בשנת 2005, הרבה לפני המשבר הפוליטי והדמוגרפי שאירופה שקועה בו היום, התגלתה בגרמניה בעיה שלא הייתה מוכרת קודם: מקרי רצח על רקע כבוד המשפחה. מקבלי ההחלטות חשבו שצריך להקנות למהגרים שהגיעו למדינה דפוסי חשיבה מערביים שתומכים בשוויון בין המינים, וחיפשו אנשי מקצוע שיעבירו את הנוער מסע רוחני וחינוכי. אחמד מנסור התאים לפרויקט הזה כמו כפפה ליד.

מנסור, ערבי ישראלי שנולד בטירה, הצטרף בנערותו לתנועה האסלאמית והתוודע לרעיונות קיצוניים ולשנאת יהודים. אלא שבגיל 18 גבר בו הרצון לצאת לעיר הגדולה. הוא עבר לת"א, נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ונחשף לעולם חדש. "פגשתי פרופ’ים, נחשפתי לחומרים חדשים והתאהבתי בדמות החדשה שלי כבחור חילוני תל-אביבי שדובר עברית ועובד בשניידר", הוא מספר.

"אבל כל זה נגמר בתחילת שנות האלפיים. הייתי כבר בן 28, האינתיפאדה השנייה פרצה וריסקה את חלום השלום שכל כך קיוויתי לו. החלטתי שישראל לחוצה מדי עבורי ונסעתי לגרמניה כדי לסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולעבוד מול מהגרים בנויקלן - רובע רווי מוסלמים בברלין, שבו מצאתי את כל מה שברחתי ממנו כנער בתנועה האסלאמית: אנטישמיות והקצנה דתית". הוסיף.

מנסור מספר על הצלחה גדולה של הפרויקט שבו הוא שותף ונועד לסייע לבני המהגרים להיטמע בגרמניה, אלא שבתחילת העשור הקודם חלחלה לרחובות אידאולוגיה אסלאמיסטית, שסחפה רבים מבני הנוער לתמיכה בדאעש. מנסור התריע בטורים רבים בתקשורת הגרמנית על ההקצנה וכתב ספר בנושא בשנת 2015.

התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר: הספר יצא לאור בדיוק ביום הפיגועים הרצחניים בפריז והפך לרב-מכר תוך ימים. מאז מנסור הפך למתריע בשער בתקשורת הגרמנית בכל הקשור להקצנה של מהגרים, ובמקביל לדמות שמאובטחת לדבריו על ידי חמישה שוטרים במשך כל שעות היממה. "אני מאוים על ידי האסלאם הקיצוני ועל ידי פלסטינים שחושבים שאני בוגד. במקביל אני גם איש חינוך שהימין הקיצוני יוצא נגדו, כי אין לו עניין לשלב את המהגרים בחברה אלא רק רצון לגרש אותם מגרמניה". וזהו, בזעיר אנפין, סיפורה של אירופה מודל 2025.

בעיית הילודה וידיים עובדות
המשבר האירופי כולו, על גווניו הכלכליים, הזהותיים והפוליטיים, מתחיל בבטן. או יותר נכון ברחם. הנתונים העדכניים שמתייחסים לשנת 2023 מצביעים על שפל היסטורי של 1.38 לידות בממוצע לאישה בתחומי מדינות האיחוד האירופי. במספרים נומינליים מדובר על 3.67 מיליון לידות בלבד בשנה, בקבוצת מדינות שבהן חיים כ-450 מיליון בני אדם. רמת התחלופה הנדרשת כדי לשמר את גודל האוכלוסייה, ללא תלות בהגירה, היא 2.1 ילדים לאישה, אבל הקצב הנוכחי מבטיח כיווץ של כשליש מהאוכלוסייה בכל דור.

ולא זו בלבד שיש פחות ופחות ידיים עובדות, אלא ששני תהליכים מקבילים מגבירים את העומס על הכלכלות האירופיות: חוסר הרצון של אזרחים רבים לעבוד כפועלי צווארון כחול, והארכת תוחלת החיים, שהגיעה לאחרונה לשיא חדש. על פי נתונים שפרסם האיחוד, אירופי ממוצע חי היום 81.4 שנים. וכשגיל הפנסיה מתארך ואין מספיק צעירים שיחליפו את היוצאים לגמלאות, נוצר עומס על משלמי המיסים, שנושאים על כתפיהם את האוכלוסייה הוותיקה שכבר איננה עובדת. במקביל, בני המעמד העובד גם מעוניינים לשמור על רמת חיים גבוהה, כפי שהורגלו אליה בעשורים האחרונים.

לשם כך, וכדי לעמוד בעול המיסים ובאינפלציה הגואה, הם צריכים לעבוד יותר שעות או לגור בדירות קטנות יותר – מה שכמובן מקשה עליהם עוד יותר להביא ילדים. זו כמובן לא הסיבה היחידה לצמצום הילודה בדורות האחרונים בעולם המערבי, אבל כך הולך ומתגלגל כדור השלג שמותיר היום את מדינות אירופה עם אופציה רלוונטית אחת בלבד: ייבוא מהגרים.

"כשאנגלה מרקל הכניסה לגרמניה ב-2015 מיליון פליטים מהמזרח התיכון, בעיקר מסוריה, התירוץ הרשמי היה חמלה וחוב גרמני להיסטוריה, אבל הצורך בהם היה בעיקר כלכלי. היא ראתה מיליון ידיים עובדות של צעירים ושיערה שהם ייטמעו ויהפכו לאזרחים טובים שממריצים את הכלכלה", מסביר פרופ’ אוריה שביט מאוניברסיטת ת"א, מומחה לענייני הגירה שכתב מספר ספרים בנושא. "הרי אם העניין היה מוסרי בלבד, למה לקבל רק מיליון פליטים ולא חמישה מיליון? זה היה פרגמטיזם שהתחזה למוסר".

ומה לגבי האפשרות שהבינה המלאכותית, שגם כך מאיימת לייתר את בני האדם באינספור תחומים, תסייע להפחית את הצורך בהגירה? פרופ’ שביט בטוח שהבעיה שורשית בהרבה. "אם נגיע ליום שבו רובוטים או בינה מלאכותית מחליפים מצעים במלון, מסיעים מוניות ומסדרים שולחנות במסעדות, אז אולי הצורך בהגירה יירד, אבל בשלב זה הבינה בעיקר כותבת לסטודנטים עבודות סמינריוניות ולא מחליפה את מה שהאירופים לא רוצים לעשות. מעבר לכך, גם אם יתייתר הצורך בהבאת מהגרים נוספים, אלה שהגיעו כבר כאן, ובחסות העולם הגלובלי גם אין להם סיבה לעזוב. פעם, אחת המצוקות הגדולות של מהגרים הייתה הקושי לשמור על קשר עם הבית, אבל היום זה עולם אחר. אתה יכול להגר לאירופה ועדיין לחיות את המולדת. לדבר בטלפון עם המשפחה כל יום, לצפות בטלוויזיה בערוצים שאתה מכיר ולהתמקם בשכונות עם מהגרים מהמוצא שלך וכמעט לא להיחשף לשפה ולתרבות המקומית".

"בצרפת למשל יש אבטלה יחסית גבוהה של 7%, וגם מחסור בכוח אדם – ופה ההגירה ממלאת את השורות", מוסיף ד"ר רמי דניאל, שעלה מצרפת לפני כעשור והיום משמש רכז מחקר לנושאי אירופה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "למעשה כל המלחמות בעצם ההגירה הן דמגוגיות. ככל שיעברו השנים הכלכלה תדרוש יותר ויותר מהגרים, גם אם הממשלות יאמרו שהן רוצות לפעול נגד הגירה. זה לא תואם את המציאות. הבעיה היא שחלק גדול מהמהגרים לא נטמעו בחברה ובכלכלה ואז מדינות אירופה 'נדפקו' פעמיים: גם יצרו לעצמן בעיית חברתית וגם לא פתרו את הבעיות בשוק העבודה".

משבר זהות
בעשור הקודם פרסם העיתונאי והסופר הבריטי דגלאס מארי את ספרו "המוות המוזר של אירופה". הספר, שביקר את המודל הרב-לאומי ואת "ההתמכרות" של אירופה להגירה, הפך לרב-מכר ועורר פולמוס. "בכל מדינות מערב אירופה החל תהליך הגירה מאסיבי אחרי מלחמת העולם השנייה", כותב מארי כבר בפרק המבוא, "בעקבות זאת, אירופה שהייתה פעם ביתם של עמי אירופה, הפכה בהדרגה לביתו של העולם כולו. תנועת המונים של מיליוני אנשים אל תוך אירופה לא הייתה גזר דין מוות ליבשת, אלמלא העובדה שבמקביל איבדה אירופה את האמונה בערכיה ובלגיטימיות שלה. אירופה נגועה בעייפות קיומית ובתחושה שאולי סיפורה מיצה את עצמו".

פרופ' שביט משרטט באופן דומה את משבר הזהות האירופי של ימינו וטוען שאירופה לא החליטה אם היא יבשת נוצרית ומה משמעות הליברליזם. "הבעיה העיקרית של אירופה היא זהותית, ומהגרים, במיוחד מוסלמים, מאלצים אותה לענות על שתי השאלות האלה. לדוגמא: עירייה מציבה עץ אשוח במרכז העיר. למה הוא שם? תשובה אפשרית אחת היא 'כי אנחנו נוצרים'. אפשרות אחרת היא ש'זו מסורת'. תשובה שלישית תגיד שזה מביא תיירים. אלה לא תשובות סותרות, אבל נוח לא להתחייב על תשובה אחת. עבור חלק ניכר מהאירופים, נצרות זה משהו ששייך לעבר, אבל מה קורה אם באה קבוצה של מוסלמים וטוענת שיש להסיר את העץ כיוון שהעיר שייכת לכולם, ולכן לא ראוי שיהיה במרכזה סמל נוצרי? או לחילופין שעולה דרישה שהעיר תחגוג בפרהסיה גם חגים מוסלמיים? אם צרפת למשל טוענת שהיא ניטרלית מבחינה דתית, למה שבכלל יהיה לחג המולד איזשהו מעמד ציבורי?".

זה הבלבול הדתי. מה העניין עם הליברליזם?
"השאלה היא האם הליברליזם, שהוא האידאולוגיה הרשמית של האיחוד, כולל את האופציה להיות לא ליברלי. הרי המשמעות של ליברליזם זה שאדם חופשי להחליט על אורחות חייו כל עוד הוא לא פוגע באחרים. אבל ליברליזם בנקודת המבט הזו לא כולל שחרור נשים, אלא רק את האופציה לשחרור נשים. אז אם היא בוחרת ללכת עם חיג'אב? עד שמוסלמים לא הציבו את השאלה הזו, ההנחה הייתה ששחרור קבוצות שהופלו בעבר, כמו נשים, יגרום להן לצעוד בדרך הליברלית. אבל מה קורה אם יש אנשים שבשם הליברליזם רוצים דווקא פחות חופש?".

יבשת עייפה
גם איטליה עומדת בשנים האחרונות במוקד בעיית ההגירה. קרבתה הגאוגרפית לצפון אפריקה הפכה אותה לאחד היעדים המועדפים על מבריחי המהגרים, והמדינה מתקשה לעמוד בעומס הטיפול בהם ובבקשות לקבלת מקלט, גם אם רבים בכלל פוסחים על האופציה הזו בדרכם לגרמניה, שבדיה ומדינות אחרות, שבהן התנאים הסוציאליים טובים יותר. אלא שלדבריו של ד"ר דרור אידר, לשעבר שגריר ישראל באיטליה, הבעיה הזהותית מתחילה מלמעלה. "האליטה האירופית עבדה קשה כדי לקעקע את הלאומיות. אירופה, שכבר במאה ה-18 איבדה את אלוהיה והותירה את הכנסיות ריקות, גילתה שלזירה הריקה הזו נכנס מתחרה שיש לו את שני כלי הנשק שאמורים לשמור על כל ציביליזציה: מסורת ולאומיות. המהגר המוסלמי מגיע עם אמונה ומסורת דתית ולאומיות במובן זה שהוא שייך לאומה הערבית ומחובר יותר למוסלמי בפריז ובמאלמו מאשר לזהותו החדשה כאיטלקי או אנגלי, אבל לא הוא אשם. שורש הבעיה הוא שהיסודות של אירופה נרקבו".

גם אחרי עליית הימין הפופוליסטי ומינויה של ג'ורג'יה מלוני לראש הממשלה, הבעיות לא נפתרו. באיטליה ניסו לעשות הסכם עם אלבניה, שתארח אצלה את המהגרים עד שאלה יסיימו את הליך בקשת הפליטות שלהם, אבל בית המשפט תקע מקלות בגלגלי היוזמה. מפלגתה של מלוני הכריזה שתילחם נגד ההגירה הבלתי חוקית, אבל בין אם מדובר בבית המשפט או באמנות והסכמים מחייבים, לא נראה שלאיטליה ולאירופה כולה יש יכולת להילחם בתופעה. "אירופה עייפה", בטוח אידר, "היא לא ממש רוצה להילחם ולכן היא דוחה את הקץ. מה שקורה בחלקים נרחבים בצרפת, בלונדון, בערים בבלגיה ובסקנדינביה זו אנרכיה. לא ליד, אלא אנרכיה".

המהגרים קשורים לבעיית הזהות?
"כן, ובניגוד למה שחושבים, זה לא משנה שרוב המהגרים נמצאים בעיר הגדולה. האזרח הפשוט לפעמים מגיע אליה כעובד או כתייר או שהיא פשוט מהווה עבורו סמל. בדיוק כמו שבארץ אתה לא צריך לגור בעוטף עזה כדי להזדהות עם התושבים שם. כשהייתי שגריר באיטליה, יצא לי לדבר בסנאט. אמרתי שאנחנו המוצב הקדמי של המערב כולו ולכן אנחנו מגנים גם עליהם. בסיום ניגשו אלי שלושה סנאטורים ואמרו לי: 'אנחנו תומכים בישראל שנים, אבל עכשיו אנחנו מבינים למה אנחנו תומכים בה'. שאלתי למה, והם ענו: 'כי אנחנו פטריוטים איטלקים'. רבים היום באירופה מסתכלים על מדינת ישראל כעל דוגמה ומופת, כי אנחנו מדינה מודרנית וטכנולוגית מאוד, ומצד שני אנחנו מדינה מסורתית שמגדירה את לאומיותה על פי הדת היהודית".

ובכל זאת אין קשר טוב בין מלוני, בעלת הזהות הברורה, לבין ישראל?
"היא הייתה אמורה להיות פרו ישראלית, וכשהיא נכנסה לתפקיד היא הצביעה איתנו באו"ם. עבדתי מולה שעות ארוכות בהיותה ראש אופוזיציה. ישבנו אצלה בבית ודיברנו שעות על היסטוריה ודת. אמרתי לה שלמרות שישראל יכולה להיות מועילה עבור איטליה מהמון בחינות, בזירה הבינ"ל הם אף פעם לא הצביעו איתנו. היא אמרה שאני צודק, אבל בהמשך לא השקענו בקשר איתה. אנחנו יכולים לתת לאירופאים הרבה מעבר למודל הזהותי. למשל, יש בעיית ילודה באירופה – אנחנו יכולים להגיע למדינות האלה וללמד אותם איך יוצרים אווירה של עידוד ילודה. טיפת חלב, משרד בריאות מוכוון ילדים, התאמה של שוק העבודה ומה לא. יש המון יוזמות קטנות כאלה שאינן צבאיות, אבל לא פחות חשובות".

הגירה וחוסר השתלבות
בעיית ההגירה של אירופה ממש לא קשורה רק במוסלמים. נתונים שמספקות המדינות השונות מצביעים על כך שאוכלוסיות מוסלמיות רבות נטמעו בהצלחה בחלוף השנים. בגרמניה למשל עובדים היום כ-6,000 רופאים ממוצא סורי, בשעה שפליטים רבים אחרים, אוקראינים למשל, מתקשים למצוא את עצמם בשוק העבודה המקומי. "על פי מחקרים שנעשו, גם ההגירה של הטורקים לגרמניה באמצע המאה שעברה, וגם הגירת הפליטים של מרקל השתלבו יפה ברובם - אם מגדירים השתלבות לפי מציאת עבודה, למידת השפה ושמירה על החוק. אבל מספיק שחמישה אחוז לא השתלבו יפה, והמדינה יכולה להתפוצץ", מציין פרופ' שביט.

למרות הנוכחות הבולטת ברחובות הערים הגדולות וברשתות החברתיות, אחוז המהגרים המוסלמים מתוך כלל האוכלוסייה באירופה עדיין נמוך יחסית ונע בהשערה בין 5 ל-15 אחוז במדינות מערב אירופה. אז איך יתכן שנוכחות האסלאם הפכה להיות נושא השיחה העיקרי?

ד"ר דניאל מסביר: "בגרמניה למשל, חוק החינוך במדינת הסן קובע שאם יותר מעשרה אחוז מהתלמידים לא משתתפים בפעילות – היא מתבטלת. אז אם יש לך כיתה של 30 תלמידים, ומתוכם שלוש בנות להורים בעלי גישה אסלאמית נוקשה, והם לא מאפשרים לבנות שלהם לנסוע לטיול בגלל החדית' שאומר שלאישה אסור לנסוע רחוק בלי מלווה מהמשפחה - הטיול יתבטל. דרושים מעט מאוד 'עושי צרות' כדי לקלקל פעילות וליצור מתח".

ד"ר דניאל מוסיף לדוגמא הזו גם את עניין הביטחון האישי המעורער. "בצרפת ההרגשה היא שהם לא משתלבים בחברה ובכלכלה ועוברים להתפרנס מעבודות לא חוקיות – מעבודות בשחור ועד מאפיה וסמים. האירופי הממוצע מרגיש שיש יותר אלימות ברחוב ומקשר את זה להגירה".

אבל בכל מדינה הסיפור שונה?
"קיימים שני מודלים. זה של גרמניה ובריטניה, שבחרו ברב-תרבותיות והחליטו לאפשר לכל חברת מהגרים לחיות לפי החוקים והערכים שלה. מהצד השני, המודל הצרפתי האוניברסלי, שלפיו הערכים הצרפתיים החילוניים נוגעים לכולם, קצת כמו רעיון כור ההיתוך אצלנו. שני המודלים כשלו. בני האלג'יראים שהגיעו לצרפת לא הפכו לצרפתים חילונים אוהבי הרפובליקה, אלא נשארו עם זהות אלג'יראית או מוסלמית חזקה. וגם רעיון הרב-תרבותיות איפשר לקהילות בבריטניה ובגרמניה לחיות בבועה ולא להתערות בחברה הכללית".

הפגנות פרו פלסטיניות בבריטניה (צילום: רויטרס)

במה זה שונה מקהילות מהגרים אחרות?
"עם היהודים למשל, האינטגרציה הצרפתית עבדה. נניח שיש מבחן בגרות כלל ארצי, והוא נקבע לשבת או ליום חג יהודי. הקהילה היהודית החליטה שלא מבקשים שינוי בתאריך, אלא רק התאמה קטנה: לוקחים את הסטודנטים שומרי המצוות ונועלים אותם בחדר בלי טלפונים ומגע עם החוץ, וכשיוצא החג הם נבחנים. ככה הם משתלבים עם הרוב הצרפתי. במקרה של המוסלמים, הם גם רבים יותר וגם דורשים שצרפת תשנה את מועד המבחן ותתאים את עצמה אליהם. הם מאתגרים את המודל האירופי בדרישות שלמיעוטים הקודמים לא היו. ואז אנחנו רואים תופעה מעניינת: חלק מהימין הקיצוני חוזר לנצרות, אבל בהרבה מקומות כמו למשל בצרפת, תגובת הנגד היא דווקא דבקות יתר ברעיונות החילוניים".

ויש כאמור גם את עניין הנראות. נכון לשנות ה-70 של המאה שעברה היו בכל אחת ממדינות מערב אירופה כמה עשרות מסגדים. היום מונות בריטניה, צרפת וגרמניה בין 1,500 ל-3,000 מסגדים כל אחת. אם נשים בצד את תפקידו של המסגד כאתר תפילה, הרי שיש לו שתי משמעויות נוספות. הראשונה נדל"נית. לפי פרופ' שביט, ברוב השכונות שבהן מוקם מסגד, ערך הדירות יורד. מעבר לכך, המסגד מתפקד גם כסוג של מרכז חברתי. "מהגרים שמגיעים מרקע סוציו אקונומי נמוך ונמצאים בשולי החברה מרגישים פעמים רבות שהיחס אליהם הוא פטרוני ושהמדינה לא מתייחסת אליהם בכבוד. ואז הם נכנסים למסגד שמהדהד את התחושות האלה וגם מוכר להם תיאוריה דתית, שלפיה הם מחזיקים באמת המוחלטת. תחשוב כמה מעצים זה עבור עובד ניקיון, שהבוס שלו מתייחס אליו כשקוף ואין לו חברים מקומיים, והוא ממילא לא מתחבר לתרבות האירופית שבה ילדים יכולים לומר להורים שלהם מה שהם רוצים ובנות מתלבשות חשוף - כשפתאום הוא מגיע למסגד, פוגש חברים ושומע שיש להם תפקיד היסטורי: להביא את האמת, את האסלאם, לאירופה השוקעת".

בריטניה כמשל
מי שנסע לבקר בלונדון בין שנות ה-70 לבין העשור הראשון של המאה הנוכחית זוכר עיר אנגלית, על כל הטוב והרע המשתמע מכך. אנשים אדיבים, מבטא קוקני ברחובות, מטבח מזעזע ושמרנות מופרזת. אלא שלונדון הזו לא קיימת יותר. במפקד האוכלוסין של שנת 2021 התברר שרק 36 אחוזים מתושבי העיר הם "בריטים לבנים". למען הסר ספק, המטרה לא הייתה להפריד בין הבריטים הלבנים לשחומים, אלא בין אלה שמוצאם בריטי לבין מהגרים שהגיעו בעשורים האחרונים לבריטניה מכל קצוות העולם והתאזרחו. ובכן, המפקד מגלה לנו ששניים מכל שלושה אנשים שחיים היום בבירת אנגליה, אינם בריטים במוצאם. ומה שמדהים אפילו יותר הוא שהמגמה הזו המשיכה להתעצם גם אחרי שבריטניה החליטה לעזוב את האיחוד האירופי, לכאורה כדי לעצור את שטף המהגרים.

בין קיץ 2022 לקיץ 2023 מאזן ההגירה (מספר הנכנסים מינוס מספר היוצאים) עמד על 906 אלף בני אדם, כלומר אוכלוסיית האי גדלה כמעט במיליון אנשים רק כתוצאה מהגירה (חוקית ובלתי חוקית). בשנה שלאחר מכן המאזן ירד ל-728 אלף, אבל גם המספר הזה עדיין רחוק מאוד מההבטחה של הממשלה השמרנית הקודמת לצמצם את ההגירה לבריטניה לכדי כ-200 אלף אנשים בשנה. אם בשנות ה-90 רוב המהגרים לבריטניה היו מזרח אירופאים שרצו לנדוד מערבה אחרי נפילת ברית המועצות, הרי שבשנים האחרונות רוב מוחלט של המהגרים (וכמובן גם הפליטים) מגיעים מאסיה ומאפריקה.

"כדי לקבל מעמד פליטות בבריטניה צריך בעיקר להגיע למדינה, בידיעה שבדרך תיתקל במכשולים. קשה לעלות על המטוס לבריטניה, קשה להגיע בסירות שאינן בטוחות, וקשה להיקלט בצורה שאיננה מוסדרת. אבל אם כבר הגעת, אז אין לרשויות ברירה אלא לבחון בקשות מקלט שלך", מסביר אוריה בר-מאיר, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת ת"א ובעל הבלוג "יס מיניסטר" שעוסק בפוליטיקה בריטית. "באופן אירוני, הברקזיט דווקא הקשה על השליטה של הבריטים בגבולות. באיחוד האירופי הולכים לפי אמנת דבלין, שמאפשרת למדינה להחזיר פליט למדינה שלישית, אם זו נחשבת בטוחה. כלומר אם פליט סורי בגרמניה עובר את הגבול לצרפת, לצרפתים יש רשות להחזיר אותו לגרמניה. אבל ברגע שהבריטים יצאו מהאיחוד האירופי, הם לא יכולים להחזיר פליטים למדינות האם המסוכנות וגם לא למדינה השלישית שממנה הגיעו".

כשראו שהם מתקשים להתמודד עם גלי ההגירה, חשבו הבריטים על מיקור חוץ. וכעת גבירותיי ורבותיי, אתם עומדים להיחשף לתוכנית שכאילו נכתבה על ידי אפרים קישון: תוכנית רואנדה הוכרזה ב-2022, בדמדומי ממשלת ג'ונסון, וכיוונה לכך שכל מי שנכנס באופן לא מוסדר ומבקש מקלט בבריטניה, יעבור בחינה מהירה כדי לוודא שלא נשקפת לו סכנה ברואנדה, ואז יישלח למדינה האפריקאית ובה ימתין לתשובה לגבי בקשת המקלט שלו. גם אם יימצא שהוא ראוי, ייתכן שיקבל מקלט ברואנדה, כשממשלת בריטניה משלמת עבור ההארחה שלו.

"אבל התוכנית לא המריאה", מתאר בר-מאיר, "עלו בעיות משפטיות כי רואנדה לא נחשבת מדינה בטוחה. זה אירוני במיוחד, כיוון שבריטניה עצמה מעניקה מקלט לפליטים מרואנדה. אז הפרלמנט חוקק חוק שקבע שרואנדה כן מדינה בטוחה ושלבית המשפט אסור לפסוק אחרת, אלא לגבי אינדיבידואלים ספציפיים. בתגובה לחקיקה, חלק ממבקשי המקלט בבריטניה נמלטו לאירלנד, כי פחדו להישלח לרואנדה. אירלנד, מצדה, לא הייתה יכולה להחזיר אותם לבריטניה בגלל שהבריטים כבר לא חלק מהאיחוד האירופי, וגם משום שבית המשפט האירי קבע שבגלל החוק החדש בבריטניה לגבי רואנדה - בריטניה עצמה הופכת למדינה לא בטוחה לפליטים. כדי לעקוף את בית המשפט, בפרלמנט האירי עלתה יוזמה לחוקק חוק שבריטניה כן מדינה בטוחה. ואם הגעתם עד כאן, נאמר שסוף דבר הוא שהתוכנית הייתה מאוד יקרה ובריטניה שילמה הרבה כסף לרואנדה, עוד לפני שהגיע אליה הפליט הראשון".

דעיכה מנוהלת
בשנה האחרונה בריטניה סוערת יותר מבעבר סביב ענייני הגירה, כשאחת הטענות שעולות היא שרבים מהמגרים הביאו איתם דפוסי אלימות שלא היו מוכרים ברחובות בריטניה. ביולי האחרון הזדעזעה הממלכה בעקבות אירוע דקירה המוני בסטודיו לריקוד בעיירה סאות'פורט שהסתיים ברצח של שלוש ילדות ובפציעתם של עשרה אנשים נוספים. בהמשך נודע שהרוצח מגיע ממשפחה נוצרית שהיגרה מרואנדה לבריטניה. אלא שעבר הרבה זמן עד שהמשטרה פרסמה את הפרטים, ובינתיים הופצו סיפורים שמדובר במבקש מקלט מוסלמי, ניצתו הלהבות בקרב גורמי ימין בבריטניה ומתפרעים ניפצו זגוגיות של מסגדים ותקפו מרכזים של מבקשי מקלט.

אבל הסיפור הנקודתי הזה הוא כאין וכאפס לעומת הפרשה בעלת הכינוי המכובס "כנופיות הטיפוח", שהעלתה בחודשים האחרונים שוב לכותרות את מעורבותם של מהגרים בפשיעה בבריטניה, הרבה מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה. מדובר על תופעה, שהחלה ככל הנראה בשנת 1997, שבמרכזה אלפי גברים ברחבי הממלכה פיתו עשרות אלפי נערות צעירות ואז אנסו אותן והתעללו בהן באינספור שיטות.

בר-מאיר: "היו גם אנסים לבנים, אבל זה נכון שיש ייצוג יתר למיעוטים. ועדות חקירה מקומיות קבעו שעובדי ציבור החליטו או קיבלו הוראה שלא לציין את המוצא האתני של הפוגעים כדי 'לא ללבות גזענות' או להיתפס כגזענים בעצמם". רק ב-29 אחוז מהתיקים צוין המוצא האתני של החשודים והקורבנות, והבעיה בטיוח הזה היא לא רק שימוש היתר בפוליטיקלי קורקט, אלא גם שאם מתעלמים מהזהות האתנית של המבצעים, המשטרה לא יכולה לעבוד חוקית וחינוכית עם אותם מיעוטים והקהילה נותרת חסרת ביטחון.

באופן כללי, יש בבריטניה בעיה של פשיעה מכל מיני סוגים בחלק מהשכונות שבהן יש ייצוג יתר של מיעוטים. לכן עניין ההגירה מטריד מאוד את הבריטי הממוצע ואפילו במפלגת הלייבור אמרו שצריך להשתלט על העניין".

אבל את הידיים העובדות של המהגרים הבריטים עדיין צריכים?
"נכון. הם נואשים לעובדים במקצועות כמו סיעוד, שהבריטים לא ששים לקחת. אגב, למעסיקים זה מאוד נוח. שאלו בראיון טלוויזיוני מישהי שמעסיקה עובדים סיעודיים למה לא משלמים יותר למקומיים, כדי שבריטים ירצו לעבוד אצלה. אז היא ענתה שאם יעשו כך, אי אפשר יהיה לדעת אם הם באים למקצוע בגלל המחויבות או בגלל הכסף. שזה כמובן קשקוש, כי גם המהגרים מגיעים בשביל הכסף. ולצד זה, בריטניה זקוקה גם למשקיעים זרים ולאנשי טכנולוגיה. הם מנסים למשוך מהגרים איכותיים שיהפכו אותם למעצמת בינה מלאכותית, אבל כרגע, מדברים שם בעיקר על 'דעיכה מנוהלת'. זה מושג שמוכר מאז מלחמת העולם השנייה, והכוונה היא שברור לכולם שהמדינה בשקיעה, והמטרה היא להפוך אותה למנוהלת כדי שתהיה פחות כואבת".

לימין שור
כמו כלים שלובים שמתעצמים במקביל, משבר הכלכלה וההגירה של אירופה הביא גם את מה שמכונה "מפלגות הימין הקיצוני" לפריחה של ידעו כדוגמתה מאז מלחמת העולם השנייה. בישראל אומנם נוטים לראות את כולן כבלתי לגיטימיות, אבל קשת הימין האירופי היום רחבה יותר מאי פעם. ממפלגות שמרניות שזכו לרוב בגרמניה ובאיחוד האירופי, דרך מפלגות שנחשבות ימניות יותר שעלו לשלטון באיטליה ובהולנד, ועד לתנועות לאומניות, שתומכות ברוסיה ובהחרמה מוחלטת של האיחוד האירופי. אם יש קו מקשר בין כולן הרי שהוא הדרישה לפעול אחרת מול גלי ההגירה.

"אפשר לצמצם הגירה נוספת. אפשר לחוקק חוקים שימנעו מופעים ציבוריים של אסלאם, אפשר לאכוף חוקים באופן נוקשה וגם לדרוש מאנשים ללמוד שפה, אבל אם יש למישהו פנטזיה שאירופה תחזור להיות לבנה - זה לא יקרה", טוען פרופ’ שביט בנחרצות. "אין להם המון מה לעשות ואי אפשר לגרש מיליוני מרוקאים וטורקים. אנחנו לא ב-1938. גם אם אלטרנטיבה לגרמניה הייתה בקואליציה, היא לא הייתה מעזה לדרוש שלא יהיה אסלאם באירופה".

את השיחה עם פרופ’ שביט אנחנו מקיימים ימים ספורים אחרי ההישג ההיסטורי של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" בבחירות לבונדסטאג, שבהן השיגה 20.8% מהקולות והפכה באופן רשמי למפלגה הפופולרית במזרח גרמניה. אלא שלטענתו של פרופ’ שביט, העלייה הזו נבעה דווקא מהתחזקות הכוחות המתונים בגרמניה ובאירופה כולה לאורך העשורים האחרונים. "לא נכון להבין את ההצלחה הזו רק כתגובה להגירה מוסלמית. אם זה היה העניין הבלעדי, אז הדעת נותנת שבערים הגדולות עמוסות המוסלמים היו מצביעים לאלטרנטיבה, אבל היא קיבלה את מרבית הקולות דווקא באזורים שבהם יש הכי מעט מוסלמים. הסיפור של אלטרנטיבה הוא סיפורה של מזרח גרמניה. מאז שנות ה-90, השמאל והימין התקרבו בעמדות. היום ההבדלים בין הסוציאל-דמוקרטיים לשמרנים הם הרבה פעמים רק בניואנסים. המשמעות הייתה שהם יכלו ללכת לקואליציות משותפות, אבל כל מי שלא מרוצה מהמצב לא מצא ביניהם הבדל וכאן התחילה הזליגה לקיצון.

הפגנות ימין בגרמניה (צילום: THOMAS LOHNES.GETTYIMAGES)

"סיבה נוספת לתמיכה בימין באזורי הפריפריה היא ההבנה שהגירה מביאה אנשי צווארון כחול, והם מוכנים לעשות את העבודה שלך בפחות כסף וכך פוגעים לך בפרנסה, מתחרים איתך על אותן דירות וגם עולים כסף לקופת המדינה. התושב במזרח גרמניה מבין שהסיוע הזה בא על חשבונו ותחושות הקיפוח באזור הזה, שקיימות מימי איחוד גרמניה, צפות שוב".

"היום כבר אין חשש שהימין יפרק את האיחוד האירופי, המפלגות האלה מציעות לעצור את ההגירה, לגרש את המהגרים הבלתי חוקיים ולתת עדיפות בכל מכרז או הצעת עבודה לצרפתי על הזר", מוסיף ד"ר דניאל, "הימין הקיצוני הפך בשנים האחרונות למרכזי יותר. במפלגה של לה פן למשל יש הרבה הומוסקסואלים, מה שלא היה קודם לכן, והשיח הוא לא רק נגד מהגרים אלא גם בעד החלשים. האירופאים מודאגים מהכלכלה לפחות כמו שהם מודאגים מההגירה".

אז ההצבעה לימין היא בעיקר הצבעת מחאה?
"יש סוציולוגים שטוענים שהעולם לא מתחלק היום לפי גבולות אלא בין אלה שהרוויחו מהגלובליזציה לבין אלה שהפסידו ממנה. מרקס קלאסי. ההצבעה במזרח גרמניה היא יותר נגד הגלובליזציה, כשההגירה היא רק הסמל שלה. הם מצביעים נגד האליטה שלא סופרת אותם. המצביע של אלטרנטיבה בלייפציג לא רואה הרבה מהגרים ברחוב, אבל הוא רואה אותם בטלוויזיה ומרגיש שהחיים שלו פחות טובים בגלל הגלובליזציה. פתאום באה מפלגה שאומרת לו שהיא הפתרון לכל זה. נחזיר לך את גרמניה שאתה אוהב. זה אותו סיפור כמו המצביעים של טראמפ בנברסקה, שלא ראו מקסיקני בחיים שלהם. הצווארונים הכחולים ברחבי העולם מרגישים שהשמאל בגד בהם כשהחליף את הדאגה לחלשים בתיאוריות גלובליסטיות".

יש עתיד?
וכאילו שכל המשברים לא מספיקים, באירופה מנסים להבין בחודשים האחרונים לאן מוליך דונלד טראמפ את היבשת לנוכח המגעים שלו עם פוטין לגבי אוקראינה. בפולין הגדילו את תקציב הביטחון וגם במדינות אחרות מחלחלת ההבנה שהן יצטרכו לשלם יותר – גם עבור החברות בנאט"ו וגם בכדי לסייע לאוקראינה. "פולין, גרמניה, צרפת ובריטניה הן דמוגרפית יותר גדולות מרוסיה, כלכלית עולות עליה בעשרות מונים, מחזיקות בנשק גרעיני ובעלות צבאות טובים מהצבא הרוסי. הן פשוט התרגלו שהאמריקאים עושים להן את העבודה", אומר פרופ’ שביט בתחילת הניתוח שלו את הנשיא האמריקאי. "אם טראמפ הוא חובב דיקטטורים, אז לאירופה אין מה לעשות אלא להיכנס למצב מלחמה, למרות שהדמוקרטיות הגדולות לא הכינו את עצמן למצב כזה. אנחנו לא ב-1939 ואין פה עדיין גרמניה הנאצית. רוסיה היא מדינה כושלת, ואין בה גיוס חובה כי העם לא בעד המלחמה. אני חושב שכרגע גם פולין וגרמניה לבדן יוכלו למנוע השתלטות רוסית על אוקראינה כולה, גם אם השטחים שנכבשו כבר לא ישוחררו".

ומה לגבי היבשת באופן כללי? "אני פסימי", מכריז ד"ר דניאל, "אנחנו במשבר רב-מימדי, שבו אירופה כושלת כרגע גם מבחינה ביטחונית במשבר באוקראינה, גם מבחינה כלכלית בנושאים שיעצבו את העתיד כמו בינה מלאכותית ורכבים חשמליים וגם סובלת מקיטוב חברתי חמור".

במקביל, קשיי קליטת המהגרים מפתיעים ומייאשים לא מעט מהגרמנים, גם אלה שלא נסחפו להצבעה לאלטרנטיבה לגרמניה. עוד לפני פיגועי הדריסה והדקירה בחודשים האחרונים, לדבריו של מנסור, בלא מעט ערים בגרמניה נשים נמנעות מיציאה לרחובות בשעות הערב מחשש להטרדה מינית. "אני רואה את זה אפילו במוכנות למתן עזרה. ב-2015 אזרחים פשוטים יצאו לתמוך בפליטים ולסייע להם באופן אישי להיקלט בגרמניה. האנשים האלה כמעט לא קיימים היום. חלק גדול מהגרמנים הרימו ידיים".

איך זה בא לידי ביטוי?
"יש לי הרבה שיחות עם גרמנים שאומרים לי שזו לא המדינה שלהם יותר. יש שעוזבים לארה"ב, יש לי חבר שעזב לספרד, ואם אתה זוכר, גם כוכב הכדורגל הגרמני טוני קרוס, ששיחק בריאל מדריד ופרש מכדורגל בקיץ האחרון, נשאל אם הוא מתכוון לחזור לגרמניה. הוא ענה שהוא יישאר במדריד כי לתחושתו לגדל ילד בעיר ספרדית זה בטוח יותר מאשר בעיר גרמנית. במקום שהתקשורת תעסוק בשאלה למה הוא חושב ככה, התחילו לתקוף אותו על כך שאמר את זה בכלל, כי הוא מסייע בכך לימין".

מה עונים לך כשאתה מעלה את הנושאים האלה בתקשורת הגרמנית?
"כשהגעתי לאירופה לפני שני עשורים כתבתי שהיבשת לא מצליחה להתמודד עם האסלאם הקיצוני כי היא נאיבית ולא מבינה את הקבוצות האלה. גיליתי שהשמאל לא ממש רוצה לדבר על העניינים האלה, וברגע שעולה נושא המהגרים הוא הופך את הדובר לבעיה. הפכתי בעיניהם לימין קיצוני, לגזען ולאסלאמופוב למרות שאני מוסלמי. תהליך הדה-רדיקליזציה שלי לא קרה בברלין אלא בת"א, אבל השמאל הקיצוני בגרמניה מתעקש שאשאר בעמדת הקורבן, למרות שישראל היא מדינה שאפשרה לי דברים שלא יכולתי לעשות במדינות ערביות אחרות".

אבל רוב המוסלמים שחיים באירופה הם אנשים נורמטיביים. מה גורם ליבשת להרגיש שהיא על סף תהום?
"הבעיה בעשור האחרון היא במספרים. יש הרבה ערים קטנות שהיו בהן 20-15 מהגרים והיום יש בהן מאות ואולי אלפי מהגרים. כשמגיעים בכאלה כמויות אין סיבה להשתלב. למה לרצות להיות גרמנים אם אפשר לחיות בגטו מוסלמי? מעבר לכך, טרור אמנם לא מנצח מדינה שלמה, אפילו בישראל הסיכוי להיפגע מטרור קטן מהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים, אבל הבעיה היא הפחד שהוא יוצר. אנשים גם מפחדים שנגיע למצב כמו בצרפת או באנגליה, של מקומות ששינו את פניהם לעד. גטאות שאין בהם צרפתי או אנגלי אחד".

עם איך שתיראה גרמניה בעוד 20-10 שנה, ישראלים עוד יוכלו להסתובב בה בחופשיות?
"בעוד 20 שנה לא תהיה פה מדינה אסלאמית, והגרמנים לא ייעלמו. גם לא יהיו רק מסגדים ברחובות, אבל אירופה כן משתנה. אתה זוכר את הביקור של מקרון בישראל אחרי ה-7.10? הוא דיבר על שת"פ צבאי כדי לחסל את החמאס ותוך פחות מחודש שינה את האמירות הפומביות שלו והתחיל לתקוף את ישראל. פרשנים בצרפת טוענים שזה נובע מהפחד שלו מהקהילה המוסלמית. כלומר מהגרים משפיעים יותר ויותר על מדיניות החוץ. אני מניח שיהיו שכונות שלא יהיה בטוח ליהודים להסתובב בהן, והשאלה אם ישראלים ירצו בכלל לטוס הנה. יש לי המון חברים יהודים שנולדו פה וחשבו כל הזמן שהם גרמנים. אחרי ה-7.10 הם הורידו מזוזות מהבית כדי שאפילו הדוורים לא ידעו שהם יהודים. כשאנשים, יהודים וגרמנים, מתחילים לחשוב על תוכנית ב' – סימן שמשהו לא טוב קורה כאן".