פרדי גריי לא יכול היה לדעת שלמותו תהיה משמעות כלל אמריקאית. ברגעי חייו האחרונים, בזמן ששכב חבול ומוכה ואזוק בניידת משטרתית, הוא לא יכול היה לשער מה יעשה מותו לבולטימור.

כשהביט בשוטרים שמסביבו, חלקם שחורים כמוהו, המחשבה שבתוך מספר ימים הם יהפכו לסמל לאלימות משטרתית והתובעת הכללית של ארצות הברית תורה על חקירה פדראלית, ודאי לא חלפה במוחו. כשאתה צעיר, שחור, שחי בשכונה מוכת גורל בבולטימור, אתה לא יכול להאמין שלחייך יש משמעות, ובוודאי לא למותך. 
 
אבל יש ומותו של היחיד מציב מראה אל מול פניהם של מיליוני אחרים. זה מה שקרה בבולטימור בשבועיים האחרונים. אלפי אנשים שנמאס להם, שאגרו בתוכם זעם וכאב של עשרות שנות הזנחה וקיפוח זקפו, לרגע אחד, את ראשם. אף אחד לא יצא לרחובות בגלל גריי, אנשים יצאו כי ידעו שמה שקרה לו יכול לקרות, בקלות, גם להם.


גרפיטי לזכרו של פרדי גריי, בולטימור. צילום: מיכל אהרוני
  
פרדי גריי לא עבר על החוק. הוא בסך הכל הסתכל על שוטרים ואז החל לרוץ. לא הייתה לו סיבה לברוח, הוא לא ביצע שום עבירה. אבל במדינה שבה על כל צעיר לבן שנעצר נעצרים 21 שחורים, לא היה סיכוי שהשוטרים יחשבו שהוא חף מפשע. צעיר שחור מהפרוג'קטס (שיכון ציבורי) בשכונת סנדטאון ווינצ'סטר שרץ בלילה חייב להיות אשם.
 

“בכל פעם שאתה רואה משטרה, אתה רץ, אתה לא לוקח סיכון", אומר מיוולו ג'ונסון, שהכיר את גריי. “אם הם יתפסו אותך, הם ימצאו במה להאשים אותך. אני כבר נעצרתי שלוש פעמים, אף פעם לא הגעתי למשפט. אבל את המכות קיבלתי. הם מפילים אותך עם הפנים על הרצפה, לפעמים הם שלושה, לפעמים ארבעה, אחד יושב עליך, אחד דוחף לך את האף למדרכה. צריך לדעת לסובב את הראש בזמן, אחרת יישבר לך האף".
 
ג'ונסון בן 17. על זרועו מקועקעות האותיות GHP, ראשי תיבות של Gilmor House Project, פרויקט דיור לנזקקים, אחד מארבעה שנמצאים באזור. מדובר באחד מהמקומות הקשים ביותר בבולטימור, כזה שאתה מקעקע על זרועך את שמו כדי שידעו לשייך אותך אליו ולא להתעסק איתך. מקום שכשאתה נולד בו, סביר להניח שבשלב מסוים תמצא את עצמך מעורב, או לפחות מושפע מזנות, מסמים או ממעשה אלימות זה או אחר. ג'ונסון כבר מזמן לא הולך לבית הספר. על קולג' אין בכלל מה לדבר. יחד עם שני חברים נוספים הוא הקים עסק קטן למכירת סמים על מדרגות אחד הבניינים. החבר המבוגר יותר משמש כתחנה, ג'ונסון והבחור השני מסתובבים ברחובות שמסביב או עושים משלוחים הביתה. 
 
הכל מתנהל לאור יום, בגלוי, כסף מחליף ידיים במהירות, חבילות קטנות עטופות ניילון נדחפות לכיסים. צעירים, מבוגרים, אפילו אמא אחת שבאה כשהיא אוחזת בידה ילדה. 
 
פוטנציאל והתרסקות

בולטימור הייתה יכולה להיראות לגמרי אחרת. עיר שנמצאת במרחק שעת נסיעה מוושינגטון הבירה, נמל יפהפה, מוזיאונים נהדרים, המרכז הרפואי ג'ון הופקינס, מהטובים בעולם. אבל אף אחד מהמרכיבים הללו לא מצליח ליצור השפעה על חייהם של התושבים. בעיר שבה קיים מרכז רפואי שאנשים מכל העולם נושאים אליו את עיניהם, שיעור תמותת התינוקות בשכונות העניות דומה לזה שבעולם השלישי. 
 
אלו לא המהומות הראשונות שבולטימור חווה. לאחר הירצחו של ד"ר מרטין לותר קינג, בשנת 1968, חוותה העיר מהומות גדולות הרבה יותר. המשמר הלאומי הוכנס לעיר גם אז, אלפי תושבים נעצרו, בסופו של דבר המחאה דעכה. אבל נדמה כי עד היום בולטימור מלקקת את פצעיה, מתקשה להחלים. 
סמים הם העבר, ההווה והעתיד שלך כשאתה חי בבולטימור, בשכונות כמו סנדטאון ווינצ'סטר, השכונה שבה חי ומת פרדי גריי.

ב־20 השנים האחרונות נסגרו בעיר כמה מפעלי ענק, מה שגרם לנתוני האבטלה - שגם כך היו גבוהים בעיקר בשכונות העניות - לזנק פלאים. על פי הנתונים הרשמיים מדובר ב־20% אבטלה בבולטימור וב־52% אבטלה בשכונה הספציפית הזאת. מי שכבר מוצא עבודה מרוויח שכר ממוצע של 24 אלף דולר לשנה, סכום סביר בישראל אבל נמוך מאוד בארצות הברית. 
 
בסנדטאון כ־50% מהתושבים אינם בוגרי תיכון, כשליש מהתושבים הם אמהות חד־הוריות, ומי שנותנים את הטון ברחובות הם כנופיות, סרסורים וסוחרי סמים למיניהם. הגטו העני הזה משתרע, בסך הכל, על פחות מקילומטר וחצי רבועים. אבל השטח המצומצם הזה מצליח לאכלס בתוכו ייאוש, עוני ואלימות בהיקף חסר תקדים. הרחובות מטונפים, הבתים מתפוררים, רבים מהם נטושים. העירייה מפנה בניינים שלמים מיושביהם בשל הזנחה וסכנת התמוטטות. בחלק מהבניינים שאמורים להיות מפונים ממשיכים אנשים להתגורר מחוסר ברירה, עד שהם מוצאים מהם בכוח. 

אף אחד לא לוקח אחריות ומנסה למצוא לתושבים הללו דיור חלופי. חלקם מוצאים קורת גג אצל קרובי משפחה או חברים, אחרים עוברים למקלטים ציבוריים או לרחוב. אין בשכונה הזאת אף לא סופרמרקט אחד. “מדבר המזון", כך היא מכונה על ידי המקומיים. אף רשת מזון גדולה לא מוכנה להיכנס אליה, המרכול האחרון שהיה פתוח בה נסגר לפני כשלוש שנים. “גם אם ארצה לפתוח פה עסק קטן, אף אחד לא ייתן לי לעשות זאת, ברגע שרואים את הכתובת שלנו, גם אם מצב דירוג האשראי שלנו טוב, הבנקים מסרבים", מסבירה לי ד"ר ויקטוריה מתיאוס, מתנדבת מאחת הכנסיות בעיר. 
 
מככבת בטלוויזיה


סנדטאון היא השכונה הכי עצובה בבולטימור. בטלוויזיה האמריקאית היא שימשה רקע לסדרת המופת "הסמויה" שעסקה רבות באלימות ובמחדל המתמשך של הרשויות וגם כיכבה ב"רצח מאדום לשחור". אבל בעבור כעשרת אלפי תושביה מדובר במציאות יומיומית, עלובה וכואבת. 
 
“הילדים האלה, הם לא מביאים את הסמים לבד. אין להם מטוסים או ספינות, אף אחד מהם לא עובר את הגבול", אומרת רוז בראון שמטיילת יחד עם בתה ויקי באחד הרחובות הצדדיים. “מישהו מביא להם את זה, מישהו נותן להם למכור. אותם צריך לחפש, לא את הילדים שלנו". היא מבוגרת, גרה בשכונה עשרות שנים. מלאת שמחת חיים.

“הכי מצחיק אותי שאני נכנסת לחנות כלבו גדולה ואני עוברת ליד נשים לבנות, אני רואה איך הן מהדקות את התיק שלהן לגוף. הן מסתכלות עלי ובטוחות שאני רוצה לגנוב להן משהו. לפעמים אני רוצה להגיד להן, היי, אני בת 71, כמה מהר אני כבר יכולה לרוץ עם התיק שלכן? וחוץ מזה שהוא מכוער, מי בכלל רוצה תיק של לבנות?". 
 
כן, באמריקה הנאורה, המתקדמת והזהירה כל כך במילים, הגזענות חיה ובועטת. איש לא קורא לה גזענות, מי שכבר מעז לדבר עליה מכנה אותה “אפליה כלפי אפרו־ אמריקאים". ארצות הברית היא המדינה שבחרה להתמודד עם הגזענות הטמונה והמושרשת שבה על ידי המצאת שפה חדשה, פוליטיקלי קורקט שמה. הרבה יותר קל ללמוד שפה מאשר לא להיות גזען, מסתבר. 


הרבה יותר קל ללמוד שפה מלא להיות גזען. המהומות בבולטימור. צילום: רויטרס
  
“בלילה של המהומות הסתכלתי דרך החלון", מספרת ויקי, בתה של רוז. “היה עוצר, המשמר הלאומי היה פרוש בכל הסביבה, כל מי שהיה בחוץ נעצר. פתאום אני רואה את אחד השוטרים מוריד את המכנסיים ומשתין, ככה, על המדרכה שמול הבית שלנו. הוא אפילו לא חיפש איזה עץ, איזו חתיכת דשא, יש פה עשרות בתים נטושים שהוא יכול היה להיכנס אליהם. אבל מה אכפת לו, זה בית של שחורים, הוא יכול לא לכבד אותם. הוא בחיים לא היה מתנהג ככה בשכונה לבנה". הכעס שאנשים חשים כלפי המשטרה וכלפי מושל מרילנד שהורה למשמר הלאומי להיכנס לבולטימור ולסייע בהרגעת המהומות עמוק ומר. העלבון צורב. “המשטרה מתייחסת אלינו כאל אויבי העם", אומרת. “אבל אנחנו העם". 
 
שתי מדינות


“המערכת שונה לגבי שחורים והיספנים", אומר ד"ר דריק דה ויט, הכומר של כנסיית First Mount Calvary. “יש הבדל גדול בינינו לבין אנשים מגזע אחר. מערכת החינוך שונה - בבתי ספר של לבנים יש מחשב על כל שולחן, אצלנו יש בתי ספר שיש בהם מחשב רק על שולחנה של המזכירה. מערכת המשפט שונה - לבן שיסתובב עם פאונד קוקאין וייתפס יקבל עונש קל יותר משחור שיסתובב עם רבע פאונד. בשכונות הלבנות התמכרות להרואין היא מחלה. בשכונות השחורות התמכרות להרואין היא פשע.

מערכת המיסוי האמריקאית מאפשרת לחברות ענק כמו ג'נרל אלקטריק לא לשלם מסים, אבל האזרח הקטן ישלם עד הסנט האחרון. כשיש לך מערכת שלא מתייחסת לכל אחד באותו אופן, אי אפשר לצפות שאנשים יתפתחו באותו אופן. חינוך משפיע על הכנסה, הכנסה משפיעה על דיור, ודיור משפיע על התפתחות, זה מעגל קסמים".
 
הכומר דה ויט הוא מאנשי הכנסייה היותר מעורבים בחיי הקהילה השחורה בבולטימור. הוא חבר במועצה משותפת לקהילה ולמשטרה, עומד בראש חבר המנהלים של מרכז גמילה למכורות לסמים ומקלט למחוסרות דיור. בכל יום רביעי הופכת הכנסייה שלו לבית תמחוי שבו אוכלות כ־500 משפחות בחודש, בקיץ מפעילה הכנסייה מחנה תנ"ך לכ־150 ילדים מהשכונה שאין באפשרותם להירשם לשום פעילות אחרת.

“לפני עשר שנים היו לנו 162 מרכזי פעילות לילדים ונוער, עכשיו יש לנו 30, קיצוצים בתקציב הם קוראים לזה. כשרוצים לקצץ, מקצצים קודם כל אצלנו. כי אנחנו לא צועקים ולא מוחים, אצלנו ההורים לא יודעים להילחם. אז כשלילד אין מה לעשות אחר הצהריים, אין לו מסגרת, הוא טרף קל לסוחרי הסמים והסרסורים ברחוב. ואליהם הוא הולך. הם יודעים איך לפתות אותו".
 
יש לו שלושה תוארי דוקטור, לכומר ויט. איש גדול, מרשים, לא מתלהם, נזהר מלהיגרר לפרובוקציות, מבין עד כמה הסיטואציה נפיצה. אבל אפילו הוא נתקל בגזענות. “רצינו לקנות בית בבולטימור, מצאנו את בית החלומות של אשתי. הבאנו את כל המסמכים, כל מה שביקשו מאיתנו, העסקה הייתה סגורה. פתאום הסוכן הודיע לנו שהמוכרים נסוגו, שהם מבטלים את העסקה, חשבתי שהם התחרטו ולא רוצים למכור. כשבדקתי הסתבר שהם מכרו את הבית ב־5,000 דולר יותר מהסכום שהם ביקשו מאיתנו. אבל מאיתנו הם לא ביקשו את הסכום הזה, הם אפילו לא ניסו לראות אם אנחנו מסכימים. את יודעת למה הם באמת ביטלו את העסקה? כי הם גילו שאנחנו שחורים. הם לא רצו לעשות את זה לשכנים הלבנים שלהם. הגשנו נגדם תביעה, זה עכשיו מתברר בבית משפט".
 
גם את היחס לנשיא אובמה מצד הרפובליקנים תולה דה ויט בגזענות. “הם מתנגדים לכל מהלך של הנשיא, לא משנה אם הוא טוב או רע. זה סימפטום ודוגמה לגזענות, הרי זה שהוא שחור זה כל הזמן באוויר, הם כאילו כועסים עליו על שהוא העז להיבחר. הוא הוביל רפורמה בתחום ביטוחי הבריאות ('אובמה קייר'), היום יש 32 מיליון איש שבעבר לא היו מכוסים, שלא יכלו ללכת לרופא כשהם חולים. אבל מבחינתם הוא לא עשה משהו למען 32 מיליון אמריקאים, הוא עשה משהו נגד עשירים.

הוא נלחם למען העלאת שכר המינימום, הם מתנגדים. 250 דולר בשבוע, זה מה שאתה מרוויח אם אתה עובד בשכר מינימום, איך אפשר לחיות מזה? איך אפשר לגדל ילדים בסכום כזה, לשלם בעבור תחבורה, לקנות אוכל ולשלם שכר דירה? אבל הרפובליקנים מתנגדים, כי המצביעים שלהם לא זקוקים לזה. הנשיא השחור בא לפגוע בלבנים, הם לא אומרים את זה, אבל ככה הם מרגישים. וזה המסר הסמוי. וככה הם מתייחסים אליו". 
 
יש גם תקווה


ויט מודע היטב לכוחה ולהשפעתה של המערכת הפוליטית על מצבם של עניי אמריקה בכלל ועל מצבם של השחורים בפרט. גם הוא, כמו אחרים דוגמת סנאטור קייט אליסון ממינסוטה, המוסלמי הראשון שנבחר כחבר קונגרס בארצות הברית, מדבר על נושא הצבעת המיעוטים כעל נושא ראשון במעלה.
 
“הקהל שלנו לא מודע לכוח שלו, אנשים לא הולכים לקלפיות. כשראשת העיר שלנו נבחרת היא יודעת שיש לה 80% תושבים שחורים, אבל מי שיעזור לה להיבחר שוב הוא המיעוט הלבן העשיר, אז אצלו היא משקיעה את הכסף והמאמץ. הם אלו שיבואו לערב ההתרמה שלה באיזה מלון, הם אלו שביום הבחירות, כשאין חופשה, יכולים לא להגיע לעבודה. תוסיפי לזה את העובדה שבעלי תיקים פליליים נגרעים מרשימת המצביעים. יש הרבה יותר שחורים והיספנים בעלי תיק פלילי והרשעות מאשר לבנים, הנה צמצמת את רשימת המצביעים. 
 
“בנוסף לכך הם משנים את אזורי ההצבעה ומשנים את הגבולות. במקום שבו אנחנו יושבים היו לנו, עד השנה שעברה, שלושה נציגים. היום יש אחד. הם אומרים שכמות המצביעים ירדה, בטח שהיא ירדה. 42 אלף דירות נטושות שפונו, אנשים כבר לא נמצאים כאן יותר. אבל מי פינה אותם מבלי לתת להם מקום מגורים חלופי? זאת הסיבה לכך שמעכשיו עד 2016, בכנסייה שלי, כל יום ראשון, יש דוכן הרשמה להצבעה בבחירות. ובכל יום רביעי, בבית התמחוי, יש דוכן הרשמה להצבעה בבחירות. כי את מה שקרה לפרדי גריי אנחנו צריכים לנצל לא רק למחאה אלא גם לצעד אקטיבי. למשהו שיכול להוביל לשינוי".
 
כן, שינוי. משהו חיובי. רגעים קטנים של הצלחה, של אור, “הבלחות של תקווה" כפי שקורא להם הכומר ויט. מתברר שיש כאלה. באמצע השכונה, על שטח שהיה כולו מלא באשפה וטינופת, הקימה הכנסייה חממה עירונית. 24 אסירים לשעבר מגדלים בה ירק אורגני שנרכש, רובו ככולו, על ידי מסעדות היוקרה של בולטימור והסביבה. החממות מושקות אך ורק במי גשם, לא במים שמספקת העירייה. העובדים מקבלים שכר גבוה משכר המינימום, אפשרות לצאת ממעגל הפשע ובעיקר ביטחון עצמי וגאווה על כך שהם עושים משהו בעצמם, למען עצמם.
 
אנחנו נוסעים לשם. המראה סוריאליסטי. חממות ובהן חסות מכל הסוגים והצבעים, על רקע בתי השכונה המתפוררים וחנויות סגורות. ירוק כהה ובהיר וסגול עז על רקע אפור דהוי ועצוב. אי של שפיות ונורמליזציה בתוך מציאות יומיומית בלתי אפשרית. 
 
“אף אחד לא פוגע בחממות שלנו", אומר דה ויט בחיוך, “אנשים כאן לא אוכלים ירקות טריים". מהחממה יוצאת ויויאן, אסירה לשעבר שעובדת במקום. היא מציגה בגאווה את התוצרת, מדברת על הירקות באהבה השמורה לחקלאי המעבד את אדמתו. אחר כך, מיוזמתה, היא קוטמת חסות טריות ומגישה לי. “תריחי", היא מבקשת. והנחיריים מתמלאים בריח של אדמה ומים ומשהו חדש. ריח של תקווה.