כבר למעלה מעשור מתריעים ארגוני הסביבה בישראל על גסיסתו של נהר הירדן.



התהליך, שהחל עוד בקום המדינה, הלך והתגבר והפך את הנהר לתעלת ביוב פתוחה שהוגדרה כאסון אקולוגי. אבל לא עוד - נהר הירדן חוזר לחיים.



ביום רביעי שעבר חשף אקופיס, ארגון בינלאומי הפועל בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית, תוכנית מורכבת וארוכת טווח, שעלותה נאמדת ב־4.5 מיליארד דולר, ושעתידה לשקם עד שנת 2050 את האזור כולו.



למרות העלות העצומה והצורך בתיאום בין שלוש ישויות נפרדות, בארגון משדרים אופטימיות, ויש להם סיבה. בתוכנית השיקום ציינו ארגוני הסביבה ונציגי ממשל רשמיים לא רק את הפן האקולוגי אלא גם את עידוד הכלכלה והצמיחה, לאור העובדה שמדובר באזור בעל פוטנציאל תיירותי אדיר עבור ישראל ושכנותיה. בנוסף הם לא שוכחים לציין את חשיבותו הביטחונית ואת התרומה של הפרויקט ליציבות האזורית ולשלום.



להשיב את הגזל



אבל לפני הכל, איך בכלל הפך הנהר לתעלת ביוב פתוחה? בעבר זרמו בירדן 1.3 מיליארד קוב מים בשנה. על פי עדויות היסטוריות מהמאה ה-19 ומראשית ההתיישבות בבקעה, הגיע רוחבו ל-60-40 מטר. במהלך השנים נוצרה הפחתה של 98% מהזרימה המקורית של הנהר כתוצאה מהסטת המים שזרמו לנהר. לדברי גדעון ברומברג מארגון אקופיס, 46% מהזרימות לירדן הוסטו על ידי ישראל, 25% על ידי סוריה ו-23% על ידי ירדן.

וכך, אחרי עשרות שנים שהזרמת המים נחסמה ובמקביל מקור המים העיקרי בו היו שפכים לא מטופלים מעמק בית שאן, מהרשות הפלסטינית ומירדן - איבד הנהר יותר מ-50% מהמגוון הביולוגי שלו. דגים, בעלי חיים וצמחים נכחדו והירדן והפך לביוב. היחידים שעוד העזו לטבול במים העכורים היו צליינים נוצרים, שספק אם ידעו לתוך מה הם נכנסים.
על מנת להציל את הירדן, על המדינות להשיב את שגזלו. ישראל אמורה לספק 200 מיליון קוב בשנה, על סוריה להשיב 100 מיליון קוב ועל ירדן להחזיר 90 מיליון קוב בשנה. בשל המצב האזורי הרעוע והמלחמות הפנימיות, סוריה לא מעורבת בפרויקט וכפי הנראה לא תהיה מעורבות בו בעתיד הקרוב. אבל ישראל וירדן נאבקות כדי לשקמו, ויש להן סיבה טובה לכך.
נהר הירדן הוא אחד ממאגרי המים החשובים ביותר לישראל, ולא רק אקולוגית. למעלה מ-600 אלף איש חיים באזור בקעת הירדן משני צדי הגבול. 50 אלף ישראלים, 56 אלף פלסטינים וחצי מיליון ירדנים, שחלקם פליטים במצב סוציו-אקונומי נמוך.

הכנס בירדן. צילום: אקופיס
 
לפני כחמש שנים קיבלה על עצמה ישראל אחריות והחלה לטפל בנהר. בהתחלה שיתוף הפעולה מצד הירדנים והפלסטינים לא צלח, אבל הממשלה הבינה את הצורך בשימור הנהר ועשתה זאת באופן פנים מדיני.
בשיתוף פעולה של רשויות ניקוז כנרת וירדן דרומי, משרד הסביבה ומועצות אזוריות עמק הירדן ועמק המעיינות, הוקם מתקן טיהור שפכים בביתניה שליד הכנרת. המתקן החל את פעילותו ב-2013 ולאחר 49 שנים שבהם לא זרמו מים מהכנרת לירדן, עברו בו תשעה מיליון קוב של מים מתוקים. 12 קילומטרים מהירדן בחלק שמדרום לכנרת כבר שוקמו, ובישראל מתכוונים להזרים בעתיד 30 מיליון קוב של מים מטוהרים לנחל מדי שנה.
בשנתיים האחרונות אפשר לראות איך לאט-לאט שבים בעלי החיים לאזור המשוקם והצמחים חוזרים לפרוח. עכשיו עמלים גם בצד הירדני על מתקן טיהור שפכים שאמור להיפתח בשנה הבאה ויסייע להמשך שיקום הנהר. במונחים אקולוגיים מדובר בחלום שמתגשם, במהפך ממש.
גשר לשלום
״ממשלת ירדן העבירה החלטה לאמץ את התוכנית באשר לצדו הירדני של הנהר״, מציין ברומברג באופטימיות. ״אף כי יש עוד עבודה בתחום טיהור שפכים בירדן, הם סיימו את הקמתו של מתקן טיהור שפכים בצפון. כמו כן, הרשות הפלסטינית סיימה את הקמתו של מתקן דומה באזור יריחו. התוכנית הממשלתית הישראלית פועלת באופן ראוי להערכה ואני מאמין שבסוף נגיע גם ל־100 מיליון קוב. אלו דברים שלפני כחמש שנים היו נראים בלתי אפשריים״.
בכנס שנערך בירדן בשבוע שעבר הגיעו ראש רשות עמק הירדן הירדנית, סעיד אבו האמור; סגן השר הישראלי לשת״פ אזורי, ח״כ איוב קרא; סגן שר החקלאות הפלסטיני, עבדולה לאחולה; חברי הכנסת מרב מיכאלי, עומר בר לב ויוסי יונה, נציגים ממדינות אירופיות שתומכות בתוכנית, גם כלכלית, ובכירים מהבנק העולמי.
״נהר הירדן חשוב במיוחד למיליוני מאמינים מכל רחבי העולם, ובאחריותנו לשקמו עבורם, כמו גם עבור הציבור הישראלי״, אמר ח״כ קרא. ״אין בי שום ספק שהתוכנית הזו תהדהד בכל העולם והיא תפתח אינספור הזדמנויות לתושבי האזור. עלינו להילחם בקיצוניות ולבנות גשרים לשלום עם כל מדינות העולם״.

ח"כ קרא בכנס אקופיס. צילום: אקופיס
 
גם סעיד אבו האמור, הנציג הרשמי של ממשלת ירדן בכנס, הודיע על מחויבות לתוכנית: ״רשות עמק הירדן עשתה מאמצים רבים לשקם את הנהר ואנו עובדים בשיתוף פעולה עם הצד הישראלי על מנת לעצור את זיהום הירדן. האחריות להתייבשות הנהר היא משותפת, וחלה גם על הצד הישראלי, גם על ירדן וגם על הסורים, על רקע הקמת מספר מוגזם של סכרים ובארות אשר ייבשו את זרם נהר הירמוך. כמעט ואין לנו בירדן ים להשתמש בו לצורך התפלה, ולכן הפיכתו של נהר הירדן למקור מים מרכזי ומקור לפיתוח כלכלי ואזורי היא הכרחית ועל כולנו לקבל את האחריות ולהגן עליו. נפעל תמיד יחד למען האינטרסים המשותפים של העמים שלנו״.
התקווה אם כך משותפת, וכך גם התקציב. בכנס נכחו נציגיהן של כ־20 מדינות וסוכנויות בינלאומיות שהביעו עניין בתוכנית ובדרכי המימון. ״הפרויקט למעשה מורכב מ־127 תת־פרויקטים שמתוארכים עד לשנת 2050״, מבהיר ברומברג. ״לפיכך אין צורך בגיוס או בהשקעה של כל הסכום בהתחלה כתנאי מקדים, וניתן להתחיל ממימון של פרויקטים שיעשו בטווח הקצר שעלותם מוערכת בחצי מיליארד דולר לערך״.
ומה עומד על הפרק מלבד שיקום הנהר וטיפול במקורות המזהמים אותו? ובכן, ברשימה ניתן למצוא הקמת קבוצות עבודה משותפות של נציגי הממשלות; פיתוח תיירות אזורית שתחזק את הכלכלה המקומית ותייצר מקומות עבודה חדשים; פיתוח העיר יריחו; הקמת פארקים משותפים; הקמת ערים חדשות בבקעת הירדן; פיתוח חקלאות בת קיימא; בניית תשתיות וסלילת כבישים וקידום תחבורה ציבורית.


ברומברג על גדות הירדן. צילום: אקופיס
 
דווקא בתקופה שהמזרח התיכון הוא סיר לחץ מבעבע, הדגש על הנושא הסביבתי יוצר מעין נרמול של החיים כאן. ״התוכנית הזו היא לא רק סביבתית ולא שמורה רק לירוקים״, מסביר ברומברג. ״לא מדובר רק בשיקום נהר הירדן אלא בשיקום האגן כולו, ויצירת יציבות באזור דווקא בתקופה רותחת. זו גם הסיבה שהירדנים והפלסטינים מביעים בה עניין רב כל כך. הם רואים בתוכנית סיכוי ליצור אי של יציבות, גם כלכלית, ובכך להדוף את ההשפעה של דאע״ש וגורמים רדיקליים נוספים".