המחזה שהתרחש בתא הנידונים למוות באחד מבתי הכלא של קהיר נראה כמו לקוח מקומדיה שחורה. לתא הובאה אישה שהורשעה ברצח בעלה. התליין כרך את החבל סביב צווארה, בעודה מקבלת עליה את הדין בכניעה ובשקט. אבל יופיה, שהיה חריג, סנוור את הנוכחים. ראש ועדת הפיקוח מטעם משרד הפנים, שנוכח בכל הוצאה להורג, לא התאפק והעיר לתליין.
״לא חבל?״ הוא שאל אותו. ״אם זה חבל בעיניך, תביא את אשתך ונחליף ביניהן״, ענה לו התליין בפנים חתומות.
הנידונה למוות לא הצליחה לבלום את צחוקה. רגעי השעשוע ההם היו החוויה האחרונה שידעה, בטרם נפחה את נשמתה כמה דקות אחר כך. את הסיפור הזה סיפר חוסיין קורני, אחד מתלייניה הרשמיים של ממשלת מצרים. קורני היה האיש שכרך את החבל סביב צווארה ואחר כך הפיל את ההדום שעליו היא ניצבה. שנים רבות אחר כך, הוא מספר, לא נמחה חיוכה מזיכרונו.
בראיון לאתר החדשות ״אל־מסראווי״ (המצרי) סיפר קורני על קורותיו בתא הנידונים למוות, מאז מונה לתפקידו לפני כשני עשורים. במצרים מוצאים להורג מאות בני אדם מדי שנה, רובם גברים, שהורשעו בדין פלילי. בימים אלה תלוי ועומד גזר דין מוות גם נגד מאות פעילי האחים המוסלמים ומנהיגיהם, אבל מדובר בהאשמות שמקורן פוליטי, ומשום כך ספק אם יינתן. מי שמפרנס את תלייניו הרשמיים של המשטר הם הנידונים למוות בדין הפלילי. ״אני שמח על כל הוצאה להורג״, מספר קורני ומיד מסביר, כי על כל מקרה בפני עצמו הוא מקבל 100 לירות מצריות (כ־50 שקלים), ומיד הולך לקנות באמצעותן בשר וירקות לבני משפחתו.
ההוצאה להורג הראשונה
במצרים נהוג לכנות את התליין ״עשמאווי״. דורות של הורים אימצו את הביטוי, כדי לאיים על ילדיהם שסירבו לסיים את האוכל בצלחת. ״אקרא לעשמאווי״, הזהירו האמהות והאבות אותם, ואלה צחקו ומיהרו לאכול. או לא.
קורני, כבן 60, גבר מוצק, חייכן ומלא אהבה למשלח ידו. אל תא הגרדום הוא הגיע מן השירות במשטרה, שאליה הצטרף עוד בשנות ה־70: ״רציתי לעבוד בזה, ואכן פניתי והתקבלתי״. כמה פעמים במהלך הראיון הוא מדבר על חיבתו לעמוד התלייה, אבל מעבר לכך נדיר לשמוע ממנו הבעת רגשות או צער על לקיחת חייהם של אחרים. להיפך, העמשאווי חושב שזכות גדולה נפלה בחיקו לממש את רצון האל.
הוא גאה בכך שבזכות עבודתו הקבועה והמכניסה, הוא הצליח לחתן את בנותיו: ״הבנות שלי אמרו לי, 'אבא, החיים שלנו נעצרו בגלל שאתה הורג אנשים'. אבל הבנים גאים בי. גם אני גאה בעבודה שלי. היא מקרבת אותי לאלוהינו עוד יותר, כי אני מרגיש את ערך החיים. מעולם לא התחרטתי על הוצאה להורג שביצעתי״.
את חייו הארוכים בצל החבל החל בהוצאתם להורג של אישה ואהובה, שרצחו את בעלה. ״הייתי נבוך מעט, אבל בחלוף הימים התרגלתי ולמדתי לאהוב את העניין״, סיפר. ״כל פעם שהגיע מקרה, שמחתי״.
עם נשים שמובאות על עמוד התלייה נוהגים אחרת, הוא אומר, ״בעדינות רבה יותר, והחבל שבו משתמשים עדין יותר. הן גם בוכות וצועקות בהיסטריה. לעתים נדרשתי להשתיק חלק מהן״.
פעם הובא לחדר הנידונים למוות קצין במשטרת אלכסנדריה, שנדון למוות באשמת רצח אישה. היה זה רצח לצורכי הגנה עצמית, לאחר שהאישה עצמה תקפה את הקצין ואיימה להרוג אותו בעצמה. ״אחרי שהוצאתי אותו להורג, ישבתי ובכיתי על גופתו. הרגשתי שנעשה לו עוול״, הוא מספר.
במקרה אחר, תלה קורני שניים שגרו בשכנות אליו, ואחר כך - כמתחייב, שהרי מדוע לא - הגיע לנחם את הוריהם. ״אחד מהם רצח את סבתא שלו, שאהבה אותו מאוד. באתי לבית האבלים ואבא שלו התקשה לקבל אותי״, הוא סיפר. ״'אמרתי לו - 'זאת העבודה שלי, באתי לנחם אותך. אם אתה מסרב, אלך'. הוא הבין ונשארתי״.
אחד המיוחסים מבין הנידונים למוות שעברו תחת ידיו היה סוחר הנשק עיזת חנפי, שנתלה יחד עם אחיו חמדאן. השניים השתלטו על שטח נרחב בבעלות המדינה באחד האיים על הנילוס, באזור אסיוט, וגידלו בו אופיום ומריחואנה לצורכי מסחר. כוחות הביטחון המצריים לכדו את האחים לפני 11 שנה, בתום קרב מדובר שנמשך כמה ימים.
״עיזת היה חזק כמו אריה בחדר ההוצאה להורג״, נזכר התליין, ״הוא אמר לי 'די לענות אותי, עשה זאת מהר'. הוא הזכיר לי את סדאם חוסיין, שניגש אל החבל רגוע. חודש שלם אחר כך הוצבה שמירה על הקבר שלו, כדי ששונאיו לא יוציאו אותו משם ויתעללו בגופה״.
הסיגריה שלפני
אחד המקרים המוזרים קרו לו רגע לפני הפלת ההדום תחת רגלי הנידון למוות. ״בעוד החבל סביב צווארו, הוא אמר לי 'אני רוצה סיגריה'״, סיפר. ״גנרל עומר פרמאווי, עוזר שר הפנים דאז, כיהן באותו הזמן כראש הוועדה המפקחת על התליות. הוא הורה לעצור את ביצוע העונש ונתן לו סיגריה. הבחור סיים לעשן ואני ביצעתי את גזר הדין. אמרתי לעצמי 'איזה עולם יקר'. אדם יכול לחיות 200 שנה ובסוף הוא רוצה תוספת של דקה״.
והיה מקרה נוסף, שגרר צחוק גדול בחדר הגרדום: ״אחד הנידונים למוות היה עייף מאוד. הוא התקשה לעמוד על רגליו. הרמנו אותו בכוחות משותפים, כדי לכרוך סביב צווארו את החבל. בתגובה, הוא נשך את העוזר שלי. פרצתי בצחוק ולא יכולתי להפסיק. גם העוזר נדבק בצחוק שלי, ויחד איתו כל חברי ועדת הפיקוח שהיו בחדר״.
לפני 12 שנה הובאו אל עמוד התלייה שישה רוצחים, בני משפחת עבד אל-חלים ממחוז סוהאג במצרים עלית. השישה הורשעו בביצוע רצח 22 בני משפחה יריבה, משפחת חנאשאת. ״הם לא הפסיקו לקלל אותי ואת חברי ועדת הפיקוח על ההוצאה להורג״, נזכר קורני, ״רציתי מאוד להכותם, אבל הוועדה מנעה זאת ממני״.
הוא לא שוכח את המשימה הקשה ביותר שנפלה בחיקו: ״קראו לו סמיר. הוא היה סוחר סמים. נכנסתי לחדר ואני מוצא אותו כבול בידיו וברגליו. הוא היה אדם חזק מאוד, אמרו עליו שיכול היה לשבור מתכות. מיד לאחר שעלה על ההדום, ואני כרכתי את החבל סביב צווארו, הוא כיווץ את שרירי הצוואר שלו, כדי ליצור התנגדות לכוח המשיכה של החבל. הידקתי את החבל, ושמטתי את ההדום תחת רגליו. חלפו 15 דקות ארוכות עד שהחבל התהדק על צווארו״.
לפני כמה שנים הובאו אל חבל התלייה שני צעירים, אחד מצרי והאחר סורי, שהורשעו בסחר בסמים. יומיים אחרי שביצע קורני את גזר הדין, קיבל בית המשפט לערעורים את טענות הסניגורים וביטל את עונש המוות. משפחותיהם תבעו מן המדינה מיליון לירות (כחצי מיליון שקלים).
קורני מעריך במיוחד את גנרל חביב אל-עאדלי, שר הפנים בעידן מובארק, שאותו הכיר אישית. עאדלי, שכיהן בתפקיד 14 שנה עד שהודח ביחד עם אדונו, שילם את המחיר הכבד ביותר מבין ראשי המשטר לשעבר. הוא הורשע במעילה והלבנת הון, ונשלח ל-12 שנות מאסר. בימים הטובים, נהג עאדלי לבקר בתא הנידונים למוות והתייחס בכבוד רב לתליין ולצוותו. יום אחד, לאחר שהוציא להורג שישה גברים שהורשעו באונס אישה, הגיע השר בכבודו ובעצמו והעניק לקורני אלף לירות (כ-500 שקלים) כשכר לעמלו. ״האיש הזה שירת רבות את מצרים. לו הייתה נופלת בידי הזדמנות להוציאו להורג, הייתי מונע אותה״, מודה קורני.
על חוסני מובארק, לעומת זאת, אין לו הרבה מילים טובות. ״לו היה נידון למוות״, אומר עליו התליין, ״הוא לא היה עומד בזה. היה מת עוד לפני ביצוע גזר הדין״.