במחלקת הצעצועים של וולמארט בעיר קטנה במדינת אוהיו עמד נער שחור ובידו רובה אויר שרכש רגעים לפני כן. הנער ג'ון קרופורד דיבר בטלפון נייד בעודו משתעשע עם הרובה. לידו עמדו אם וילדיה שבדקו צעצועים, ולא התייחסו כלל לנער עם הרובה. מישהו שהבחין בו מרחוק צלצל למשטרה המקומית, ודיווח כי איש שחור מאיים ברובה על אנשים. כעבור דקות ספורות הגיעו שוטרים למקום, הסתערו לכיוונו של קרופורד וירו בו למוות. במהומה שפרצה במקום מתה האם מהתקף לב. חבר מושבעים מקומי שבדק את נסיבות התקרית פסק שאין ראיות מספקות להאשים את השוטרים שירו בנער.



המקרה המזעזע שאירע בקיץ אשתקד לא דווח כלל באמצעי התקשורת בארצות הברית ולא פורסם בערוצי הטלוויזיה או בעיתונות הכתובה. מי שגילה וחשף את פרטי הירי בנער החף מפשע היה דווקא עיתון בריטי. "הרוב המכריע של אמריקאים אף פעם לא שמע על הסיפור הזה", כתב בנימה עוקצנית השבועון האיכותי והמוערך אקונומיסט.



העיתון הידוע בהקפדתו המיוחדת על אימות עובדות לפני פרסומן, סיפר על תקרית נוספת, שבה ירו שוטרים לעבר אזרחים חפים מפשע, וגם היא לא הגיעה לתקשורת האמריקאית. המקרה המדובר אירע לפני שנתיים בקליבלנד. שוטרים שעמדו ליד הכניסה לתחנת משטרה מקומית, הבחינו במכונית פרטית הנוסעת במהירות. לשוטרים נדמה היה שהם שומעים קול ירייה מחלון הרכב, שנעלם בפינת הרחוב. יותר מ-60 ניידות, עם מאה שוטרים, פתחו במרדף אחריו. לאחר שעה עצרה המכונית במגרש חניה של בית ספר. השוטרים פתחו באש לעבר הרכב, ירו 137 כדורים והרגו את שני הנוסעים, גבר ואשה, טימותי ראסל ומליסה וויליאמס. בחקירה שהתקיימה לאחר מכן, התברר כי השניים לא היו חמושים ושבמכונית לא נמצאו כלל כלי נשק. "השוטרים חשבו שירו בהם מהמכונית הדוהרת", קבע התובע הכללי המחוזי. "אבל מהחקירה התברר שהיריות שהשוטרים שמעו נורו על ידי עמיתיהם השוטרים".



עוד מקרה חריג אפשר למצוא בעיר אלבקרקי במדינת בניו מקסיקו, כאשר שוטר עצר כלי רכב שאחד מהפנסים האחוריים שלו לא פעל. הנהג, אנדרו לופז, יצא מבוהל מהמכונית והתחיל לברוח מהניידת. השוטר דלק אחריו וירה בו שלוש פעמים. לופז נפצע והתמוטט לצד הכביש. השוטר ירה בו שוב, פגע בחזהו והרג אותו. "השוטר חשב שהנהג מחזיק בידו את האקדח הגדול ביותר שהוא ראה בחייו", אמר התובע המקומי בחקירת התקרית. כאשר המקרה הובא לידיעתו של קצין משטרה הממונה על הדרכת שוטרים, הוא קבע: "תגובת השוטר היורה הייתה למופת. אני אשתמש במקרה הזה כדוגמה לשימוש נכון ויעיל בנשק״.



התקריות האלו, כאמור, לא דווחו בתקשורת האמריקאית, לא נודעו ברמה הארצית מעבר לקהילה המקומית ולא נדונו בפאנלים של מומחים חמורי סבר בתוכניות טלוויזיה. אחד הגורמים, ואולי הגורם המרכזי לכך שהן לא עוררו תשומת לב מיוחדת בציבור האמריקאי המכור לחדשות בטלוויזיה, הוא שהם לא צולמו בזמן אמת על ידי עוברים ושבים במכשירי הסמארטפון, ולא תועדו בתמונות או בסרטים.



רחוקים מבריטניה



בחודש שעבר, העיתונות והטלוויזיה בארצות הברית היו עסוקות בדיווח על הפיגוע הרצחני במשרדי מערכת העיתון "שרלי הבדו" בפריז. אבל ה״ניו יורק טיימס״ דווקא מצא מקום מוצנע, בעמוד 12, לדיווח קצר ובלעדי שסיפר כי בעקבות צפייה בסרט וידיאו שפותח באחרונה, התגלו פרטים נוספים על תקרית ירי של שוטרים, שאירעה ב־22 בנובמבר בשנה שעברה בקליבלנד, ואשר גרמה למותו של נער בן 14. הנער טמיר רייס נורה על ידי שוטרים, לאחר שאלו הוזעקו למרכז קהילתי על ידי אלמוני, שדיווח כי גבר שחור מאיים באקדח על עוברים ושבים. בחקירה התברר כי הנער החזיק אקדח צעצוע.



לפי ה"ניו יורק טיימס", סרט הווידיאו הראה כי השוטר שירה בנער, נמנע מלהגיש לו עזרה. במשך ארבע דקות שכב טמיר רייס ברחוב מתפתל בכאביו עד שהגיע אמבולנס. הסרט גם הראה שאותו השוטר לא אפשר לאחותו של רייס לסייע לאחיה. היא נדחפה בכוח לתוך ניידת המשטרה. ״משטרת קליבלנד ידועה ומפורסמת בשימוש הבלתי הגיוני והמופרז שלה בכוח", ציטט העיתון את הדוח של משרד המשפטים, שפורסם שבועיים לפני שרייס נהרג.



ובכל זאת, שני מקרים של התעללות שוטרים באזרחים שחורים, שהסתיימו במותם, עוררו סערת רוחות בארצות הברית וגל של תגובות נזעמות והוציאו לרחובות אלפי בני אדם להפגנות מחאה נגד המשטרה. הרג הצעיר מייקל בראון בעיר פרגוסון במדינת מיזורי, באוגוסט האחרון, לא צולם, אבל חבר שהיה לצדו כשנורה, העיד שהשוטרים פתחו באש על בראון, אף על פי שהבחינו כי הוא לא חמוש. הייתה גם עדות שלא הופרכה, שבראון היה מעורב בניסיון שוד בסופרמרקט דקות אחדות לפני הירי. הוריו החליטו לא לשתוק. הם הופיעו בפני עיתונאים וסיפרו על השכול, כשלצדם עסקנים הפעילים בקהילה השחורה בפרגוסון.



בעיר שבה מתגורר רוב של שחורים, שאחוז גדול מהם מובטל, ושהתושבים שבה קובלים על גילויי אפליה מצד השלטונות, לא היה קשה לעודד אלפים לצאת לרחובות ולהפגין נגד המשטרה המקומית. העובדה שכבר בחקירה הראשונית התברר שהיורה היה שוטר לבן, הלהיטה עוד יותר את הרוחות והעצימה את הרג הנער מתקרית ירי מקומית לאירוע שטלטל את ארצות הברית, כבש כו־ תרות ראשיות באמצעי התקשורת הארציים והצית פולמוס ציבורי על התנהלותם של שו־ טרים ברחבי המדינה.



התקרית השנייה שהגבירה את תחושות הזעם והמחאה נגד התנהגותם האלימה והקטלנית של שוטרים, אירעה זמן קצר אחרי מותו של בראון. במחזה המביש והמקומם, שצולם והונצח על ידי עובר אורח, נראתה קבוצה של שוטרים מתנפלת ברחוב בברוקלין על גבר שחור גדל גוף וכבד נשימה. בסרטון שהוקרן בערוצי הטלוויזיה בניו יורק, וברחבי ארצות הברית, נצפו השוטרים מפילים את האיש על הקרקע, חובטים בו רגעים ארוכים ללא רחם ומתעלמים מצעקותיו, "אני נחנק, אני נחנק". הקורבן, אריק גרנר, שהיה חולה אסתמה, מת שעה קלה לאחר מכן בבית החולים. פשעו היה שהוא מכר ברחוב חפיסות סיגריות שלא שולם עליהן מס.




אריק גרנר מוכה ע"י שוטרים. צילום מסך



המקרה של גרנר הזכיר לאמריקאים גם את פרשת רודני קינג, בלוס אנג׳לס של 1991. קינג, שנחשד כמעורב בגניבה מחנות, הופל ארצה ברחוב והוכה על ידי קבוצה של שוטרים באכזריות במשך רגעים ארוכים באלות ובאגרופים. הוא אושפז, השתקם וזכה בסכום גדול של פיצויים. זה היה האירוע הראשון באמריקה, שבו תועדה התעללות קבוצתית של שוטרים באזרח, והמקרה עורר בזמנו סערה גדולה.



מה שהפך את בראון וגרנר לסמל היה העובדה שחבר המושבעים בפרגוסון ובניו יורק, שבדקו את נסיבות שתי התקריות ובחנו את התנהגות השוטרים המעורבים, פסקו והכריעו כי אין די הוכחות להאשים את השוטר הלבן שירה למוות בבראון, ואין סיבות מוצקות להרשיע את השוטרים שחנקו את גרנר. בשני המקרים השוטרים יצאו זכאים וצחים כשלג.



סקרי דעת קהל שבחנו את התגובות על זיכויים של השוטרים, העלו שכמעט כל הנשאלים מקרב אוכלוסיית השחורים בארצות הברית טענו שהכרעת חבר המושבעים בשני המקרים הייתה שגויה והוגדרה ככישלון. בקרב לבנים, הדעות נחלקו לגבי שתי התקריות. 64% הצדיקו את זיכויו של השוטר הלבן בפרגוסון, אבל רק 28% הצדיקו את השוטרים במקרה של גרנר בברוקלין.



מה שפעילי זכויות אדם ומשפטנים בניו יורק הגדירו כ"התפתחות חיובית" הוא העובדה שסערת הרוחות, התגובות של הזעזוע והפגנות המחאה סדקו אולי לראשונה פרצה רחבה בחומת האדישות וחוסר העניין של רוב האמריקאים כלפי האלימות של שומרי החוק.



לפתע התברר לאמריקאים שתקריות של ירי שוטרים באזרחים לא חמושים אינן בודדות ומבודדות, ואינן כשלים חריגים או תגובות אימפולסיביות של שוטרים מאוימים שחשים בסכנת חיים.



״מדובר בתופעה המתרחשת בארצות הברית כמעט באופן שגרתי, בהיקף ובתכיפות יומיומיים״, טען פרשן של ה״אקונומיסט״. נתונים שהצטברו ב-FBI אישרו את הטענה. 400 מקרי מוות כתוצאה מירי שוטרים באזרחים נרשמים בארצות הברית מדי שנה. בשנה שעברה גדל מספר הקורבנות שנהרגו על ידי שוטרים ל־458. אולם נתונים אלה כוללים רק מקרי ירי בבני אדם שהיו מעורבים במעשי פשע, ושבתיקי ה מוגדרים רשמית כ׳׳מעשי הרג מוצדקים". להערכת מומחים, שהתבטאו לאחרונה בראיונות, המספר האמיתי גבוה יותר. לפי אחת ההערכות, בכל יום נורה אזרח אחד על ידי שוטר בארצות הברית.



ה״אקונומיסט״ ערך השוואה בין עקומת הרג האזרחים על ידי שוטרים באמריקה לבין ארצות מערביות אחרות. התוצאה הייתה מדהימה. הנתונים הנוגעים לשנת 2012 מראים כי בבריטניה ובוויילס אף לא אזרח אחד נורה על ידי שוטרים. בגרמניה דווח על שמונה תקריות, בקנדה חמש וביפן מקרה אחד.



״בשום מדינה דמוקרטית מערבית מתועשת לא קיימת תופעה כה נרחבת של שוטרים היורים בבני אדם כמו בארצות הברית״, טען השבועון.



אווירה קרבית



בארצות הברית פועלות 12,500 תחנות משטרה מקומיות. בחלק גדול מהן הצוות המקומי מונה שלושה או ארבעה שוטרים. לדברי משפטנים ופעילי זכויות אדם, המציאות הזאת היא הסיבה המרכזית לכך שרוב תקריות הירי נחקר ונבדק באופן חפוז ורשלני, ושתוצאות החקירות טושטשו על ידי גורמים מקומיים, המקיימים יחסים ידידותיים עם השוטרים.



בדצמבר הזדעזעה דעת הקהל בארצות הברית בעקבות רצח מזוויע של שני שוטרים בברוקלין. וואנג׳יאן לו ורפאל ראמוס ישבו בניידת ולעסו כריכים, כאשר נורו בראשיהם מטווח אפס. הרוצח היה עבריין שחור מוכר למשטרה, שנמלט מהמקום וירה בעצמו בתחנת רכבת סמוכה.



רצח שני השוטרים, שכונה על ידי מפקד משטרת ניו יורק ויליאם בראטון ״הוצאה להורג״, עורר בניו יורק פרץ של גילויי תמיכה נרגשים במשטרת ניו יורק וגל ביטויי אהדה ספונטניים בשוטרים. באמצעות מגבית שאורגנה כמחווה למשפחות שני השוטרים ההרוגים, נאספו בתוך זמן קצר למעלה ממיליון דולר. הסכום הועבר למשפחות כדי שיוכלו לשלם את המשכנתאות על בתיהן.



בעיצומו של הפולמוס שהתנהל בעיתונות הכתובה ובתוכניות מיוחדות בטלוויזיה, ואשר משתתפיו גינו באופן חריף וגורף את התנהגות השוטרים בפרגוסון, בניו יורק ובמרכזים אורבניים ברחבי המדינה, התברר כי קיימת סטטיסטיקה נוספת הכוללת תמונה אלימה של שוטרים, שנורו למוות על ידי אזרחים.



לקראת סוף השנה האזרחית פורסמו נתונים ולפיהם ב־2014 גדל מספר השוטרים שנהרגו מכלי נשק בידי אזרחים בשיעור של 56%. 50 שוטרים נהרגו מירי אזרחים בשנה שעברה, בהשוואה ל-32 שוטרים בשנת 2013. בנוסף, 52 אלף שוטרים באמריקה הותקפו בשנה שעברה ונפצעו כתוצאה מהתנפלויות והיתקלויות עם עבריינים.


פעילים מחזיקים שלטים עם תמונותיהם של קורבנות האלימות המשטרתית בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק. צילום: רויטרס

"כאשר שוטר בניו יורק מוזעק לזירת פשע, כמו זירת שוד מזוין, הוא יודע ששגיאה אחת מצדו עלולה לגרום לכך שהוא אף פעם לא יגיע לגיל הפרישה והפנסיה", העיד על האווירה קצין משטרה בדימוס שהשתתף בפאנל בערוץ ציבורי.

מהנתונים שסיכמו את 2014 עלה כי 29% מהתושבים שנורו על ידי שוטרים היו שחורים. מבין אלה שירו בשוטרים, 42% היו שחורים. לדברי מומחים שהתבטאו באחרונה, הגורם לתופעה של ירי שוטרים באזרחים הוא שיחידות משטרה רבות ברחבי המדינה הפכו ליחידות צבא מצוידות בכלי נשק קטלניים חדישים, שסופקו להן במסגרת הסדר עם הפנטגון, שחיפש דרכים להיפטר מעודפי ציוד.

בעוד בארצות מערביות המשטרות מתפקדות כחלק ממערכת קהילתית ומתרכזות בשיטור ובפיקוח על הסדר והחוק, הפכו תחנות המשטרה באמריקה למסגרת צבאיות. רבות מהן חמושות ברובי סער, ברובים משגרי רימונים ואפילו בנגמ״שים. תחנת משטרה בלוס אנג'לס צוידה בשלושה משגרי רימונים ומחזיקה כלי רכב משוריין עמיד נגד מוקשים. במגרש חניה של תחנה בקליבלנד הוצב שלט ענק, המכריז בגאוה ״בסיס מבצעי קדמי״, כאילו מדובר בבסיס אמריקאי באפגניסטן.

פעילי ארגונים של זכויות אדם מצביעים על כך שהיחידות המיוחדות, הפועלות במסגרת המשטרה באמריקה, הס-וואט טימז, הגבירו בשנים האחרונות את פעילותן ומעורבותן במצבי חירום. בשנה שעברה ביצעו היחידות 50 אלף פשיטות, בהשוואה ל-3,000 בשנת 1980. הטראומה של מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר חיזקה את תחושת הסכנה לביטחון הלאומי בקרב יחידות המשטרה בערים הגדולות, ובאותו זמן חידדה והזינה את מה שמומחים מכנים ״האווירה הקרבית״, ו״דחף הלחיצה הקלה על ההדק״.

הפרדוקס הוא שעל רקע המערבולת הזאת של אלימות קטלנית מצד שוטרים וגידול בשיעור ההתנכלויות נגדם, נרשמה ב-2014 ירידה בעקומת מקרי הפשע בארצות הברית בכלל, ובמקרי הרצח בניו יורק ובערים גדולות אחרות במדינה.

ראש עיריית ניו יורק ביל דה בלאזיו הגדיר את שנת 2014 כ״שנה יוצאת מהכלל בתחום הירידה בהיקף הפשיעה בעיר״. מפקד המשטרה וויליאם ברטון הוסיף כי בשנות ה־90, אחד מכל 15 תושבים בניו יורק היה חשוף לפגיעה מפשע. היום לאחד מכל 84 תושבים יש סיכוי ליפול קורבן לפשע.

אבל שמחתם של ראש העירייה ומפקד המשטרה נתגלתה כמוקדמת מדי. זיכוי השוטרים שהיו מעורבים בהרג מייקל בראון ואריק גרנר עורר גל של מצעדי מחאה המוניים נגד שוטרים בערים הגדולות, כולל ניו יורק. רבבות המפגינים הביעו תחושות איבה נגד שומרי החוק במדים. כתוצאה מכך, החריפה המתיחות בין האזרחים לבין המשטרה בניו יורק, והיא התעצמה מאז רצח שני השוטרים בברוקלין.



בעקבות זאת, גורסים המומחים, חל בשבועות האחרונים של 2014 גידול במקרי הרצח בניו יורק. בין תחילת דצמבר לסוף השנה, נרצחו בניו יורק 31 בני אדם בהשוואה ל-20 בתקופה החופפת ב-2013.



הפיגוע הרצחני בפריז וההערכות של גורמי מודיעין במערב כי פעולות טרור של ג׳יהאדיסטים צפויות בערים הגדולות, אינם מבשרים שינוי דרמטי בהתנהלות השוטרים בארצות הברית. בתגובה על הפיגוע בפריז הוצבו במקומות ציבור במנהטן, בבניינים שבהם שוכנים משרדים פדרליים, בצומתי תחבורה סואנים ובאתרי תיירות פופולריים מאות שוטרים חבושים בקסדות פלדה, מזוינים ברובי סער שלופים ובציוד משטרתי לשעת חירום.



המסר - אנו שומרים ומגינים עליכם, תושבי ניו יורק. נכון שלעתים תכופות מדי השמירה הזאת היא על חשבון קורבנות חפים מפשע. אבל זה כנראה המחיר שצריך לשלם.