כיתת כוננות: האיום החדש על הסטודנטים היהודים בארה"ב

את הסיפור של מולי הורביץ, סטודנטית יהודייה באוניברסיטת סטנפורד, הקהילה היהודית של אמריקה עוד לא סיימה לעכל. הוא נגמר ברעש

גדול, ולכאורה בטוב, אבל השאיר טעם מר בפה. 

סטודנטית יהודייה שרצה למועצת הסטודנטים נאלצה להתמודד עם חקירה לא נעימה: האם מוצאה היהודי יקשה עליה לכהן בתפקיד במקרה שתצטרך להכריע בסוגיות הנוגעות לישראל. ״בהתחשב במוצאך היהודי, איך תצביעי בשאלת ההחרמה של ישראל?״, כך נשאלה. כלומר: הנחת העבודה היא שהשאלה עשויה בהחלט לעלות. והנחת העבודה היא שהיהודים מזדהים עם ישראל. והנחת העבודה היא שההזדהות הזו תפריע להם - אולי תפריע להם - לתפקד בסביבה סטודנטיאלית שאינה מזדהה עם ישראל. 

ספק אם כל ההנחות הללו נכונות. מה שאין ספק: זה אחד המקרים הבולטים, גם אם לא המקרה היחיד, שמעמת את היהודים של אמריקה עם האפשרות שתמיכתם בישראל עשויה להפריע להם בחיים. אם עד כה מקובל היה שלתמיכה בישראל - מדינה אהודה בדרך כלל בציבור האמריקאי - אין מחיר; שאפשר לתמוך בישראל בלי שיהיו לכך השלכות שליליות על מעמדם של היהודים - עכשיו צצה אפשרות חדשה: שלפחות באזורים מסוימים, לפחות ביחס לקהלים מסוימים, לתמיכה בישראל יש מחיר.

כלומר, הצעיר היהודי עומד בפני דילמה מטרידה - לתמוך בישראל ולהסתכן בקשיים מול חברים בקמפוס, מרצים או טרדנים אחרים - או לוותר על תמיכה בישראל ולהוריד את הראש, כדי לא להסתבך. זו לא דילמה פשוטה. הצעיר היהודי של אמריקה הולך לקמפוס כדי ללמוד, להתיידד, להתבגר בשקט. לא כדי להתקוטט. הצעיר היהודי של אמריקה רגיל ליחס טוב, מחבק, של הסביבה הלא יהודית. אם לפתע עליו להכריע - להתבלט ולהתקוטט - לעתים יכריע בעד הורדת ראש. גרוע מזה: הוא עלול גם לפתח מידה של כעס על ישראל, שעצם קיומה, והדומיננטיות שלה בשיח האמריקאי מכבידים עליו, מאלצים אותו להיות שגריר של משהו שבכלל לא ביקש להיות שגריר שלו.

ישראל צריכה לקחת בחשבון את הקושי הזה בבואה לגייס את יהודי אמריקה נגד החרמות, ובציפייתה שיתייצבו לדגל בלי למצמץ הרבה. יהיו כמובן מי שיתייצבו בלי למצמץ, וטוב שכך. יהיו גם מי שיהססו. תנועת החרם עלולה כמובן לפגוע בישראל עצמה, אבל צריך לקחת בחשבון שהיא עלולה לפגוע גם בכל מי שמזוהה עם ישראל.

בראש התור ניצבת הקהילה היהודית החזקה של אמריקה. ככל שהחרם יהיה אופנתי יותר, ככל שאליטות אמריקאיות יוקיעו את ישראל, כך יחריף הקושי של היהודים. יהודי אמריקה שואבים את כוחם מההשתלבות שלהם בצמרת האליטות האמריקאיות - הפוליטית, התקשורתית, הכלכלית, האקדמית. הם גם אוהבים את ההשתלבות הזאת, מתבשמים בה, ובצדק. אם תנועת החרם תצבור תאוצה בקרב האליטות - וזה יעדה - היהודים יפסידו.

העובדה הזאת דוחפת את היהודים להתנגד לתנועות החרם למיניהן. העובדה הזאת, באורח מוזר, גם מרתיעה יהודים, בעיקר צעירים הניצבים בחזית, מהתנגדות לתנועות החרם למיניהן.

תנועת החרם עלולה לפגוע גם בכל מי שמזוהה עם ישראל. הפגנה פרו-פלסטינית בלוס אנג'לס בשנה שעברה. צילום: רויטרס
 

השבוע הציגו שלדון אדלסון הרפובליקני וחיים סבן הדמוקרטי חזית אחידה נדירה בזירה הזאת. אדלסון התגייס לממן פעילות בקמפוסים נגד מה שכינה ״צונאמי אנטי ישראלי״. אבל ראוי לומר את האמת: הפעילים זקוקים לנוכחותו הבולטת של סבן לפחות כפי שהם זקוקים לכספו של אדלסון. אם רק אדלסון ומקורביו עומדים ברקע המאבק, הוא נצבע בצבע הפוליטי של ימין. הוא הופך למאבק שלרוב גדול של הסטודנטים היהודים - דמוקרטים, ליברלים - אין עניין להיות מזוהה איתו.

אם גם סבן, וגורמים נוספים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית, מצטרפים לקמפיין, אולי הסטודנט היהודי יכול להיאחז בשותפות הזאת. אולי, לא בטוח. עם ההודעה על ״כינוס המיליונרים״, כפי שכינו אותו כמה ממבקריו - הכינוס בלאס וגאס שבו חיפשו אדלסון ושותפיו דרכים לסייע בקרב נגד החרם - פרסם ארגון הלובי היהודי השמאלי ג׳יי סטריט, מכתב שאינו שופע התלהבות מהיוזמה החדשה. אנחנו בארגון, נכתב בו, מתנגדים לחרם. ואכן, ג׳יי סטריט היה שותף לכמה מאבקים נגד החלטות על חרם בכמה קמפוסים בארצות הברית, ותרם לביטולן. אלא שלטעמו של הארגון, החיבור לאדלסון לא יסייע למאמצים לבלום חרמות במקומות נוספים. 

״תנועת החרם מבקשת לצייר קריקטורה של תומכי ישראל כקיצונים גזענים״, קבע המכתב. החיבור לאדלסון ״רק עושה את העבודה שלהם קלה יותר״. ג׳יי סטריט ביקש שהכינוס לא ״יתעלם מהכיבוש ויקדם (רק) מאמצי יחסי ציבור עייפים״.

לג׳יי סטריט יש לא מעט תומכים בקרב הסטודנטים היהודים. סטודנטים צעירים נוטים שמאלה יותר מהוריהם, ונוטים להיות ביקורתיים כלפי מדיניות ישראל יותר מהוריהם. בהיותם צעירים, הם גם מעדיפים לעתים להצטרף לארגונים שנראים להם אופנתיים ואנטי ממסדיים. חלק מהם יעדיפו את ג׳יי סטריט על פני הארגון החשוב והמשמעותי יותר אייפאק.

הסטודנטים האלה, ליברלים, ביקורתיים, נוטים לשמאל, תוהים לעתים על מהותו של הקמפיין שאליו הם אמורים להירתם. האם מדובר בקמפיין נגד אנטי ישראליות, או שמא בקמפיין נגד אנטישמיות? האם תפקידם להגן על הכיבוש הישראלי בשטחים מפני תוקפיו, או שמא הם אכן מגנים על משהו שיקר ללבם, כמו זכותם להיות יהודים גאים בקמפוס, בלי לסבול מהטרדות ומהתקפות?

לישראל, באופן טבעי, אך לא תמיד בחוכמה, יש נטייה לטשטש את ההבדלים, להציג כל ביקורת חריפה על ישראל כמהלך שהוא לא רק אנטי ישראלי אלא גם אנטישמי. אך למול ישראל ישנם לא מעט יהודים אמריקאים, בעיקר בשמאל, שמעדיפים להתמקד באספקט האנטי ישראלי של מוסד החרם, ולא בגוונים האנטישמיים שבהם הוא נצבע. אם הקמפיין אנטישמי, הוא נוגע ליהודים ישירות - ואין להם מנוס מעימות איתו. אבל

אם הקמפיין הוא רק אנטי ישראלי - אם מטרתו היא באמת רק סיום הכיבוש, שגם הם מתנגדים לו - שמורה להם זכות הבחירה האם לעמוד מולו או להתעלם ממנו.

האם הקמפיין נגד ישראל הוא אנטישמי? תלוי את מי שואלים. כמעט אין ספק שבמקומות מסוימים הוא מייצר מה שמנכ״ל ארגון הסטודנטים היהודים ״הילל״, אריק פינגרהט, כינה ״אווירה עוינת כלפי סטודנטים יהודים״. לפני שלושה חודשים פרסמו שני חוקרים אמריקאים, בארי קוסמין ואריאליה קיסר, מחקר חדש על אנטישמיות בקמפוס האמריקאי. השאלה ששאלו מעידה על רמת הערפול שמעיבה על הגדרה ברורה של הנושא המדובר - שהרי ״אנטישמיות״ באמריקה אינה דומה כלל ועיקר ל״אנטישמיות״ באירופה. 

מה שסטודנט יהודי באירופה בקושי ירגיש עלול לזעזע סטודנט אמריקאי. כך שאלו החוקרים: ״אומנם לאנשים שונים יש עמדות שונות ביחס לשאלה מהי אנטישמיות, אבל האם היית אומר שחזית או אפילו היית קורבן לאנטישמיות מאז תחילת השנה האקדמית?״.

למעלה ממחצית הסטודנטים היהודים שרואיינו למחקר הזה אמרו שכן 54%. וזה הרבה מאוד, ביחס לתחושת הביטחון היחסי שחשים היהודים באמריקה. ומי סובל מאנטישמיות יותר מאחרים? במחקר בלטה קבוצה אחת לעומת אחרות: סטודנטים פעילי אייפאק - השדולה היהודית למען ישראל. הם סובלים יותר. מה שמדגיש עד כמה מתערבבות השאלה הישראלית והשאלה היהודית בקמפוס.

חיים סבן ושלדון אדלסון. שילוב כוחות. צילום מסך

באמצע החודש שעבר חתמו 100 אנשי סגל של המערכת האוניברסיטאית בקליפורניה על מכתב הקורא לראשי המערכת לאמץ את הגדרות משרד החוץ האמריקאי של תופעת האנטישמיות. הממשל האמריקאי קבע בעבר ש״דמוניזציה של ישראל״ או השוואה של מדיניותה לזו של גרמניה הנאצית, או קביעת סטנדרטים ייחודיים לישראל שאינם נדרשים ממדינות אחרות, או שלילת זכותה להתקיים - כל אלה ראויים לתואר אנטישמיות.

באוניברסיטאות של קליפורניה נשמעות לא מעט התבטאויות החורגות מהסייגים הללו, והמרצים חותמי המכתב הביעו בו את רצונם בשיפור האווירה וביטול התחושה שהאוניברסיטאות של קליפורניה הן ״בין האנטישמיות ביותר״ באמריקה.

המכתב הזה לא נשאר כמובן ללא מענה. על המכתב הנגדי חתמו 250 אנשי סגל, התובעים שמשרד החוץ האמריקאי, לא האוניברסיטאות, הוא שישנה את הכללים. הגיע הזמן, כתבו הפרופסורים, שלא ייעשה שימוש בהגדרות רחבות מדי של מהות האנטישמיות, כדי ״להשתיק מבקרים של ישראל״. ההמלצות האלה, קבעו, ״מעורפלות״. מכתבם נועד לא רק כתגובה למכתב הראשון, אלא גם כתגובה לחקיקה שאושרה בסנאט של מדינת קליפורניה המאמצת רשמית את ההגדרות של משרד החוץ ודוחקת באוניברסיטאות לוודא שהקפדה עליהן מיושמת גם בקמפוסים.

אנשי הסגל האלה הולכים להיתקל כנראה בפעולה נמרצת יותר של הקהילה היהודית המאורגנת. דוח הליגה נגד השמצה מתחילת החודש, שזיהה

גם הוא עלייה במספר התקריות האנטישמיות בקמפוסים, שימש בקול קורא לפעולה. אומנם, קבע הדוח, ברוב גדול של האוניברסיטאות אין בעיה כלל. אבל בכ־ 30 אוניברסיטאות כבר מתנהלים קמפיינים של חרם - מספר כפול מכפי שהיה בשנה האקדמית הקודמת - ובחלק ניכר מהמקומות שבהם מתנהלים קמפיינים כאלה, סטודנטים יהודים מוצאים את עצמם חשופים, בלי שביקשו זאת.

״סטודנטים״, כתב ראש ה״ליגה״ אייב פוקסמן, ״לא צריכים להסתיר את זהותם היהודית כדי להשתתף בחיי הסטודנטים בקמפוס״. וזו כמובן שאיפה נכונה, אלא שכרגע היא נתקלת במציאות שמקשה על סטודנטים שלא באו לאוניברסיטה כדי להילחם, אלא באו כדי ללמוד ולמצוא חברים, לממש אותה.