הכל אישי: עכשיו זה רשמי- הישראלים לא אוהבים את אובמה

 כבר הרבה שנים שאין חוכמה מיוחדת בקריאת הקרב ״זו הכלכלה, טמבל״ - המכתם שטבע ג׳יימס קרוויל, יועצו של ביל קלינטון, במסע הבחירות של שנת 1992. כבר הרבה שנים שאין בה חוכמה מיוחדת משום שכבר הרבה שנים זו תמיד הכלכלה. או ליתר דיוק: כמעט תמיד.

ראוי לזכור זאת כשהמבט כבר נישא קדימה, אל המירוץ לנשיאות אמריקה של שנת 2016, שמתחמם במהירות. העולם אומנם כמרקחה, כולל המזרח התיכון, כולל רוסיה, כולל עוד כמה וכמה מוקדים של מתיחות. אמריקה אומנם מעסיקה את עצמה גם בעניינים חשובים של מדיניות חוץ, ובראשם ההסכם עם איראן. ישראל אומנם כבר שורבבה, לא בהכרח לטובתה, לתוך המשחק הפוליטי של מערכת הבחירות הבאה. ובכל זאת, כדאי לומר כבר כעת: ספק אם הבחירות הבאות יתמקדו במדיניות החוץ האמריקאית. ובמילים אחרות, יהיה הרבה רעש סביב שאלת קשרי ארצות הברית־ישראל, אבל ספק אם לשאלה הזאת תהיה השפעה דרמטית על החלטותיו של הבוחר האמריקאי.

בחירות המתמקדות במדיניות החוץ הן החלום הכמוס של לא מעט בכירים ואנשי מדיניות בוושינגטון. אלה כמהים לימים הארוכים של המלחמה הקרה, שבה שאלת היחסים מול ברית המועצות עמדה לעתים תכופות במוקד מערכת הבחירות.

אלא שהזיכרון מתעתע: גם בימים ההם לא תמיד הייתה מדיניות החוץ במוקד, ודאי שב־40 השנים האחרונות אינה במוקד. למעשה, רק שתי מערכות בחירות בתקופה הזאת התמקדו בשאלות של יחסי אמריקה והעולם: הבחירות של 1980 - קרטר מול רייגן - הבליטו את מדיניות החוץ, לצד שאלות כלכליות כבדות, ובעיקר לצד התחושה שאמריקה בדעיכה. ועוד יותר מהן הבליטו את מדיניות החוץ הבחירות של 2004 - ג׳ורג׳ בוש נגד ג׳ון קרי - שנערכו בצלה של המלחמה בעיראק.

ניצח בחירות שעסקו במדיניות חוץ. רייגן. צילום: רויטרס
 

בוש ניצח בבחירות ההן, בהפרש קטן. על השאלה אם ניצח גם במלחמה בעיראק הדעות חלוקות. אבל היה מי ששיבח אותו ללא הסתייגות על הישגיו: ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, שעשה זאת בהופעה שנויה במחלוקת ערב בחירות. ישראל, ועמים אחרים באזור ״צריכים להיות אסירי תודה לאמריקה ולנשיא בוש על הפעולה בעיראק, שהייתה לה תרומה דרמטית חיובית לביטחון וליציבות באזור״, אמר ראש הממשלה.

יריביו של בוש במפלגה הדמוקרטית לא אהבו את ההתבטאות הזאת, אך הכירו בכך שישראל התברכה ביחסים חמים עם בוש. עד היום הוא אחד הנשיאים האהודים בישראל. אבל לא האהוד ביותר.

לפני שבוע בדק הסוקר מנחם לזר מ״פאנלס פוליטיקס״ מי הנשיא האהוד ביותר על אזרחי ישראל היהודים (בנושאים כאלה, לערביי ישראל יש במקרים רבים דעה הפוכה) ב־40 השנים האחרונות. השניים שמתחרים על התואר מחלקים ביניהם 16 שנים של פריחה ביחסים. שמונה שנים של ביל קלינטון, האהוד ביותר על 37% מהמשיבים, ושמונה של בוש, עם 33%.

זה יפה לראות את ישראל מצביעה באופן הזה, ומאשררת בכך שעמדתה כלפי הנשיא האמריקאי אינה מושפעת מהמפלגה שהוא משתייך אליה - קלינטון הוא דמוקרטי, בוש רפובליקני - וגם לא מהשאלה האם הוא חותר במרץ לתהליך שלום - כמו קלינטון - או מאפשר לישראל להתנהל בדרך אחרת - כמו בוש.

הישראלים בוחרים את הנשיא האמריקאי שהצליח לשכנע אותם שאכפת לו. וכמובן, זה מעמיד את הנשיא המכהן, ברק אובמה, בעמדת נחיתות. רק 3% מהנסקרים סבורים שאובמה הוא הטוב בנשיאי 40 השנים האחרונות (הטוב - כלומר, הטוב לישראל). אפילו בקרב בוחרי השמאל רק אחוז קטן, 8%, מצביעים אובמה, ואחוז גבוה בהרבה מביניהם, 18%, מצביעים לבוש.

קלינטון. הכי אהוד. צילום: רויטרס
 

אובמה זכה בסקר הזה לכבוד המפוקפק של ״הנשיא הכי פחות טוב לישראל ב־40 השנים האחרונות״. כבוד מפוקפק ברוב משכנע: 63% מהנשאלים אומרים שאובמה הוא הנשיא ״הפחות טוב״ לישראל. במקום השני בסולם הזה מוצב הנשיא האמריקאי היחיד שנשיא ישראלי מסוגל לסרב לפגוש אותו: ג׳ימי קרטר. 16% מהנשאלים בחרו בקרטר, שבשנים שחלפו מאז סיום תפקידו, לפני 35 שנים, אכן הוכיח שישראל עולה לו בבריאות.

וראוי לומר: קרטר ניצל, בין השאר, בזכות זכרונם הקצר של הישראלים, שחלק ניכר מהם אינו זוכר את כהונתו, ואם זוכר אז רק במעורפל. מי שזוכר, כלומר, המבוגרים יותר, נוטה להציב אותו גבוה יותר בסולם. אם בקרב כלל הציבור קבעו רק 16% שקרטר היה הפחות טוב לישראל, הרי שבקרב הנשאלים מעל גיל 60 קרטר קופץ ל-29%, כמעט שליש מהנשאלים. ובמילים אחרות: ייתכן מאוד שבעוד 35 שנים גם כהונתו הסוערת של אובמה תיראה מטושטשת לעומת זאת של נשיא שיב כהן באותה עת, ויתכתש במרץ עם ראש הממשלה המכהן.

אין פלא שהציבור הישראלי הולך ומאבד את היכולת לראות גם את הצדדים החיוביים בכהונתו של אובמה. מומחים לדבר אומנם עודם נשבעים שאובמה, בכל מה שנוגע לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, הוא אחד הטובים שהיו אי פעם, אם לא הטוב ביותר. אבל שיתוף פעולה ביטחוני מתנהל בצנעה, ולעומתו, הכניעה הנמשכת של הממשל האמריקאי לדרישות המשא ומתן של איראן נראית לאור הזרקורים, ומטילה צל כבד על כל רווח ביטחוני שישראל מפיקה מקשריה עם הממשל המכהן.

גם ההתעקשות להתקוטט עם ראש ממשלת ישראל נקלטת ונרשמת אצל הישראלים. לפני שלוש שנים אמרו 47% מהם שאובמה הוא פרו-פלסטיני יותר מאשר פרו-ישראלי. זה היה ציון נמוך למדי לנשיא השב ומדגיש את מחויבותו לביטחון ישראל.

אבל מאז קרו עוד כמה דברים: אובמה ניצח עוד סיבוב בחירות באמריקה. אחר כך ניסה להחיות את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני באמצעות שר החוץ שלו, ג׳ון קרי. אחר כך נכשל, והטיל חלק ניכר מן האשמה על ישראל.

אחר כך פנה לזרז את הערוץ האיראני והתעקש על הסיכום הלא מוצלח שעלה בידו לחלץ. אחר כך קיבל בחמיצות גדולה את ניצחונו של נתניהו בעוד מערכת בחירות. ממילא, אחוז הישראלים שרואה בו נשיא פרו-פלסטיני עלה מקצת פחות מחצי לקצת פחות משני שלישים - 60% בסקר של לזר. אחוז המשיבים הסבורים שאובמה הוא פרו-ישראלי קרס מ-21% לפני שלוש שנים ל-9% כיום. אחד מכל עשרה יהודים בישראל (עוד 25% סבורים שהוא ניטרלי, שגם זו לא בדיוק מחמאה).

ושוב, מעניין לזהות שאפילו מצביעי השמאל אינם בטוחים באובמה. רק 16% מהם מתייגים אותו כפרו-ישראלי, לעומת 33% מהם שמזהים אותו כפרו-פלסטיני. בקרב אנשי הימין מצבו כמובן מדורדר בהרבה: 77% סבורים שהנשיא פרו-פלסטיני. מקרב הדתיים האחוז גבוה עוד יותר: 81%.

המזל הרע

ואחרי כל זה, ייתכן שמדובר בעמדה הנוגעת רק לנשיא הזה - עניין אישי לגמרי. כמו שראינו קודם, יש יותר ישראלים הסבורים שקלינטון היה הנשיא הטוב ביותר לישראל מכאלה הסבורים שבוש היה הטוב ביותר לישראל. בהתאם, יש גם יותר מהם שרוצים את הילארי קלינטון כנשיאה הבאה של ארצות הברית מכאלה שרוצים את אחיו של בוש, ג׳ב, כנשיא הבא.

קלינטון היא המועמדת המובילה של המפלגה הדמוקרטית למשרה, לפחות כרגע, כשערמת הסקנדלים המיוחסים לה רק מתחילה להיערם ואין לדעת מה עוד מצפה בהמשך הקמפיין. בוש הוא מועמד מוביל, אך התחרות במפלגה הרפובליקנית תהיה קשה יותר. כך או כך, אלה השניים שהסקר של לזר ביקש להשוות, בין השאר מתוך הנחה שאת המועמדים הרפובליקנים האחרים הבוחר הישראלי לא יזהה (תשאלו ברחוב מי זה טד קרוז, מי זה מרקו רוביו, מי זה ראנד פול, וספק אם תקבלו הרבה תשובות).

הישראלים מעדיפים אותה בבית הלבן. קלינטון. צילום: רויטרס

התשובה היא שישראל שוב מצביעה קלינטון. 42% אמרו שהם מעדיפים אותה, 36% אמרו שהם מעדיפים אותו. רק בקרב מצביעי הימין ובקרב הדתיים בוש מנצח - 46% מול 30%, ו־50% מול 25% בהתאמה. מצביעי הימין פחות מחבבים את קלינטון הבן, ופחות את קלינטון הבת. יש להם סיבות טובות, שהרי כאשר מדובר בעימותים עם נתניהו, ממשל קלינטון של 1996 היה נוקשה לעתים בדיוק כמו ממשלו של ברק אובמה.

אז למה לקלינטון לא סופרים את העימותים הללו לרעה כמו לאובמה? ההסבר, לטעמי, פשוט: קלינטון קודם בנה אמון, ורק אחר כך התקוטט. אובמה התחיל להתקוטט, וכאשר ניסה לבנות אמון, בין השאר בביקור מתוקשר ומוצלח כשלעצמו בישראל, כבר היה מאוחר מדי. וכמובן, אנשי אובמה, שהצעתי להם את הניתוח הזה, אמרו שאינו הוגן - וגם הם צודקים. קלינטון נכנס לתפקידו כשמולו מכהנת ממשלת יצחק רבין, החותרת לתהליך שלום נמרץ. אובמה נכנס לתפקידו כשמולו ממשלת נתניהו. ובמילים אחרות: אם לכם נדמה שלנתניהו היה מזל רע, משום שנאלץ לכהן כבר יותר משש שנים מול נשיא בעייתי, לאובמה נדמה שהמזל הרע הוא דווקא שלו.