הבטחתו החוזרת של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, להשיב את השליטה בסוריה משקפת תפיסת זמן שונה מהמקובל במערב, כך עולה מדבריו של בני סבטי, חוקר תכנית איראן במכון INSS. "הוא פשוט חושב בטווחי זמן שונים מאיתנו".
סבטי מסביר כי "בטווח הארוך יש תקווה שזה יחזור לידיים של ההתנגדות". לדברי סבטי, מה שנראה לנו כרטוריקה ריקה, עבור האיראנים הוא "סוג של הבטחה רחוקה שבוא תבוא, אבל מתי - קשה לדעת".
המחיר הכבד של המעורבות האיראנית בסוריה מתחיל לתת את אותותיו בתוך איראן עצמה. "יש כעס מאוד גדול על העניין הזה", מציין סבטי, ומתאר מצב עגום: "אין חשמל, אין מים, זיהום אוויר כבד מאוד, אין גז לחימום בתים". לדבריו, זו לא רק תוצאה של הכישלון בסוריה, אלא של דפוס חוזר: "בכל מקום כזה משקיעים עשרות מיליארדים ואז הכסף פשוט מתאדה. במקרה הטוב יש את חיזבאללה למשל, שהוא מנוטרל היום במידה רבה".
ההשקעה העצומה בפרויקטים אזוריים הובילה את המשטר האיראני למלכוד: "מצד אחד הם חייבים לשמר את ארגוני הטרור או מדינות שנותנות חסות, מצד שני זה מאוד מאוד קשה". סבטי מזהיר כי ניסיון להשקיע מחדש בפרויקטים כאלה "יכול לעורר עליו את הזעם של הציבור ובעצם מחאות גדולות".
בניסיון לגייס תמיכה ציבורית, חמינאי מזכיר את ההגנה על הערים הקדושות בעיראק מפני דאע"ש. אך סבטי מטיל ספק ביעילות הטקטיקה הזו: "הוא כאילו סוג של מגייס עוד פעם את דעת הקהל האיראני לטובת השקעות של עוד כספים, אבל קשה להאמין שזה הולך לו".
הלחץ הציבורי כבר משפיע על האסטרטגיה הצבאית של איראן. "היא כבר מזמן אפילו לא מעיזה לשלוח כוחות", מסביר סבטי, ומוסיף כי "עוד כשהם היו כן שולחים קצת כוחות וכל כמה ימים מתו כמה חיילים שלהם איראנים, אז הייתה ביקורת מאוד קשה ולכן התחילו לשלוח כל מיני כוחות שכירי חרב זרים".
אובדן השליטה בסוריה יצר משבר אסטרטגי עמוק עבור איראן. "היום בטווח הקצר הזה אין קשר, אין אחיזה בכלל", מדגיש סבטי, "בגלל שהם הלכו רק על הנתיב הסורי ולא פיתחו נתיבים אחרים, אין להם שום אופציה אחרת". הוא מתאר "דומינו של נסיגה של ארגוני מחבלים בכל האזור", ומציין כי "גם הארגונים העיראקים הפרו-איראנים נסוגו מהחשש שהאמריקאים יפגעו בהם".
למרות הרטוריקה הדתית של חמינאי בדבר הגנה על המקומות הקדושים, סבטי מזהה בכך המשך של קו מוכר: "זה דווקא היה התירוץ הקבוע שלהם, אנחנו הולכים להגן לא על מדינות, לא על משטרים, אנחנו הולכים להגן על קודשי האסלאם". אך במציאות הנוכחית, כפי שמסכם סבטי בחדות: "מה בסוף מועיל עיר קדושה שאין לי מה לאכול כשאין לי אוויר אפילו".