פורצות הדרך: הנשים שהילארי קלינטון תהיה חייבת להן את ההצלחה

בסרטון שאורכו 2:19 דקות, ומתוכן היא הופיעה ב־46 שניות בלבד, סיפקה הילארי רודהם קלינטון את ההודעה שכולם ידעו שתגיע, והכריזה כי היא פותחת בקמפיין השני שלה בניסיון לעשות היסטוריה ולהפוך ב־20 בינואר 2017 לאישה הראשונה שנשבעת אמונים כנשיאת ארצות הברית.

לפני קרוב לשבע שנים, ב־7 ביוני 2008, התייצבה קלינטון מול תומכיה והודיעה כי היא מסירה את מועמדותה לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, אחרי שהתברר שיריבה, הסנאטור ברק אובמה, הבטיח כמעט סופית את בחירתו. בנאומה ציינה שהיא בטוחה שהמרוץ שלה, על אף שלא השיג את מטרתו, פרץ דרך עבור האישה הבאה שתנסה להגיע לבית הלבן.

"אם אנחנו יכולים לשגר 50 נשים לחלל, נוכל לשגר יום אחד אישה לבית הלבן", אמרה קלינטון, "על אף שלא הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית הגבוהה ביותר והקשה ביותר הפעם, הודות לכם יש בה כעת 18 מיליון חרכים והאור נוצץ דרכה יותר מאי פעם, ממלא את כולנו בתקווה ובידיעה שהנתיב יהיה יותר קל בפעם הבאה".

בהנחה שאכן קלינטון תהיה המועמדת של הדמוקרטים, עדיין צפוי לה קרב עיקש - וכנראה רווי השמצות - נגד המועמד הרפובליקני עד לבחירות ב־8 בנובמבר 2016. רק אז נדע אם היא הצליחה לשבור את אותה תקרת זכוכית שהייתה בלתי חדירה ולהגיע לתפקיד החשוב ביותר בעולם.

במקרה כזה, מן הראוי לאזכר קבוצה מרשימה של נשים פורצות דרך בפוליטיקה האמריקאית, שייתכן כי בלעדיהן לא הייתה יכולה קלינטון לרשום את ההישג ההיסטורי.

החלוצה לפני המחנה הייתה ויקטוריה וודהאל - האישה הראשונה שהתמודדה על נשיאות ארצות הברית בבחירות 1872. היא עשתה זאת מטעם המפלגה לשוויון זכויות, וזאת על אף שזכות הבחירה לנשים ניתנה רק במסגרת התיקון ה־19 לחוקה בשנת 1920.

וודהאל, שנולדה באוהיו בשנת 1838, לא ידעה חיים קלים בצעירותה. היא למדה בבית ספר רק עד גיל 11, ואביה, סוכן מכירות שלא היסס להכות את ילדיו, אילץ אותה להציג עצמה כמטיפה ומגדת עתידות.

בגיל 15 אילצו אותה הוריה להינשא לקאנינג וודהאל, שהיה שיכור ומכור למורפיום. השניים היו נשואים שנים אחדות, אבל בסופו של דבר נמאס לה מהתנהגותו של בעלה ומהיחס המחפיר שלו כלפיה. היא התגרשה מוודהאל וגידלה לבדה את שני ילדיהם, ביירון (שהיה בעל מוגבלות קשה) וזולה מוד.

בשנת 1865 נישאה וודהאל לקולונל ג׳יימס בלאד, קצין ששירת במלחמת האזרחים וחבר בתנועה של מתקשרים עם מתים. בלאד עודד את רעייתו לעסוק בפעילות למען זכויות נשים ולעבור עם אחותה לניו יורק על מנת שיוכלו להתנתק מהעבר שלהן. שם הן הפכו לשתי הנשים הברוקריות הראשונות בוול סטריט, ובהמשך גם ערכו עיתון שקידם רעיונות של שמאל קיצוני.

בשנת 1871 הודיעה וודהאל בת ה־34 שהיא מתמודדת על הנשיאות, על אף שהחוקה קבעה כי גיל המינימום הוא 35, וכי הנשיא צריך להיות גבר. היא פתחה בקמפיין שקורא להפסקת התערבותה של הממשלה בזכותם של האזרחים ״לרדוף אחר האושר שאליו הם שואפים״, ובמיוחד היא הביעה תמיכה בזכותן של נשים ״להינשא, להתגרש ולגדל ילדים בלי התערבות ממשלתית״. היא אפילו התייצבה מול ועדה של הקונגרס, האישה הראשונה שקיבלה את הזכות להעיד בגבעת הקפיטול, וקראה לאפשר לנשים להצביע.

במאי 1872 נבחרה וודהאל כמועמדת לנשיאות מטעם המפלגה לשוויון זכויות. כסגנה נבחר העבד לשעבר, פרדריק דאגלס, על אף שהוא מעולם לא הסכים לרוץ לצדה ואף לא הסתיר את תמיכתו בנשיא הרפובליקני, יוליסס גרנט.

את יום הבחירות עשתה וודהאל בכלא עם בעלה ואחותה, אחרי שנעצרו על ״פרסום מגונה״ בשל ידיעה שהופיעה בעיתונם על ניאוף מצדו של כומר בכיר. בכך נמנע מוודהאל לנסות לבצע הצבעת מחאה, שבכל מקרה לא הייתה עוזרת לה במיוחד. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ של גרנט, שקיבל 286 אלקטורים, לעומת יריבו הדמוקרטי, הוראס גרילי, שקיבל 66 אלקטורים. וודהאל לא הצליחה לזכות באף אלקטור.

ארבע שנים אחרי הבחירות התגרשו וודהאל ובלאד, ובשנת 1877 היא החליטה לעזוב את ארצות הברית ללונדון, אחרי שהפכה יעד לשנאה יוקדת בשל עמדותיה הקיצוניות ואישיותה המוזרה. היא נישאה לג׳רן בידולף מרטין, בן למשפחת בנקאים מבוססת.

על אף שהתגוררה בבריטניה, התמודדה וודהאל נפעם נוספת על נשיאות ארצות הברית, הפעם מטעם המפלגה ההומניטרית ב־1882. ״האמת היא שאני מתקדמת בהרבה שנים לעומת התקופה הזו, והדעות המרוממות והיעדים של ההומניטריזם בקושי יכולים להיתפס על ידי המוח חסר ההשכלה של האדם הממוצע״, הסבירה אחרי שהפסידה בבחירות.

וודהאל הלכה לעולמה ביוני 1927 במעון שלה בברנדון, מחוז וורצ׳סטרשייר באנגליה.

האישה הראשונה שניסתה להתמודד על מועמדות לנשיאות מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות הייתה הסנטורית ממיין, מרגרט צ׳ייס סמית. היא התמודדה בפריימריז של הרפובליקנים ב־1964, וסיימה במקום השביעי עם 227 אלף קולות.

הפעם הראשונה שבה התמודדו נשים בפריימריז של הדמוקרטים הייתה ב־1972, כאשר חברת בית הנבחרים מניו יורק, שירלי צ'ילזהולם, סיימה שביעית עם 430,700 קולות (היא גם הייתה האדם השחור הראשון שהתמודד על הנשיאות מטעם מפלגה גדולה). באותם פריימריז, חברת בית הנבחרים מהוואי, פטסי מינק, סיימה אחרונה עם 8,286 קולות.

מי שזכתה לכבוד ההיסטורי להיות מועמדת רשמית של אחת משתי המפלגות הגדולות בדרך לבית הלבן הייתה ג׳רלדין פררו, שהתמודדה כסגניתו של המועמד הדמוקרט לנשיאות בבחירות 1984, רוברט מונדייל.

פררו, שנולדה בניו יורק ב־1935 למשפחת מהגרים מאיטליה, עבדה כמורה בבית ספר יסודי על מנת לממן את לימודי הערב במשפטים. היא סיימה את התואר באוניברסיטת פודהם בשנת 1960. באותה שנה נישאה לאיש העסקים, ג׳ון זקארו, ונולדו להם שלושה ילדים.

במקביל לגידול ילדי המשפחה, עבדה פררו כעורכת דין, ובשנת 1974 הפכה לעוזרת התובע המחוזי בקווינס והקימה את המחלקה לפשעים מיוחדים. כעבור ארבע שנים היא פנתה לפוליטיקה ונבחרה לבית הנבחרים האמריקאי מטעם המחוז התשיעי של ניו יורק. היא שמרה על המושב גם בשתי מערכות הבחירות הבאות, ובכהונתה בקונגרס קידמה חוקים למען שוויון זכויות לנשים.

במהלך הפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות, בשנת 1984, עלתה הדרישה במפלגה כי המועמד המוביל, וולטר מונדייל, ימנה אישה לצדו. מונדייל החליט לבחור בפררו. בנאומה בפני הוועידה הדמוקרטית הכריזה בהתרגשות: ״בתו של מהגר מאיטליה נבחרה לרוץ לסגנות הנשיא בארץ החדשה שאבי התאהב בה״.

אחד הרגעים הזכורים ממערכת הבחירות התרחש במהלך העימות הטלוויזיוני שנערך מול סגן הנשיא הרפובליקני, ולימים הנשיא, ג'ורג' בוש. פררו לא הייתה מוכנה לשתוק על כך שהוא ניסה, לטענתה, לחנך אותה. ״אני מתרעמת, סגן הנשיא בוש, מהגישה המתנשאת שלך שאתה רוצה ללמד אותי על מדיניות חוץ״, אמרה לו.

הבחירות הסתיימו באחד הניצחונות המוחצים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, כאשר הנשיא המכהן רונלד רייגן ובוש קיבלו 525 אלקטורים וקרוב ל־59% מכלל הקולות, בעוד מונדייל ופררו סיימו עם 13 אלקטורים בלבד ו־40% מהקולות.

פררו ניסתה להיבחר לסנאט בשנים 1992 ו־1998, אולם כשלה בפריימריז הדמוקרטיים. בנוסף, עבדה בטלוויזיה, ובין השאר הייתה בין מגישי התוכנית הפוליטית ״קרוספייר״ ברשת cnn. בשנים 1993־1996 כיהנה כשגרירת ארצות הברית בוועדת האו״ם לזכויות אדם, תחת הנשיא ביל קלינטון.

בראיון שהעניקה בשנת 2005 העריכה שהילארי קלינטון תתמודד על הנשיאות בבחירות 2008. כעבור שלוש שנים הייתה פררו חברה בוועדה הפיננסית של קלינטון, אולם התפטרה אחרי שטענה שהקמפיין של אובמה מצליח משום שהוא שחור.

בשנת 1998 אובחנה כחולה במיאלומה נפוצה, סרטן דם במוח, ומאז גייסה כספים למחקר של המחלה. במרץ 2011 הלכה לעולמה, בגיל 75.

בעוד אף אישה עוד לא הגיעה לאחד משני התפקידים הבכירים בזרוע המבצעת של ארצות הברית, עברו כבר קרוב למאה שנה מאז שהאישה הראשונה הגיעה לזרוע המחוקקת, הקונגרס. ההישג רשום על שמה של ג׳נט רנקין, שייצגה את מונטנה בבית הנבחרים. ״אני אולי חברת הקונגרס הראשונה, אבל אני לא אהיה האחרונה״, אמרה אחרי בחירתה ב־1916. 

רנקין, בתם של חוואי ומורה, נולדה ב־1880 וסיימה תואר כעובדת סוציאלית בבית הספר לפילנתרופיה בניו יורק. כאשר החלה ללמוד באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, הצטרפה לתנועה למען זכות הבחירה לנשים והפכה לאחת הפעילות הבולטות למען קידום המטרה בוושינגטון ובמונטנה.

בשנת 1916 החליטה לקחת את המאבק גם לגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה והתמודדה מטעם הרפובליקנים על מושב מטעם מונטנה. במהלך הקמפיין היא חרשה את המדינה לאורכה ולרוחבה, כולל האזורים המרוחקים ביותר. המאמץ השתלם. בנובמבר הגיעה רנקין למקום השני וזכתה באחד משני המושבים של המדינה. בכך הפכה לאישה הראשונה שמכהנת בקונגרס.

עוד לפני בחירתה הבהירה רנקין כי היא מאמינה בעמדות פציפיסטיות, מאחר שהיא סבורה שגברים אחראים למלחמות. כבר ביום השבעתה, ב־2 באפריל 1917, ניצבה בפני המבחן הראשון. הנשיא וודרו וילסון ביקש מחברי הקונגרס לאשר לארצות הברית להכריז מלחמה על גרמניה ולהצטרף למלחמת העולם הראשונה. ״אני רוצה לעמוד לצד ארצי, אבל לא יכולה להצביע בעד יציאה למלחמה״, הכריזה רנקין, אחת מ־50 הצירים שהתנגדו להחלטה.

במהלך כהונתה ניצבה רנקין בראש המאבק למען זכויות נשים והובילה את הקמתה של הוועדה לזכות הצבעה לנשים. היא זכתה לרגע השיא שבו הקונגרס אישר את התיקון ה־19, שהתיר לנשים להצביע, והכריזה שהיא ״האישה היחידה שהצביעה למען מתן זכות הצבעה לנשים״.

בבחירות 1918 ניסתה רנקין להתמודד לסנאט, אולם הפסידה בפער של פחות מ־2,000 קולות בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית. היא פרשה מהחיים הפוליטיים ועסקה בסוגיות של רווחה חברתית, לצד מאבק פציפיסטי בזירה הבינלאומית.

בשנת 1940 חזרה רנקין לבית הנבחרים מטעם המחוז הראשון של מונטנה אחרי שהביסה בבחירות המקדימות את הנציג המכהן, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות. 

לאחר מכן ניצחה בבחירות הכלליות את יריבה הדמוקרטי. גם הפעם נאלצה רנקין הפציפיסטית להתמודד עם שאלת המלחמה, כאשר הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט ביקש מהקונגרס לאשר את הכניסה למלחמת העולם השנייה בעקבות ההתקפה היפנית בפרל הרבור בדצמבר 1941.

היא הייתה היחידה מבין חברי בית הנבחרים שהתנגדה, וחברת הקונגרס היחידה שהצביעה נגד כניסה לשתי המלחמות. ״בתור אישה, אני לא יכולה ללכת למלחמה ואני מסרבת לשלוח מישהו אחר״, הדגישה. עמדתה העקשנית של רנקין נגד המלחמה עוררה נגדה ביקורת ברחבי ארצות הברית, כולל במונטנה, ועמיתיה בגבעת הקפיטול התעלמו ממנה. לכן החליטה רנקין שלא להתמודד מחדש בבחירות 1942.

בשנים הבאות המשיכה לקדם רעיונות של זכויות נשים ופציפיזם בארצות הברית וברחבי העולם, והטיפה למאבק בלתי אלים ברוח מורשתו של מנהיג המאבק לעצמאות הודו, מהטמה גנדי. אחרי שפרצה מלחמת וייטנאם, הייתה רנקין בין הקולות הבולטים לסיום המעורבות האמריקאית. היא שקלה את האפשרות להתמודד מחדש לבית הנבחרים, על מנת שתוכל למחות נגד המלחמה, אולם הקמפיין שלה מעולם לא יצא לדרך מאחר שבמאי 1973 היא הלכה לעולמה בגיל 92. בגבעת הקפיטול ניצב פסל בדמותה עם הכיתוב ״אני לא יכולה להצביע בעד יציאה למלחמה״.

ברשימה המכובדת ראוי לציין גם את האטי קראווי, דמוקרטית מארקנסו, שהייתה האישה הראשונה שנבחרה לסנאט ב־1932. אם כי האישה הראשונה שכיהנה כסנאטורית הייתה רבקה פלטון, דמוקרטית מג׳ורג׳יה, אשר הושבעה בנובמבר 1922 במקומו של הסנאטור הקודם שייצג את המדינה והלך לעולמו. הילארי קלינטון, שנבחרה לסנאט מטעם מדינת ניו יורק בנובמבר 2000, היא ״הגברת הראשונה״ הראשונה שנבחרה לסנאט. ננסי פלוסי, חברת בית הנבחרים הדמוקרטית מקליפורניה, היא האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד יו״ר בית הנבחרים (2007־2011).