לפוליטיקה ואנטישמיות. המציאות, הוכיחה לנו אחרת.