לא היה שום סיכוי לעסקה הזו אם טראמפ לא היה עולה לשלטון. נקודה. כדי "ליישר" את חמאס ולא פחות מזה – את ביבי – נדרש פה שינוי אסטרטגי מהותי בגישה. טראמפ הוא היחיד שמדבר בשפה ששני הצדדים מבינים. למעשה טראמפ לא מדבר - הוא אומר מה יקרה. ושני הצדדים מבינים שכדאי מאד לעשות כדברו.
לאנשים לא רציונליים יש הרבה יותר השפעה מאשר לאנשים רציונליים, כי האיומים שלהם הרבה יותר משכנעים. כשביידן מאיים – הצדדים שואלים את עצמם. האם זה איום הגיוני? האם הוא מתכוון לממש אותו? כשטראמפ מדבר בגלל ההיסטוריה שלו, מכיוון שהוא כל כך לא צפוי ומתהדר במידה מסויימת באי השפיות שלו, אנשים לא לקוחים סיכון.
הוא בנה לעצמו רקורד מרשים של כזה שלא מפגין שיקול דעת. לכן הוא אינו יכול להיחשב "מזויף" או "צבוע". הוא גלוי לב. כשהוא מאיים – כדאי מאד להקשיב לו. ראינו מה קרה כשהיה פה מנהיג שפוי. ביבי בשלב מסוים הפסיק להקשיב לאיומים ולאזהרות של ביידן, מה שגרם גם לצד השני לא לחשוש מביידן.
טראמפ לעומת ביידן, יכול לאיים איומים לא הגיוניים בעליל, הוא ידוע כמי שפועל מחוץ לכללים הדיפלומטיים המסורתיים, ולכן איתו אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא יממש אותם או לא. הסיבה – הוא לא רציונלי, ולכן יש לאיומים שלו גם השפעה גדולה יותר. הוא לא משחק על פי שום כללים. הוא הגיע לייצר כאוס במערכת הפוליטית ובסדרים שהיו נהוגים עד עכשיו.
מנהיגים או מדינות שמציגים עצמם כלא-רציונליים, או לפחות כמי שאינם כבולים לכללים המסורתיים, יכולים לייצר יתרון אסטרטגי משמעותי, גם אם מדובר באיום בלבד. כשמדינה או מנהיג פועלים באופן לא צפוי, היריבים מתקשים לחזות את המהלכים הבאים. זה מערער את הביטחון של הצד השני ומקטין את יכולתו לנהל אסטרטגיה ברורה.
במזרח התיכון, שבו דיפלומטיה היא לעיתים רק השלב הבא אחרי עימות צבאי, האסטרטגיה של אי-רציונליות היא כלי חזק, למעשה הכלי היחידי שעובד.
אבל זה לא רק שהוא לא רציונאלי – הוא גם לא יוצא מגדרו, לא מאבד שליטה, לא רותח מזעם. כל אלו מגבירים משמעותית את האמינות שלו. קווים פסיכופתיים הרבה יותר מאיימים מאנשים אמוציונאליים. ״אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית בניו יורק ולירות במישהו ולא אפסיד קולות בוחרים", אמר טראמפ בנאום שנשא בפני תומכיו לפני הבחירות לנשיאות. איזה עוד מנהיג היה מעז לומר זאת?
לא סתם ביבי חושש ממנו. לדפוס האישיות של נתניהו יש מאפיינים של אישיות סמכותנית (Authoritarian personality), שמתבטאים בנטייה לראות את העולם דרך חלוקה דיכוטומית של טוב ורע, שחור ולבן, ולפעול מתוך נוירוטיות וחרדה.
אנשים בעלי דפוס אישיות כזה מגיבים במיוחד לאיומים, אבל לא לכל איום – הם מושפעים יותר כשהמאיים בנה לעצמו מוניטין של דמות בלתי צפויה, כזו שאי אפשר לדעת אם תבצע את מה שהיא אומרת או לא. אצל דמויות כאלה, חוסר הוודאות הוא הכוח, והאפקטיביות של האיומים שלהן נובעת מהשילוב בין עוצמה מוצהרת לרקורד של פעולה בלתי צפויה.