נפילת משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה מסמנת את דעיכתו של "ציר ההתנגדות" האיראני במזרח התיכון - כך כותב הפרשן הבריטי-ישראלי ג'ונתן ספייר במאמר דעה בוול סטריט ג'ורנל. בניתוח המצב, מסביר ספייר כי למרות שכיבוש דמשק בידי המורדים הסונים נראה כהתפתחות מהירה, מדובר בתהליך שהבשיל לאורך זמן. בדברי הפרשנות שלו קובע ספייר כי בריחתו של אסד מהמדינה היא הסמן הסופי לתקופה קטסטרופלית עבור טהראן ובעלות בריתה.
במאמרו מנתח ספייר כיצד המורדים - המכונים "היאת תחריר א-שאם" - הצליחו באמצעות הדחת משטר אסד לנתק את קווי האספקה של חיזבאללה, הזרוע העיקרית של איראן באזור. הדבר התאפשר, כך על פי הניתוח, לאחר שחיזבאללה ספג מכה קשה מישראל בנובמבר והסכים להפסקת אש - בניגוד מוחלט למטרתו המוצהרת בכניסה למלחמה ב-8 באוקטובר 2023.
הפרשן מצביע במאמרו על כך שצעדי חיזבאללה הגיעו בעקבות החלטת איראן להימנע מתגובה משמעותית להתקפות הישראליות בשטחה ב-26 באוקטובר. בניתוח האירועים מדגיש ספייר כי זאת למרות הבטחת המנהיג העליון עלי חמינאי ל"תגובה מוחצת". לדעתו, ההיסוס האיראני נבע בין היתר מכישלון שלוחיה בעיראק ותימן לחדור את מערכות ההגנה האווירית של ישראל.
במאמרו מייחד ספייר תשומת לב מיוחדת לדעיכת הציר האיראני, חוסר האונים מול הפעולות הישראליות, ואובדן סוריה - בעיקר על רקע ההצלחות ארוכות השנים של הברית האיראנית. הוא מזכיר בניתוחו את שרשרת ההישגים האיראנים בלוחמה הלא סדירה, מהקמת חיזבאללה ב-1982 ועד להשתלטות על עיראק אחרי נפילת סדאם חוסיין.
בנקודה המרכזית של מאמרו, טוען ספייר כי הטעות האיראנית המכרעת הייתה התעלמות מעקרון יסוד בלוחמה בלתי סדירה - הימנעות מעימות ישיר בשדה הקרב הקונבנציונלי. בניתוח הפרשני שלו, התקפת ה-7 באוקטובר מהווה החלטה אסטרטגית אבסורדית של ישות קטנה לפתוח במתקפה קונבנציונלית נגד שכן חזק לאין שיעור.
במסקנות המאמר קובע הפרשן כי המזרח התיכון רואה כעת באיראן ו"ציר ההתנגדות" שלה נמר של נייר. ספייר חותם את ניתוחו בקביעה כי ההתקפה בסוריה וקריסתו המפתיעה של משטר אסד הם רק הסנוניות הראשונות של המציאות האסטרטגית החדשה באזור.