מי יהיה המרוויח הגדול מפרישת מיט רומני מהמירוץ לנשיאות?

יש חלומות קטנים שכנראה קשה לוותר עליהם. כמו החלום להיות נשיא ארה״ב. למיט רומני היה חלום כזה ועכשיו הוא איננו. סופית. הוא לא ישנה את דעתו, הוא אומר. ונדמה שלהודעת הפרישה הנוכחית אפשר להאמין. פעם שלישית לא תהיה. בטח שלא ב־2016.

המרוץ של מיט רומני לנשיאות ארה״ב בפעם השלישית היה מן הסתם אחד המרוצים הקצרים בהיסטוריה, וגם אחד הפחות מוצלחים. בעצם, זה לא היה ממש מרוץ, רק בדיקת היתכנות למרוץ שהעלתה ענן אבק לגבהים שרומני לא שיער. הוא כמובן הבין שלא יהיה קל לשכנע את הבוחרים לנסות אותו שוב. תזכורת: רומני היה מועמד מבטיח כבר בבחירות 2008, אבל הפסיד בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לג׳ון מקיין, שהפסיד אחר כך בבחירות לברק אובמה. בשנת 2012 רומני למד מהניסיון וניהל קמפיין מפלגתי מוצלח שהבטיח לו את המועמדות. אלא שגם הוא לא הצליח לגבור על אובמה, אף שהנשיא לא היה בשיא כוחו, ואף שלרגעים המרוץ נראה צמוד ואפשרי.

אבל למרות שני הפסדים צורבים, היו לרומני סיבות להיות אופטימי. קודם כל, יש לו הרבה כסף בקופה. הוא איש עשיר מאוד. ועוד: יש לו הרבה קשרים בממסד הרפובליקני, שרוצה להעמיד למרוץ של 2016 מועמד מכובד ומתון, כזה שלא יקלקל את התדמית המשופרת של המפלגה. ויש לו כמובן הרבה ניסיון במ-רוצים לנשיאות. מי שמאמין שמכישלו-נות לומדים, צריך היה לתת לרומני עוד הזדמנות. אבל נראה שזה מסוג הקלישאות שמרבים לומר וממעטים לנהוג על פיהן. רומני צריך היה ללמוד מהכישלון שהגיע הזמן לזוז הלאה. לוותר על החלום.

היו גם כמה סקרים שגרמו למועמד להאמין בסיכוייו לנצח, קודם כל בקרב הפנימי, הצפוי להיות מרובה מתמודדים, בתוך המפלגה. סקרים מוקדמים בשתי המדינות המצביעות ראשונות - איווה וניו המפשייר - לימדו שרומני מוביל בהפרש גדול על רוב המתמודדים האחרים. ביולי האחרון פורסם גם סקר ששאל את הבוחרים למי היו מצביעים בקרב חוזר של רומני נגד אובמה. רומני ניצח בפער גדול של 9%. כמובן, זה סקר שמשמעותו מוגבלת - אובמה לא יתמודד שוב ב-2016, ולכן קרב חוזר איננו אפשרי. ובכל זאת, גם הסקר הזה הוסיף לתחושתו של המתלבט שאולי יש סיכוי, אולי יש טעם.

המתמודדים המתמידים

לא הרבה אמריקאים התמודדו פעמיים ושלוש לנשיאות. ועוד פחות הצליחו להגשים את מטרתם אחרי שכבר נכשלו פעם אחת. אבל היו מועמדים שסירבו להיכנע גם לפני רומני. ויליאם ג׳נינגס בריאן, לדוגמה, איש המפלגה הדמוקרטית, ואחד מהפוליטיקאים, גם המדינאים, המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. בפעם הראשונה הוטל לזירה נגד הרפובליקני ויליאם מקינלי בשנת 1896. מקינלי ניצח. ארבע שנים אחר כך התייצבו השניים לקרב חוזר. מקינלי שוב ניצח, וזמן לא רב לאחר מכן גם נרצח. סגנו, טדי רוזוולט, התיישב על כיסאו. בבחירות 1904 בריאן יצא להפסקה, ואפשר למועמד דמוקרטי אחר להפסיד לרוזוולט, אבל ב-1908 חזר שוב, כדי להתמודד מול יורשו הנבחר של רוזוולט, ויליאם הווארד טאפט.

פרס הניחומים שקיבל ב-1913, משרת שר החוץ בממשלו של וודרו וילסון, התברר כפרס מפוקפק למדי: בריאן התפטר מהתפקיד כאשר הבין שלווילסון אין כוונה לשמור על ניטרליות מוחלטת במלחמת העולם הראשונה.

אדלי סטיבנסון התמודד גם הוא פעמיים על הנשיאות, ופעמיים הפסיד לנשיא הפופולרי דווייט אייזנהאואר. תומאס דיואי הרפובליקני הפסיד גם הוא פעמיים, פעם לפרנקלין רוזוולט, ב־1944, ופעם ליורשו הארי טרומן ב־1948 - בבחירות הצמודות שנגמרו בתצלום המפורסם של טרומן מחזיק בחיוך גדול את כותרת העיתון השגויה המבשרת על הפסדו.

למעשה, מתחילת המאה ה־20 היה רק מועמד אחד שהצליח להיבחר לנשיא לאחר שכבר הפסיד בבחירות הכלליות. זה היה ריצ'רד ניקסון, שהפסיד לג'ון קנדי בבחירות 1960, וניצח את יוברט האמפרי ב־1968.

סוגרים את הארנק

רומני רצה לחזור על הישגו של ניקסון. לפני שנה אמר שלא ישוב. אבל החיידק היה חזק ממנו ולפני כמה שבועות כבר הודיע לכמה מתורמיו שהוא שוקל ״ברצינות רבה" להתמודד ב־2016. ״אתם יכולים ללכת ולספר לחברים שלכם", אמר לתורמים. והם אכן רצו לספר. התגובות היו צוננות במקרה הטוב ועוינות במקרה הפ־ חות טוב. בין ״גו מיט" - במובן של ״כן, תתמודד" - ל"גו מיט" - במובן של ״לך כבר הביתה" - גברו הקולות מהסוג השני. שרשרת של סקרים לימדה את המועמד בכוח שהציבור לא מגיב בה־ תלהבות לאפשרות שרומני מציע. כן, את אובמה הוא היה מנצח כנראה, אבל הילארי קלינטון, המועמדת המובילה של המפלגה הדמוקרטית, גוברת עליו ביד קשורה מאחורי הגב. ולא רק היא: רומני באמת הוביל בפער גדול בסקרים מוקדמים של המפלגה במדינות מפתח, אבל ההובלה החלה להישחק.

היתה גוברת על רומני בקלות. קלינטון. צילום: רויטרס

בדצמבר רומני הוביל בסקר ״פוקס" של כלל המועמדים הרפובליקנים, אבל הפער בינו לבין מועמדים אחרים לא היה גדול. אחוז הבוחרים שאמר עליו דברים חיוביים צנח מיד כשהתברר שהוא עשוי להתמודד פעם נוס־ פת. הסקר החשוב של איווה בסוף ינואר לימד שכמחצית מהבוחרים הרפובליקנים מעדיפים שרומני לא יתמודד שוב.

אך בעיקר, רוב בעלי הטורים השמרניים ומובילי דעת הקהל של המפלגה הפגינו קרירות כלפי הרעיון של רומני במהדורה חוזרת. ג'ורג' וויל החריף קבע ש"לא כל אדם טוב הוא טוב לכל עיסוק. רומני, שאיננו יעיל בעיסוק של גיוס קולות, הפסיד מרוץ שאפשר היה לנצח ב־2012״. וויל משקיף על שדה המועמדים הרפובליקני הצפוי וקובע שהוא חזק מספיק, עשיר מספיק באפשרויות, בלי צורך למחזר שאריות מהבחירות הקודמות.

ואכן, זה יהיה שדה עשיר - אולי עשיר מדי. מספר השמות המוזכרים כמועמדים מסחרר: ישנו ג'ב בוש, האח של, הבן של, והמושל לשעבר של פלורידה, שיש מי שמאמין שירוויח יותר מאחרים מהודעת הפרישה של רומני. כמה ימים לפני הודעת הפרישה מהמרוץ נפגשו רומני ובוש לשיחה, שאיש אינו יודע בדיוק מה היה בה. אבל מתח ודאי היה, שהרי היה ידוע ששניים אלה הם המועמדים המתחרים על נישת המועמד הממסדי של המפלגה. בהתאם, הממסד היה במבוכה. תורמים סגרו את הארנק עד שיתברר מי משניהם רץ. יועצים התלבטו לאיזה מטה עליהם לפנות. בכירים במפלגה העדיפו לא להתחייב, לא בשלב מוקדם כל כך, לאחד מהם.

וכאמור, יהיו לא מעט מועמדים רפובליקנים שיבקשו לנסות את כוחם במרוץ לבית הלבן. הסנטור ראנד פול הוא אחד הבולטים שבהם, מועמד אנטי־ממסדי מובהק. מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי גם הוא מועמד בולט, ויש עוד מושלים בולטים אחרים שחולמים על וושינגטון. בהם מושל ויסקונסין סקוט ווקר, שספק אם רבים בישראל שמעו אי פעם את שמו, המוביל כעת בסקרים באיווה השכנה. שיטת הפריימריז הנהוגה באמריקה נותנת יתרון גדול למי שיכול להוכיח את כוחו במדינות המצביעות ראשונות במרוץ, איווה תחילה ואחריה ניו המפשייר. הזרקור מיד מופנה אליהם, התורמים מתחילים לגלות בהם עניין, וגם הבוחרים לפתע שמים לב אליהם. לכן, ווקר הוא כרגע מועמד שצריך לקחת בחשבון, העשוי להפתיע בסיבוב הבחירות הראשון ולטלטל את המרוץ באורח בלתי צפוי.

בוש לא ממש פופולרי באיווה. בסקר מתחילת פברואר הוא נדחק למקום השישי - במקרה שרומני מתמודד - ולמקום החמישי במקרה שרומני לא מתמודד. ווקר הגיע ראשון, פול שני, מייק האקבי, שגם הוא כבר התמודד ב־2008, הגיע שלישי ובן קרסון, פעיל פוליטי שחור שמרני, מצא את עצמו במקום הרביעי.

בכל זאת, סוקרים ופרשנים מעריכים שבוש יהיה המרוויח הגדול מהודעת הפרישה של רומני. סימן ראשון לכך שהרוח נושבת בכיוון שלו, ולא בכיוונו של רומני, ניתן כאשר האסטרטג הראשי של רומני במדינת איווה החשובה החליט להצטרף לקמפיין של בוש. עם פרישתו של רומני החלו גם אחרים לנהור לכיוון הנכון. מגייסי כספים, אנשי סקרים, אסטרטגים. אמריקה אומנם בוחרת נשיא אחד, אבל הבחירות מתנהלות ב־50 מדינות - בעצם, 51 אם סופרים בנפרד גם את הבחירות בוושינגטון הבירה - ובכל אחת מהן צריך מטה, תורמים, שלטים, קמפיין. בהתאם, בכל אחת מהמדינות, ובעיקר במדינות שההצבעה בהן מוקדמת, מתנהל כעת קרב שקט ואכזרי בין המועמדים. 

זה איננו קרב על הבוחרים - עדיין מוקדם מדי לזה. 2015 היא שנת ההכנה, שבה יצטרך כל מועמד להקים את המכונה המשוכללת שתלווה אותו במסע הבחירות. לכן, כרגע מדובר בקרב על המקצוענים ועל התורמים. קרב על השאלה מי בכלל יוכל להצטרף למרוץ הגדול. מפסיד ראשון כבר יש בקרב הזה. הנה, ההפסד השלישי של מיט רומני. לפחות הוא לא בזבז עליו יותר מכמה שבועות.