אפשר בהחלט להתחיל את סיפורנו ב–25 באוגוסט 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, רק מעט אחרי "יום הניצחון" הסופי באסיה, ושלושה חודשים אחרי שאירופה כבר נכנעה.
אפשר להתחיל אותו לא רחוק ממקום ושמו שיאן, בסין, שעודה כבושה על ידי צבא יפן המוכנע.
אפשר להתחיל אותו בתיאור מסעה הקצר של חבורה קטנה של אמריקאים, לאומנים סינים וכמה קוריאנים, בדרכם למחנה שבויים יפני. אומנם יפן כבר הפסידה במלחמה, אך כוחותיה הצטוו למסור את השטח הכבוש רק לכוחות הלאומנים - ולא חלילה לקומוניסטים של מאו. באופן טבעי, הקומוניסטים לא אהבו את ההחלטה הזאת - החלטה של האמריקאים, שלא בלמה בסופו של דבר את השתלטות הקומוניסטים על סין. באופן טבעי, הם גם ניסו לחבל בהחלטה הזאת. וכשקבוצת קומוניסטים נתקלה בחבורה הקטנה ליד שיאן, היא עצרה אותה, ותבעה ממי שעמד בראשה למסור את אקדחו.
הוא היה קצין אמריקאי, וסירב למסור את האקדח. הוא התווכח, ואז נורה ומת. יש מי שמחשיבים אותו, עד היום, כקורבנה הראשון של המלחמה הקרה.
שמו: ג'ון מוריסון בירץ'. לאחר מותו קיבל מדליה על שירותו כקצין מודיעין. אך חשוב מזה: בדצמבר של שנת 1958, באינדיאנפוליס אינדיאנה, הוקמה על שמו אגודה שמטרתה קידום המאבק בקומוניזם - בהקשרו הרחב מאוד. כלומר, מאבק בקומוניזם עצמו, של ברית המועצות ושל סין ושל קובה, אך גם מאבק בכל מה שראשי האגודה זיהו כדומה לקומוניזם, או כמדיף אפילו ריח קל של קומוניזם, כולל ממשלים אמריקאים מנופחים ותוכניות חברתיות מקיפות. לא בטוח שבירץ' עצמו היה מזדהה עם כל סעיפיו של המאבק הזה. יש בין מי שהכירוהו המפקפקים בזה. כך או כך, אגדת ג'ון בירץ' הפכה ל"אגודת ג'ון בירץ'" - מגופי הימין האמריקאי הרדיקליים ביותר, עד היום.
את הקמתה של האגודה יזם יצרן ממתקים בגמלאות. לצדו עמדו עוד 11 גברים ובהם גם המהנדס והיזם, פרד קוך, שהתעמק בזיקוק נפט והקים אימפריה מסחרית גדולה: "תעשיות קוך". זו כיום החברה הפרטית השנייה בגודלה בארצות הברית. חברה שבראשה עומדים שני האישים המוכרים כ״אחים קוך״, בניו של היזם ההוא. אח מספר 2, צ׳רלס, בן 79, ואח מספר 3, דיוויד, בן 75. שני אחים אחרים - הבכור פרדריק, ואחיו התאום של דיוויד, וויליאם, גם הם כמובן, במובן פורמלי, ראויים לתואר "האחים קוך". אבל הם ממש לא "האחים קוך". רק מי ששולט בעסקי האימפריה, ורק מי ששקוע עד צוואר בפוליטיקה, זכאי לתואר הזה, שמתלווה אליו נימה של מסתורין, של תככים, של הרתעה, של כוח.
מי לשבט ומי לחסד
הם אנשים עשירים מאוד, ומחויבים מאוד לרעיונות פוליטיים מסוימים מאוד. במקרה שלהם, רעיונות ליברטריאניים - קרי ממשלה קטנה שעושה מעט ומניחה לאזרחים לנהל את חייהם ללא התערבות ומשטור. ובאמריקה של היום - בעצם, בכל מקום, תמיד, השאלה רק עד כמה - שילוב כזה משמעו השפעה גדולה. צרור החלטות של בית המשפט העליון האמריקאי השמרני (ראו מסגרת) רק הדגיש את עוצמת ההשפעה של הכסף על הפוליטיקה: הוסרו חסמים ומגבלות על כמות הכסף שאדם יכול להשקיע כדי להשפיע. הוא יכול להשקיע כמעט ככל שהוא רוצה. ובמקרה של האחים קוך, הם רוצים לא מעט, ומשקיעים לא מעט.
מה עושים עם כסף? יש מה לעשות עם כסף. האחים קוך השקיעו בערך מאה מיליון דולר במימון מכוני חשיבה שמקדמים סדר יום שמרני. לידועים שבהם, כמו מכון קאטו ומכון מנהטן, יש השפעה על סדר היום של וושינגטון. ביותר מ־35 מתוך 50 המדינות של ארצות הברית הם השקיעו בקמפיינים שליליים נגד מועמדים שלא אהבו, ונגד רעיונות שלא אהבו. הם השקיעו במועמדים לטעמם: בבחירות של שנת 2010 קיבלו 62 מתוך 87 חברי הקונגרס הרפובליקנים החדשים תרומות מהאחים קוך. לפי חישוב של המגזין (הליברלי) "מדר ג׳ונס", תרם קונצרן תעשיות קוך יותר משני מיליון דולר למועמדים בבחירות 2012, האחים עצמם הוסיפו תרומה אישית של כחצי מיליון, ועוד כמעט 40 מיליון הוציאה הקרן שלהם ״אמריקאים למען שגשוג״ על פרסומות בטלוויזיה. האחים קוך הבטיחו להשקיע 60 מיליון דולר כדי להביס את ברק אובמה בבחירות ההן, ואף אחד לא יודע כמה בדיוק השקיעו באמת. דבר אחד אפשר לומר בביטחון: לאכזבתם, 60 מיליון דולר לא הספיקו. אובמה נבחר בפעם השנייה.
האחים קוך השקיעו עשרות מיליוני דולר כדי להפיל אותו. אובמה. צילום: רויטרס
אבל האחים קוך אינם אנשים שממהרים להרים ידיים. מה שרק מעלה את הרף לקראת הסיבוב הבא: 2016. מה שרק מעלה את המתח ביחס לשאלה במי יבחרו האחים קוך לתמוך.
כלומר, מי מבין כ־20 המועמדים הרפובליקנים המתייצבים על קו הזינוק של מרוץ הפריימריז הארוך, שייפתח רשמית בחודש ינואר הבא אך נפתח מעשית כבר מזמן, יזכה לתמיכתם. יש בין המועמדים מי שמוכרים קצת יותר לקורא הישראלי - כמו ג׳ב בוש - ומי שמוכרים קצת פחות - כמו הסנאטור ראנד פול, או מושל מילווקי, סקוט ווקר. אבל אין בכל אלה אף לא אחד שאינו חפץ בברכתם - ובכספם - של האחים. אין בהם אף לא אחד שיסרב לכתת את רגליו לוויצ׳יטה, קנזס, מקום מושבו של קונצרן תעשיות קוך.
ישחקו הנערים לפנינו
למעשה, רבים מהמועמדים כבר כיתתו את רגליהם לשם, כל ביקור (ידוע) פורש ותועד, כל ניואנס גרר גל שמועות ורחשים, מי קיבל דקה יותר ומי פחות, מי ישב עם אחד האחים במשחק בייסבול (מושל ניו ג׳רזי, כריס כריסטי, המיודד עם האח הצעיר, דיוויד), ומי התקבל במשרד כאשר בא למדינת קנזס כדי לסייע בקמפיין הצולע של מושל המדינה סם בראונבק ב–2014 (פול).
בשבועיים האחרונים פורסם שקוך יתמכו בווקר. ופורסם שהסנאטור מפלורידה מרקו רוביו החליט להתנגד לסוכנות ממשלתית בשם ״בנק היבוא–יצוא״ שגם קוך מתנגדים לה. ופורסם מאמר חנופה של פול המהלל את האחים במגזין "טיים". ופורסם שלמועמד בוש תינתן הזדמנות להציג את מרכולתו בפני האחים. בוש נעדר מאירוע של האחים שבו נכחו מועמדים אחרים - רוביו, פול והשמרן מכולם טד קרוז - ורבים הניחו שכנראה אין לו סיכוי גדול איתם. הוא מרכזי מדי, מתון מדי. ובכל זאת, הפתעה: נוסף לרוביו, ווקר, קרוז ופול, הם מוכנים לשקול אותו. לאחד מהחמישה "יש סיכוי טוב להיבחר", כדברי האח צ'רלס.
המעורבות של האחים בפריימריז של המפלגה אינה דבר מובן מאליו. עד כה העדיפו להתמקד ביריב העיקרי - המפלגה הדמוקרטית ומועמדיה - ולא לברור בין מועמדי המחנה שלהם. אבל לקראת הבחירות הבאות כנראה החליטו שאין מנוס מהשתתפות בתהליך כולו. כדי לנצח את מי שיבוא אחרי אובמה, כנראה הילרי קלינטון, צריך מועמד חזק, וגם מתאים מבחינה אידיאולוגית. "אמרנו לכולם שכרגע אנחנו לא תומכים באף אחד", הסביר צ'רלס בראיון די נדיר לעיתון "USA TODAY" ומה עוד אמרו? ש"דרך אחת לזכות בתמיכה שלנו היא לנסח מסר טוב שיעזור לאמריקאים להבין טוב יותר ולהעריך בצורה טובה יותר איך מדיניות מסוג מסוים תסייע להם ותסייע לאמריקה".
הנה, זה המרצע כפי שהוא נראה מחוץ לשק: האחים רוצים מועמדים המיושרים אידיאולוגית לזווית הנכונה. או כמו שהם מנסחים זאת: "אנחנו מצפים מהם להתחרות על השאלה למי יש מסר חיובי יותר לאמריקה". ישחקו הנערים - רובם כבר די מבוגרים - לפניהם.
נתיב הכסף לוושינגטון
לפני חצי שנה נשבר שיא בפוליטיקה האמריקאית: המרוץ לסנאט היקר בהיסטוריה. המקום: קרוליינה הצפונית. המועמדים: קיי הייגן וטום טיליס. המחיר: קצת יותר מ־110 מיליון דולר. באותה שנה, המרוץ בארקנסו היה זול יחסית. השביעי בעלותו ביחס ליתר המרוצים: רק 56 מיליון. מישהו (במגזין "אקונומיסט") עשה את החשבון שהמרוץ לסנאט בארקנסו עלה יותר ממערכת הבחירות הכללית בבריטניה. וכמובן, מערכת הבחירות לנשיאות של אמריקה תעלה הרבה יותר. לקראת 2016 הילרי קלינטון מאיימת לגייס למעלה משני מיליארד דולר. כך נאלצת להתנהל מי שמציגה את עצמה כנציגו של מעמד הביניים. הרפובליקנים מן הסתם לא יפגרו הרבה אחריה - אולי יגייסו קצת פחות, אולי קצת יותר. וכשבחירות עולות כל כך הרבה כסף, כוחו של מי שיש לו הכסף להשפיע על מי שזקוק לו, עולה כמובן.
קמפיין באמריקה תמיד היה יקר. זו מדינה גדולה, עם הרבה מדינות ושווקים ותחנות טלוויזיה ויועצים ואתרי אינטרנט וסקרים. הוא נעשה יקר יותר בעקבות שורה של פסיקות של בית המשפט העליון. טוב או רע, זה עניין של אידיאולוגיה. השמרנים אומרים: זכותו של בוחר להביע את עמדתו בעל פה, בכתב או באמצעות הארנק. זו עמדה עקרונית הנוגעת לאתוס השורשי של הדמוקרטיה האמריקאית. הליברלים אומרים: הכסף משחית את המערכת הפוליטית והופך אותה לכלי שרת בידי טייקונים בעלי עניין. דמוקרטיה הנשלטת למעשה על ידי בעלי הון אינה ראויה לתואר דמוקרטיה.
זה ויכוח שאין דרך לצאת ממנו. מי שמחליט הוא בית המשפט העליון, ובית המשפט נשלט בידי סיעה שמרנית, חמישה שופטים מול ארבעה בסיעה הליברלית. חמישה שופטים תמכו בשנה שעברה בהחלטה "מקאצ'ן נגד ועדת הבחירות הפדרלית", שהסירה את התקרה המגבילה תרומות אזרחים למטרות פוליטיות. קדמה לה החלטה מפורסמת יותר, "סיטיזנס יונייטד". זו החלטה שביטלה רפורמות מתחילת שנות ה־70 - הימים שבהם אמריקה רצתה לנקות את השחיתות של תקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון - ואפשרה לכל ארגון להוציא כמה כסף שיחפוץ על קמפיין פוליטי שאינו קשור ישירות למועמדים.
זה בדיוק ההיתר שהופך את חייהם של אנשים כמו האחים קוך לקלים ונוחים. הם לא חייבים לתת כסף למועמד ספציפי - מעשה שעדיין מוטלות עליו מגבלות. הם יכולים פשוט לנהל קמפיין מטעם עצמם בעד מי שהם רוצים, או נגד מי שהם רוצים, ובלבד שלא יתואם עם מועמד פוליטי.
על חשבון מעמד הביניים
ישנן כמובן גם פרשנויות נדיבות פחות למסר החיובי שלהם. לפני ארבע שנים, רק מעט לאחר שהרפובליקנים הכו את המפלגה הדמוקרטית מכה קשה בבחירות אמצע הקדנציה, כבשו את בית הנבחרים והוכיחו שניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות אינו סוף פסוק בקרב הפוליטי של וושינגטון, הוציא "המרכז האמריקאי לקדמה" - מכון חשיבה שמאלני מובהק - דוח ביקורת על פעילותם של האחים קוך, שעיקרו הטענה שמסר "חיובי" משמעו מסר שמקדם את עסקי תעשיות קוך.
אי אפשר לדחות את הטענה הזאת ללא דיון. לאחים יש ודאי אידיאולוגיה ימנית ברורה ומוצקה, אך יש להם גם לא מעט אינטרסים, שלעתים קרובות מתיישבים היטב עם האידיאולוגיה. "התרומות הפוליטיות של האחים קוך", נכתב בדוח, "אכן מממנות ארגונים המקדישים את עצמם לפילוסופיה של ממשלה קטנה ודה–רגולציה, אבל קשה שלא להבחין בכך שלא מדובר בעניין פילוסופי בלבד. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאידיאולוגיה של קוך מסייעת גם לשורה התחתונה של קוך, לעתים קרובות על חשבון משפחות ממעמד הביניים".
זה, כמובן, הקמפיין הנגדי. יש מה שקוך עושים לטובת עמדותיהם, מפלגתם, מועמדיהם, ויש מה שהיריבים עושים להם. האחים קוך הם הנשק הסודי של המפלגה הרפובליקנית שאותה הם מתדלקים ביד נדיבה, אבל הם גם הנשק של המפלגה הדמוקרטית, המשתמשת בשמם כדי להזהיר את הבוחרים מפני הזאב הגדול והעשיר המאיים לטרוף אותם (אם יצביעו למפלגה הרפובליקנית כמובן). בעצם, מדובר במשחק הרגיל של תדמיות ושל ספינים. הם עשירים - זה רע. הם לא מרבים להיחשף - זה מעיד על תככנות. הם קיצונים - רק תשמעו מה שיש להם להציע "על חשבון מעמד הביניים".
במאמר על אודותם במגזין "רולינג סטון" לפני שלוש שנים, כתב ג'וליאן ברוקס ש"אם האחים קוך לא היו קיימים, השמאל היה צריך להמציא אותם". מה יותר טוב, כתב, "מאשר מיליארדרים של נפט וגז, שמוכנים לקנות כל חבר קונגרס, להילחם בכל חוק, לפזר כל ארגון עובדים, לזהם כל קרקע, להסיר מעצמם כל עול של מסים, לדחוף את דת הכלכלה החופשית שלהם, ולנפח את הרווחים שלהם".
המאמר נכתב לרגל השקתו של הסרט "האחים קוך נחשפים". וגם הסרט לא השאיר הרבה מקום לספק בנוגע לשאלה מי הנבל, ומה תפקידו בתסריט. הנבל, לדוגמה, הוא מי שדוחף להידוק הפיקוח על מצביעים בבחירות. באמריקה, שאלת הפיקוח ביום הבחירות שנויה במחלוקת חריפה. הרפובליקנים אומרים שפיקוח נחוץ כדי למנוע רמאות, והדמוקרטים אומרים שמטרת הפיקוח היא להדיר מיעוטים ועניים מהקלפי. הכרעה בסוגיה הזאת אינה פשוטה, שהרי שני הצדדים צודקים.
ולא שצריך לרחם על האחים קוך. יש להם כלים ואמצעים להשיב מלחמה. ויש להם אנשי אסטרטגיה, פרסום ויחסי ציבור בשפע. ויש להם כסף, שאותו חילקו ביד נדיבה - וגם זו רק דוגמה קטנה - ליותר מ־150 אוניברסיטאות בארצות הברית. באופן טבעי, כאשר נתנו, הם ביקשו לוודא שהאוניברסיטה, בדיוק כמו המועמדים בבחירות, מלמדת את הסטודנטים גם משהו "חיובי". כלומר, לא מסתפקת בסדר היום הרגיל של אוניברסיטאות, שבדרך כלל נוטה שמאלה, אלא מרביצה בסטודנטים תורות חברתיות וכלכליות של הימין.
חשיפתה של חליפת מיילים הנוגעת לתרומה אפשרית של האחים לאוניברסיטת פלורידה, גילתה את עומק המעורבות שהאחים מבקשים בתמורה לתרומות אקדמיות. "ההצעה היא לא רק לתת לנו כסף כדי שנשכור את מי שאנחנו רוצים ונממן כל סטודנט שאנחנו בוחרים", כתב ראש הפקולטה לכלכלה באוניברסיטה, ברוס בנסון. "ישנם תנאים". אחת הכותרות במזכר שחיבר ושנשלח לעמיתיו קובעת ש"אין ארוחות חינם", ותחתיה מסביר בנסון כי האחים קוך "רוצים לחשוף סטודנטים למה שהם מאמינים שהם עקרונות חיוניים בנוגע ליתרונות השוק החופשי ולסכנות של כישלון ממשלתי, והם רוצים לתמוך ולהשקיע בסטודנטים החולקים איתם דעות דומות".
אפשר להזדעזע, אבל אלה הם כללי משחק שאינם זרים לעולם האקדמי האמריקאי. והראיה: ב–2008 החליטה האוניברסיטה לקבל את הדין, ואת מיליון וחצי הדולרים של הקרן, ובתמורה הסכימה להרחיק לכת עד כדי הקמת ועדה מייעצת של שלושה אישים, שאפשרה לאחים קוך השפעה ישירה על השאלה מי יהיו המרצים בפקולטה. בנסון הדגיש כמובן שלא ייתן ידו ל"הורדת סטנדרטים" ושכירת מרצים שאינם ראויים. אשר על כן, קבע, "השאלה היא אם נוכל למצוא מרצים שיעמדו בסטנדרטים שלנו ושיהיו מקובלים גם על הגורם המממן".
השושלת הסודית והחזקה
הפעילות של האחים קוך ענפה, מתחברת למוסדות מסוגים שונים, ולדיונים מגוונים. והיא גם יכולה להפתיע. האחים קוך אומנם תומכים במפלגה הרפובליקנית, אך עמדותיהם לא תמיד מתיישבות עם עמדותיה. המפלגה, מבחינתם, היא פשרה בין מה שהיו רוצים באמת - מפלגה ליברטריאנית - לבין מה שהבינו שניתן להשיג בעת הזאת - מפלגה רפובליקנית הנוטה בעניינים מסוימים לעמדה ליברטריאנית.
לפני עשרה ימים, כאשר בית המשפט העליון ישב לדיון דרמטי לקראת החלטה בשאלת החוקיות של נישואים חד־מיניים, עמדה מול משכן השיש קבוצת מפגינים שעניינה "קידום ערכי התנ"ך", שמומנה על ידי הקבוצה של קוך - קבוצה המתנגדת נחרצות לנישואי הומואים. האם זה אומר שהאחים מתנגדים לנישואי הומואים? במקרה הזה ממש לא. הקבוצה קיבלה תרומה בגלל דברים אחרים שהיא מקדמת, אבל האחים עצמם, כליברטריאנים מושבעים, סבורים שאין זה עניינה של הממשלה להחליט עבור אזרחיה למי יוכלו או לא יוכלו להינשא. לכן האח דיוויד אפילו חתם על הודעה לבית המשפט העליון הקוראת לשופטים לאפשר נישואים כאלה, ובכך הצטרף לעוד כמה שמרנים שבעניין זה אינם רואים עין בעין עם מפלגתם, ולא עם מועמדים רפובליקנים לנשיאות המתנגדים נחרצות לכל הרחבה של הגדרת הנישואים.
העמדה הליברטריאנית מעמידה את האחים בשורה השנייה, או אפילו השלישית או הרביעית, בכל מה שנוגע לתמיכתם בברית האיתנה עם ישראל ובמעורבות אמריקאית קשוחה במזרח התיכון. האחים קוך אינם שלדון אדלסון, וגם לא קרוב לזה. הם אינם רפובליקנים מסוגו של הסנאטור הנצי ג'ון מקיין. "הם באופן כללי נגד מלחמה", אמר על כך דניאל שולמן, המחבר (השמאלני) של הספר "בני וויצ'יטה: איך האחים קוך הפכו לשושלת הכי חזקה והכי סודית של אמריקה".
ומצד שני, לפחות בינתיים, הם מנהלים יחסי עבודה תקינים עם האגף הנצי לטובת המפלגה. זה טוב כנראה לכולם. הנה, אדלסון תרם עשרה מיליון דולר למאמץ הפוליטי של קוך ב–2012, ונדמה ששוררת הסכמה בשתיקה (ומי יודע, אולי גם היו סיכומים של ממש, שמעולם לא פורסמו) שאין סיבה לאפשר למחלוקות בשאלת יחסי החוץ לפצל את המפלגה הרפובליקנית. ובכל זאת: רוב המועמדים שהאחים קוך שוקלים לתמוך בהם הם תומכים נחרצים וקולניים של ישראל, ושל מדיניות חוץ אמריקאית נצית ומתערבת, אך לא כולם. ראנד פול הוא יוצא הדופן, ולפני כמה שבועות, כשהתארח אצל האחים לעימות עם שני יריביו למרוץ רוביו וקרוז, נחשפו הפערים ביניהם בנוגע להפשרת היחסים עם קובה (ראנד בעד), ולסנקציות על איראן (ראנד נגד).
הבדיחה של אובמה
לא מזמן פורסם שהאחים ישקיעו 125 מיליון דולרים בקמפיין. אבל כולם מניחים שהם ישקיעו הרבה יותר. האח צ'רלס אומר 300 מיליון. זה כמעט כגובה הסכום שהשקיעה המפלגה הרפובליקנית עצמה במרוץ הקודם - 400 מיליון.
הנשיא, ברק אובמה, מניח שמדובר גם ביותר מזה. הוא מניח שהאחים ישקיעו מיליארד דולר, או כך לפחות אמר לפני שבועיים, בגאלה השנתית של העיתונאים, שבה נשא את נאום ההלצות המסורתי שכל נשיא צריך לשאת בפורום הזה. מיליארד דולר הוא לגמרי לא סכום מצוץ מן האצבע, שהרי גם האחים עצמם מדברים על גיוס של כ–900 מיליון דולר לקרן שהם עומדים בראשה העוסקת בפעילות פוליטית. רק שלא כל הכסף אמור לבוא מהם, וגם לא את כולו הם רוצים להוציא בשנתיים הבאות. "רק שליש". כי צריך לשמור משהו גם למועמדים של 2018 ו–2020.
באופן טבעי, הנשיא התבדח לא מעט על חשבון האחים קוך והמועמדים המשחרים לפתחם, כולם יריביו הפוליטיים. ״זה כמעט מעליב״, אמר, שהם צריכים "להשקיע מיליארד דולר כדי שמישהו יחבב את המועמדים האלה״. ונכון, אמר אובמה, גם אני גייסתי לא מעט כסף. אבל לי, אמר, הייתה סיבה טובה - ״השם האמצעי שלי הוא ׳חוסיין׳. מה התירוץ שלהם?״. הקהל, יש לומר, צחק. זה היה באמת די מצחיק.