ושוב איתכם: לקלינטון יש סיכוי גבוה להיות נשיאה. רק שלא תפשל

 אפשר להתחיל מהסוף ולחסוך בדברי ההסתייגות המתבקשים (עוד מוקדם, מי יודע, הכל אפשרי): כמעט עשרה חודשים לפני שתושבי מדינת איווה ילכו לבחור את המועמד שלהם בפריימריז, כשנה ושמונה חודשים לפני הבחירות הבאות, וכשנה ועשרה חודשים עד שיתחלף האיש שיושב בבית הלבן וחותם על הסכמים טובים יותר או פחות עם מדינות זרות; הסיכויים של הילארי קלינטון לעשות היסטוריה ולהיות לנשיאה הראשונה בתולדות ארצות הברית טובים, אפילו טובים מאוד.

ההודעה הצנועה והצפויה על כוונתה להתמודד לנשיאות פורסמה ביום ראשון השבוע. תחת הססמה ״הילארי טובה לאמריקה״ פרסמה קלינטון סרטון קצר ובו פתחה את קמפיין הבחירות שלה, שיתמקד בחיזוק הביטחון הכלכלי של בני מעמד הביניים. ״אני רצה לנשיאות״, פתחה קלינטון והוסיפה, ״אתם יכולים להתקדם ולהישאר מקדימה, משום שכאשר המשפחות חזקות, אמריקה חזקה״.

ההודעה הזו הייתה, כאמור, צפויה. זה היה ברור כבר בשבוע שעבר כאשר אנשיה שכרו בניין משרדים בברוקלין שישמש כמטה הבחירות שלה. זה יהיה ברור עוד יותר בימים הקרובים, שבהם תתחיל את המסע הארוך של כיתות רגליים בין בוחרים ובוחרות, תשיב על שאלות בסבלנות, תשתדל להיות חביבה וסמכותית, תימנע מסקנדלים, תחזור שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב) על אותו נאום, עם אותם מסרים: מעמד הביניים, הכלכלה, הדאגה לאזרח. כל הדברים היפים שמועמדים אוהבים לדבר עליהם. קלינטון תמיד הייתה אישה של מדיניות זהירה, מחושבת, לא של חזונות גדולים.

אם תהיה למסע הזה ארומה של דז׳ה וו, היא תהיה מובנת. הילארי קלינטון כבר רצה לנשיאות פעמיים כאשתו של מועמד - בתחילת שנות ה־90 ובאמצען - ועוד פעם אחת כמועמדת בזכות עצמה, בשנת 2008, כאשר הפסידה לברק אובמה בקרב מר ועיקש. היא אחת הדמויות המוכרות בעולם, ואחת הפוליטיקאיות המשופשפות והמתוחכמות של אמריקה. היא כבר הייתה גברת ראשונה, והייתה סנאטורית של מדינת ניו יורק, והייתה מועמדת, והייתה שרת חוץ.

היא כבר חוללה סקנדלים, וכבר שרדה סקנדלים, וכבר הושפלה וכבר השפילה. הילארי קלינטון היא אייקון. לרגעים נדמה שכבר הייתה נשיאת ארצות הברית. אבל היא עוד לא הייתה, ומאוד רוצה להיות. 2016 היא ההזדמנות האחרונה שלה.

אם וכאשר, היא תהיה בת 69. הנשיאה הכי זקנה מאז רונלד רייגן (אבל תוחלת החיים התארכה מאז). וכמו שרייגן התבדח בעימות הטלוויזיוני המפורסם מול וולטר מונדייל הצעיר, כשגילו הוזכר, גם היא לא מתכוונת לעשות עניין מ״נעוריו וחוסר ניסיונו״ של המועמד שיתייצב מולה, יהיה מי שיהיה. קשה לדמיין מישהו שיתייצב מולה - בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית או בבחירות הכלליות מטעם המפלגה הרפובליקנית - שיוכל להתהדר בניסיון עשיר משלה.

וכאמור, סיכוייה טובים. אבל ביטחון אין. לקלינטון כמה חסרונות מוכרים: היא מעוררת מחלוקת, לא השראה. היא מרגישה כמו משהו שכבר ראינו, לא כמו מכונית חדשה. בחודשים האחרונים ניכרת שחיקה מסוימת במספרי התמיכה בה. הם היו גבוהים הרבה יותר כאשר כיהנה כשרת החוץ. ובכל זאת, במפלגתה שלה כמעט כל מי שנחשב כבר התייצב מאחוריה. כרגע אין למפלגה אלטרנטיבה אמיתית להציע.

אוספת חתימות

איש המספרים הארי אנטן עשה בסוף השבוע את חשבון התמיכה בקונגרס בקלינטון, ועלה על נתון מדהים: 27 סנאטורים דמוקרטים כבר הודיעו על תמיכה בה, וזה עוד לפני שהכריזה רשמית שתרוץ. לאיש לפניה לא הייתה תמיכה בסדרי גודל כאלה בשלב מוקדם כל כך. לרייגן היתה בשלב זה של המרוץ חתימה של סנאטור אחד. לאל גור, בשנת 2000, היו בשלב הזה שתי חתימות. לג׳ון מקיין, המועמד הרפובליקני של 2008, היו עשר. לג׳ורג׳ בוש, שהתמודד מולו, היו שלוש.

למעשה, להילארי קלינטון יש כבר כיום יותר תמיכה של סנאטורים ממה שרוב המועמדים מצליחים לאסוף בכל מהלך הקמפיין. רק בוש - בפריימריז של שנת 2000 - אסף יותר חתימות, 33. אבל זה היה בסוף, וקלינטון רק בהתחלה. שהרי רק לפני יומיים הכריזה על מועמדותה.

ריבוי החתימות מעיד על משהו. לא שהבוחרים עושים בהכרח את מה שמבקשים מהם הסנאטורים שחתמו, אבל כל חתימה מפחיתה את הסיכוי שמישהו בכלל יעז להתייצב מול הרכבת הדוהרת של הילארי קלינטון. הסנאטורית אליזבת וורן, שבשמאל דוחפים אותה לרוץ, לא רוצה קטטה עם קלינטון. לפחות כל עוד קלינטון לא מועדת. וסגן הנשיא ג׳ו ביידן יחשוב פעמיים לפני שישפיל את עצמו בתבוסה. כך שלא ברור מי בכלל יאתגר את הגברת הדומיננטית של המרוץ.

נכון לעכשיו, הרשימה היא בין בינונית לתימהונית. היא מונה מושל לשעבר של מרילנד, שהיה כל כך מוצלח עד שבבחירות האחרונות הבוחרים החליטו למנות כיורשו מושל רפובליקני. והיא מונה את הסנאטור השמרני למדי, והלא לגמרי מוכר, ג׳ים ווב. והיא מונה את הסנאטור הסוציאליסט ברני סנדרס. אם אלה השלושה שירוצו מול קלינטון, אפשר לומר כבר עכשיו שחבל על הכסף ועל המאמץ.

וכמובן, עוד מוקדם למדי במרוץ. אם קלינטון תתגלה כמועמדת בעייתית, אם מספרי התמיכה בה יקרסו לפתע, אם תסתבך בסקנדל מכריע - הכול עוד יכול להשתנות. אבל לפחות כרגע אין באופק עננה שמאיימת להשקיע את עגלת הבחירות של קלינטון בבוץ של איווה ושל ניו המפשיר ושל נבדה ושל דרום קרוליינה, ארבע המדינות שמצביעות ראשונות ב-2016. אם קלינטון תנצח בהן, מועמדותה תובטח בלי שתיאלץ להתיש את עצמה בקרבות נוספים ממדינה למדינה, מציר לציר.

בסקרים הארציים קלינטון מובילה כיום בקרב חברי המפלגה הדמוקרטית בפער גדול יותר מכפי שהובילו כל המועמדים שדומים לה - כלומר, מועמדים שאינם נשיאים מכהנים - מיום שמתקיימות בחירות מקדימות. גם בניו המפשייר היא מובילה בפער גדול יותר מכולם: יותר מאדמונד מאסקי של 1972, יותר מוולטר מונדייל של 1984, יותר מטום הרקין של 1992, יותר מאל גור של 2000 ומדיק גפהרט של 2004. היא מובילה בפער גדול יותר גם מכל המועמדים הרפובליקנים מאז תחילת עידן הפריימריז. יותר מרייגן, מבוש, מבוב דול, מבוש השני, מרודי ג׳וליאני שהוביל ב-2008, וממיט רומני שהוביל ב-2012.

רק באיווה ההובלה שלה אינה הגבוהה בהיסטוריה. יש לה 62% תמיכה, בעוד לסגן הנשיא אל גור, במרוץ של שנת 2000, היו בשלב הזה 63% תמיכה. יחי ההבדל הקטן מאוד. מול גור התייצב בסופו של דבר יריב ראוי למדי, הסנאטור לשעבר ביל ברדלי. קלינטון משחקת כרגע שח מול עצמה בלבד. השבוע כבר תהיה באיווה, להתאמן על פוליטיקת הרוכלות המקובלת במסעות בחירות. גם מפורסמת כמוה, מנוסה ופופולרית כמוה, גם מי שאמורה להיות האישה הנשיאה הראשונה, צריכה לדלג בין בתי קפה וערבי שיח, לדפוק על דלתות ולהאזין באורך רוח לתלונות.

אנשי הקמפיין שלה מבטיחים שהיא מתכוונת לעשות את זה ״בקטן״. היא רוצה לתת תחושה של צניעות ושל כובד ראש. לא להיות ״הילארי קלינטון״ אלא הילארי קלינטון. כאילו מועמדת כמו כולם, שצריכה להציג את עצמה כמו כולם, שצריכה לטרוח כמו כולם, שצריכה לקבץ תרומות באינטרנט כמו כולם. לא קל להיות קלינטון ולעשות את זה בקטן.

מאז התברר שקלינטון מתכוונת להודיע רשמית - מה שהיה צפוי וידוע מזמן - התקשורת עוסקת בה באובססיביות. היא לא תוכל להתחבא, לא תוכל להתגנב מתחת לשום רדאר. כל נאום יסוקר, כל משפט יצוטט, כל פליטת פה תפורשן לעייפה. כל ירידה ואפילו זעירה בסקרים תוגדל לכדי משבר. ממילא, קלינטון היא האויבת הגדולה של עצמה - בין שתרצה בזה ובין שלא.

לא תוכל להתחבא יותר. קלינטון. צילום: רויטרס

אם הבוחרים ירגישו שהיא מזלזלת בהם, או שירגישו שהיא חושבת שפשוט מגיע לה, או שנדמה לה שנולדה לנשיאות, הם עלולים להעניש אותה. היא נראית בלתי נמנעת, אבל תתנהג כאילו יש מולה תחרות. בין ובין תחשוב על האסטרטגיה למרוץ האמיתי, מול המועמד של המפלגה היריבה, שיהיה סיפור אחר לגמרי.

קדנציה במבחן

המפלגה הרפובליקנית תתחיל את המלחמה שלה בקלינטון כבר כעת, אם כי עוד אין לה מועמד נגדי (בצד הרפובליקני יש מתמודד נוסף, הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה). התחמושת מוכרת: קלינטון סוחבת אחריה שובל ארוך של שערוריות ושאלות פתוחות - האחרונה שבהן נוגעת למחיקה המסיבית של תכתובות מייל, מביכות בפוטנציה, מהשרת שלה. ״הקלינטונים כנראה חושבים שהם מעל לחוק״, אמר אחד המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, הסנאטור ראנד פול.

הקדנציה שלה כשרת חוץ תעמוד למבחן מדוקדק. היא לא הייתה מרשימה במיוחד בתפקיד. השאלה מדוע היא מתמודדת שוב, ומדוע שאמריקה תרצה במועמדת שכבר הודחה תעלה גם היא. אם קלינטון לא הייתה מספיק טובה ב-2008 - אם אפילו ברק אובמה היה טוב ממנה - מדוע שהאמריקאים יסתפקו בה ב-2016? ומה בעצם היא מציעה לאמריקה ששווה יותר ממה שמציעים אחרים. ״למה היא רוצה להיות נשיאה?״, כמו שניסח זאת דן בלז, הכתב הוותיק של ״וושינגטון פוסט״.

נגד קלינטון עומד כמובן גם טיעון הנפוטיזם, אבל המפלגה הרפובליקנית לא תוכל להשתמש בו אם תבחר כמועמדה את הבן-של והאח-של, מושל פלורידה לשעבר ג׳ב בוש. וישנו כמובן גם הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שתמיד יכול להפתיע בהצהרה מביכה, במעשה מביש או בתקלה עגומה. יש הרבה אמריקאים שאוהבים את קלינטון וזוכרים אותו בערגה מסוימת, אבל יש גם רבים שנחרדים מן המחשבה על שובו למסדרונות הבית הלבן.

וכמובן, הטיעון המוחץ ביותר של המפלגה הדמוקרטית יהיה אובמה. ״יש לשנות כיוון״, הזכיר אתמול ג׳ב בוש בסרטון משלו, ששוחרר לאוויר כתגובה מוקדמת לזה של קלינטון. נשיאות של קלינטון, כך יטענו, היא קדנציה שלישית של אובמה. ומכיוון שהנשיא אינו נמצא כעת בשיא הפופולריות שלו, יש בזה קושי מבחינתה. ומכיוון שאמריקה, באופן כללי, אינה נוטה להעניק קדנציה שלישית בבית הלבן לאותה מפלגה, יש בזה קושי נוסף.

האחרון שהצליח לעשות זאת היה בוש האב, כאשר ניצח ב-1988 לאחר שתי כהונות של רייגן (ושרד בעצמו רק כהונה אחת, עד שנוצח בידי קלינטון). לפניו היה הארי טרומן, שהצליח לנצח אחרי ארבעה ניצחונות רצופים של פרנקלין רוזוולט. אבל זה היה באמת מזמן, ב-1948. בשאר המקרים, אחרי שמונה שנים של מפלגה אחת אמריקה מתעייפת: היא התעייפה אחרי בוש הבן, ולפניו אחרי קלינטון, ולפני כן אחרי ניקסון-פורד, ואחרי קנדי-ג׳ונסון, ואחרי אייזנהאואר. מעת לעת האמריקאים מבקשים להתרענן. להרגיש שהתחדשו. ביל קלינטון והסקסופון שלו היו סוג של חידוש. ברק אובמה והתקווה שלו היו סוג של חידוש. אבל הילארי? היא לא הייתה כבר נשיאה?