“סוריה נולדה מחדש”: גולים סורים מספרים ל"מעריב" על התחושות לאחר נפילת אסד

"כמו כל חבריי, הפליטים הסורים, גם אני אומר בלב שלם שאני כבר לא פליט סורי. מעכשיו, אני פשוט סורי”, מכריז אדוארד ז’אנדור. “8 בדצמבר ייחקק בהיסטוריה כיום שבו סוריה הפכה לחופשית. סוף־סוף המשטר האכזרי של אל־אסד נפל, סוף־סוף סוריה משוחררת. קיוויתי כל החיים שהרגע הזה יגיע, האמנתי שזה יקרה, והנה, זה קרה”.

מעצר ב”אגף המוות”

ב־15 במרץ 2011, בעקבות גל המחאות של “האביב הערבי”, פרצו ברחובות סוריה הפגנות ענק נגד משטרו הדיקטטורי של הנשיא בשאר אל־אסד. ההפגנות מחו נגד הדיכוי, השחיתות, הפגיעה בזכויות האדם והשלטון האכזרי של העדה העלאווית, מיעוט בקרב האוכלוסייה בסוריה. משטר אסד הגיב באלימות קשה, ואף הפגיז ריכוזי אוכלוסייה.

ההפגנות התפתחו במהרה למלחמת אזרחית מורכבת, שהיו בה קרבות קשים, מעשי טבח ופשעי מלחמה. במהלך השנים האלה, עד הפלת שלטונו של אסד בידי המורדים בשבוע האחרון, ברחו מסוריה יותר מחמישה מיליון תושבים למדינות שונות, חלקן באזור (ירדן, לבנון, טורקיה, עיראק וכורדיסטן) וחלקן באירופה ובאמריקה. חלק קטן מהפליטים הסורים שברחו למדינות ערביות החל לחזור בימים האחרונים לסוריה.

אדוארד ז’אנדור, יליד דמשק שמתגורר בשנים האחרונות בטורונטו, קנדה, הוא אחד ממיליוני הפליטים האלה. “עזבתי, או ליתר דיוק ברחתי מדמשק ב־2015, כשהצבא הסורי רצה לחייב אותי לשרת את אל־אסד האכזרי. היה ברור לי שאני לא מוכן לכך, אז עזבתי”, הוא מספר. “אגב, מי שעזר לי להגר לקנדה הוא ישראלי שהכרתי. בכלל, אני חושב שלנו, הסורים, ולכם, היהודים, יש הרבה במשותף. אבא שלי המנוח אמר לי פעם שהרופאים היהודים הם הכי חכמים. לפני משטר אסד היהודים והמוסלמים חיו בשלום. אין לסורים בעיה איתכם, רק לאסד ולאנשיו היו בעיות”.

ז’אנדור מספר כי חווה על בשרו את אכזריות המשטר הסורי, כשנשלח למעצר באגף 215 בכלא שנמצא בשכונת כפר סוסה בדמשק. “ב־2013 השתתפתי בהפגנה נגד אל־אסד, וכשהחיילים שלו תפסו אותי נעצרתי ונשלחתי למקום שנקרא ‘אגף המוות’”, הוא מפרט. “עברתי שם עינויים קשים בחקירות, שברו לי את הרגל והיכו אותי עד שהתחננתי לאלוהים שיהרוג אותי ויגאל אותי מייסוריי. אחרי שישה ימים שוחררתי מהמעצר. הייתי רק נער. כששוחררתי מהכלא, ידעתי שאני לא אתגייס לצבא הזה, זה היה לי ברור. אז הצלחתי בדרך לא דרך לברוח לקנדה”.

ועכשיו, תחזור לסוריה?
“בטח שאחזור. סוריה היא הבית שלי. לא ראיתי את ההורים שלי ואת המשפחה תשע שנים. אני מתרגש לקראת הפגישה איתם. אני מקווה לחזור בהקדם האפשרי, ברגע שאסגור את כל העניינים שלי פה ואתארגן. אני שמח על המהפכה, ושמח שסוריה שוחררה, ואני מקווה שאל־ג’ולאני ידע לנצל את הניצחון הזה להצלתה של סוריה. דמשק מחכה לי”.

האב והאח נרצחו

“זה משמח, עיר הולדתי חומס שוחררה סוף־סוף משלטונו האכזר של אל־אסד”, אומר עבוד דנדשי, שאחרי עזיבתו את סוריה ב־2013 התגורר כמה שנים בטורקיה וכיום גם הוא חי בטורונטו. “הוריי נפטרו בסוריה בגלל שהמשטר לא דאג לבתי חולים שיטפלו בהם”, הוא טוען. “אמא שלי נהרגה כשנפצעה בתאונת דרכים, כי לא היה בקרבת מקום בית חולים שהיה אפשר לפנות אותה אליו, ואבא שלי נפטר ממחלה כי לא היו מרפאות שיטפלו בו. איבדתי את הוריי בגלל רשלנות המשטר”.

ב־2010 דנדשי קנה בית בחומס, אלא ששנה לאחר מכן המצב השתנה. “אני זוכר שבשלב מסוים, על רקע מהומות שפרצו בשכונה שלי, הצבא הסורי השתלט על השכונה. הם פרצו לבתים, כולל לבית שלי, חיפשו בין החפצים שלי כדי לראות אם אני מורד, והפגיזו את השכונה בהפגזות ארטילריות נוראיות. הבנתי שאין לי ברירה, ואחרי שנתיים שבהן ניסיתי לעבור ממקום למקום בתוך חומס, הבנתי שהסכנה בכל מקום, אז בספטמבר 2013 עזבתי”.

דנדשי התפרסם בעולם כפליט סורי שהוא אחד התומכים הנלהבים של ישראל. הוא אף פתח את הבלוג “Thank You Am Israel” שמתעד עזרה של ישראלים לפליטים סורים. מאז 7 באוקטובר הוא משתתף בהפגנות למען ישראל ותוקף ברשתות החברתיות בכל הזדמנות גולשים פרו־פלסטינים.

“אני חושב שישראל היא לא השטן, אלא היא עושה בדיוק מה שצריך לעשות”, הוא מסביר. “במלחמת האזרחים ראיתי שישראל עזרה לפליטים סורים, טיפלה בהם, וישראלים עזרו לפליטים לברוח למדינות זרות. אז איך אפשר לומר שהישראלים רוצחי עם? בניגוד למדינות אחרות, ישראל פתחה את שעריה לעזרה לפליטים סורים, וזה גרם לי להבין שכל מה שחונכתי עליו, שישראל אויבת ורוצה להרוג את הסורים, הוא לא נכון. אני בטוח שעכשיו, כשמלחמת האזרחים נגמרת, יהיה שלום בין ישראל ובין סוריה. אני רוצה שהישראלים יוכלו לבקר בסוריה בקלות ושהסורים יוכלו לבקר בישראל בקלות. זה החלום שלי, ואני רוצה שהוא יתגשם”.

תחזור להתגורר עכשיו בחומס?
“סוריה היא הבית שלי, המולדת שלי. קנדה היא בית זמני עבורי. ידעתי שכל עוד אל־אסד בשלטון, חיי בסכנה גדולה אם אחזור לסוריה, אבל עכשיו, כשסוריה שוחררה, אם אראה שהאיום הוסר לחלוטין, לא אפסול חזרה הביתה, אל סוריה החופשית והדמוקרטית”.

“החיילים של בשאר אל־אסד, שלא מייצגים בשום פנים ואופן את סוריה בעיניי, רצחו את אבי ואת אחי הגדול, בלי שהם עשו כלום. הם אפילו לא הפגינו נגד המשטר, אלא היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון כשהכוחות של אל־אסד החליטו להפגיז את המקום הזה. אז הפלת השלטון זו קארמה, סגירת מעגל. הניצחון מוקדש בעיניי לזכרם”, אומרת ניסבה, ילידת סוריה, שחיה בלונדון.

“הייתי ילדה בת 12 כשעזבנו את סוריה ב־2012 אחרי הטרגדיה הזאת, כי אמא שלי רצתה להגן עליי ועל אחיי הקטנים, כך שאת שנות הנעורים שלי, ועכשיו את הבגרות שלי, עברתי ואני עוברת בלונדון. הגעגועים לאבי ולאחי לא עוזבים אותי”.

את מתכננת לחזור לעיר הולדתך?
“אולי אקפוץ לביקור כי בכל זאת זה המקום שבו ביליתי 12 שנים ראשונות בחיי, וגם סבא וסבתא שלי עדיין גרים שם, ולא פגשתי אותם מאז שעזבנו. אבל אני לא חושבת שכרגע אחזור לגור בסוריה באופן קבוע. העסק שלי, החברים שלי, הלימודים שלי נמצאים בלונדון, אז אני לא יכולה עכשיו לעזוב את החיים שבניתי ושאני עדיין בונה. אולי אחזור לגור בסוריה בעתיד.

"בכל מקרה, אני תמיד הייתי ותמיד אהיה סורית גאה, בייחוד עכשיו, כשסוריה האמיתית נולדה מחדש ושוחררה משלטון עתיק ומושחת של משפחת אל־אסד. בשאר מושלך עכשיו לפח הזבל של ההיסטוריה, ואני גאה במורדים הסורים וגאה בכל מי שלחמו במהפכה הזאת והפכו את החלום למציאות. זה חג לכל הסורים באשר הם בעולם”.