השינוי בארה"ב בעקבות הטבח: אפילו מוזיקת הקאנטרי תחת מתקפה

היריות הראשונות של מלחמת האזרחים האמריקאית העקובה מדם, ב־9 בינואר של שנת 1861, נורו בנמל צ'רלסטון של מדינת דרום קרוליינה. זאת הייתה המדינה הראשונה לפרוש מהאיחוד, וגם המדינה הראשונה לפתוח באש. עכשיו, דרום קרוליינה תהיה כנראה חלוצה גם במהלך של תיקון. מושלת המדינה, ניקי היילי, הודיעה באמצע השבוע שעבר שהגיע הזמן להסיר מבניין הקפיטול של המדינה את דגל הקונפדרציה. כן, הדגל הזה עודו מתנוסס מעל בית המחוקקים של המדינה הדרומית הזאת. הוא עדיין מופיע על לוחיות זיהוי של מכוניות, בפתחי חצרות ובראשי תרנים.

אמריקה עוסקת בדגל הזה באובססיביות כבר למעלה משבוע. כאילו הדגל הוא האשם האמיתי במותם של תשעה מתפללים שנטבחו בכנסיית עמנואל בצ'רלסטון, מרחק לא רב מהמקום שבו נורו היריות הראשונות של מלחמת האזרחים. כבר שנים רבות הדגל הזה משמש נושא למחלוקת בין מי שרואים בו תזכורת לאומץ לב, להקרבה, לנחישות ולתעוזה של הדרום המורד - סמל של מורשת מפוארת - לבין מי שמתייחסים אליו כאל תזכורת עגומה לימי העבדות, האפליה, הגזענות - סמלו של מי שעוד מתגעגע לימים האלה.

הדרישה לסלק את הדגל, לחסל אותו כסמלו של הדרום, עלתה ונדחתה כבר לא מעט פעמים. אבל הפעם נדמה שזה עשוי להיות אחרת. רוצח המתפללים השחורים הגזען התהדר בלוחית רישוי שכוללת את הדגל. והנה, ביום שלישי שעבר הודיע מושל מדינת וירג'יניה שלא ינפיק יותר לוחיות כאלה. רוצחם הגזען של המתפללים השחורים הצטלם עם הדגל. והנה, מחוקק חשוב ממדינת מיסיסיפי הציע לשנות את דגל המדינה, הכולל את דגל הקונפדרציה.

הרצח הנורא, והזעזוע שבא בעקבותיו, הפכו את הדגל מאלמנט שנוי במחלוקת לאלמנט מוקצה, כמעט בקונצנזוס: פתאום כמעט כולם רוצים לסלק אותו, להסיר אותו, למנוע את הפצתו, לבער אותו. כאילו זה מה שיבלום את הגזענות ויתקן את היחסים המתוחים בין שחורים ובין לבנים באמריקה. מחוקקים הזדרזו להוקיע את הדגל. חנויות ענק כוולמרט, סירס, אמזון ואיביי הודיע שיסירו ממדפיהן - אמיתיים או וירטואליים - את המוצרים הכוללים את דגל הקונפדרציה. זה לא יהיה תקדים: בקליפורניה הדגל נאסר למכירה למטרות מסחריות כבר לפני שנים רבות (הוא מותר כחלק מחומר חינוכי).

וזה לא נגמר בדגל. זה רק מתחיל בדגל, ומעניין לראות עד לאן יגיע. לפתע מתרבות הקריאות גם להחליף שמות של בסיסי צבא בדרום הנקראים על שמם של גנרלים מהוללים של צבא הדרום - צבא הקונפדרציה, שרצה לשמר את מוסד העבדות. במדינת מינסוטה עלתה הדרישה להחליף את שמו של אגם קלהון - על שמו של מי שהיה סגן נשיא אמריקאי, אבל גם תומך בעבדות - לשם אחר. ובדרום קרוליינה, בהצבעה ראשונית על הסוגיה האם להביא לדיון את שאלת הסרת הדגל, אף אחד לא העז להצביע נגד, ורק סנטור אחד, בודד, אמר שיתנגד להסרתו.

ובמדינת קנטאקי מדברים על הזזה של פסל - פסלו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס - ממיקום מרכזי ובולט בבית המחוקקים לחשכת המוזיאון.

הנה כך, בקצת יותר משבוע אחד, קרסה חומת ההגנה על מורשת הדרום. וכמו בכל אירוע שיש בו אלמנטים של היסטריית המונים, יש בזה כמובן לא מעט מהמגוחך - שהרי לא הדגלים והפסלים הם האחראים לבעיות הגזענות באמריקה. אך יש בזה גם טעם של מהפך, שהרי הקריסה הזו אינה מקרית, ומלמדת על הרוחות החדשות הנושבות. הגזענות בירידה, הלבנים, גם בדרום, לא יכולים יותר לומר בקול רם - אולי גם לא חושבים בלב פנימה -שהשחורים מדורגים נמוך יותר בסולם הכלכלי־חברתי מכיוון שהם נחותים, או כי אין להם מספיק מוטיבציה להצליח.

הלבנים הללו מבינים, יותר ויותר, שגם אם בעיניהם הסמלים הם לא יותר מאשר קריצה נוסטלגית למה שהיה טוב בעבר, בעיני שכניהם השחורים הם תזכורת מתמדת למה שהיה מצבם, ולמה שאולי יש עוד רבים שהיו רוצים שיהיה. זה מה שהתכוון אליו נשיא הוועדה לאתיקה וחופש דת של ועידת הבפטיסטים הדרומית, איש דת, כאשר כתב בבלוג שלו על החלטתו להסיר את הדגל מחצרו הפרטית לפני למעלה מעשר שנים. הוא הזמין חבר שחור לארוחת ערב, ולפתע חדרה לראשו ההכרה שהחבר עשוי להיפגע כאשר יגיע ויראה את הדגל מתנוסס בחצר.

זירת הירי בדרום קרוליינה. צילום: רויטרס
 

גם ניקי היילי, מושלת דרום קרוליינה, הציגה נימוק דומה כאשר יצאה בקריאה להסרת הדגל. היא אומנם לא מוסמכת להסיר אותו - את זה צריכים לעשות מחוקקיה של המדינה. אבל היילי סימנה כיוון, זיהתה נכון את רוח הזמן. בכך עשתה טובה גדולה גם לחבריה במפלגה הרפובליקנית, שהיססו להביע עמדה עד ששמעו אותה אומרת ש״150 שנים אחרי סופה של מלחמת האזרחים הגיע הזמן״. לא מכיוון שהדגל הזה מסמל גזענות בעיניה. ״לרוצח מלא השנאה שטבח את אחינו ואת אחיותינו בצ'רלסטון הייתה תפיסה חולנית ומעוותת של הדגל״, אמרה. והיא כמובן צודקת. רוב מי שמחזיקים דגל דרומי אינם רוצחים, ואינם תומכים במעשי רצח, ואינם בהכרח גזענים. אבל - הבינה היילי - ״למי שאינם מהמדינה שלנו, הדגל נראה לא יותר מאשר סמל של הגרוע ביותר בעברה של אמריקה״. ואם כך מרגישים האמריקאים, הגיע הזמן שגם סרבני הדרום יתיישרו.

לכן עשתה היילי טובה גדולה לחבריה הפוליטיקאים. היא הוציאה עבורם את הערמון מהאש הלוהטת. לדיון על הדגל יש השלכות פוליטיות ברורות. המפלגה הרפובליקנית, שתמיד תמכה בו, נאלצת עכשיו להתמודד עם הרוחות החדשות המנשבות בקרב הציבור, ובה בעת לא לאבד את תמיכתם של אותם מצביעים שעודם אוהבים את הדגל. המצביעים האלה אומנם שקטים עכשיו, חוששים להתייצב בעין הסערה, אבל הם בלי ספק שם, ועשויים להשמיע את קולם בקלפי בבוא יום הפריימריז של המפלגה. אלא שמרגע שהיילי - המושלת השמרנית הפופולרית - קראה להסרת הדגל, קל יותר גם למועמד שמרני לנשיאות להסכים למהלך הזה. להתחבא מאחוריה. וקל יותר למפלגה כולה להציג חזית שאינה מנוגדת לרוח הזמן.

וכמובן, גם אם רוב בכירי המפלגה החליטו ליישר קו, לא כולם ממהרים לעשות זאת. יש מי שמתעקשים להציג טיעונים בעד הדגל, להתנגד למהפכה. המחוקק הבודד מדרום קרוליינה שהודיע שיתנגד להסרת הדגל הצמיד את התואר ״סטליניסטי״ לטיהור הסמלים השוטף את אמריקה. שדרן הרדיו השמרן הפופולרי ראש לימבו קבע שהקריאות להסרת הדגל אינן אלא תרגיל לעיקור כוחו הפוליטי של הדרום. אמירה מוגזמת, אבל לא לחלוטין מופרכת. רבים ממי שקוראים כעת להסרת הדגל כורכים בקריאתם גם גינוי כללי לכל מה שמרבית אזרחי מדינות הקונפדרציה לשעבר מאמינים בו, אמירה גורפת שעל פיה כל מה שהימין הדרומי אוהב - ממוזיקת קאנטרי, דרך רשת פוקס ניוז, ועד למפלגה הרפובליקנית - הוא בעצם ביטוי לגזענות סמויה.

במגזינים של הימין נשמעות רטינות גוברות לנוכח מה שכרגע נראה כגל שאינו בר עצירה. ״הגענו רשמית לרגע השיא של השמאלנות״, קבע קווין ויליאמסון ב״נשיונל רוויו״. הוא גם תיאר נכונה את הסיבות שבעטיין כוונה האש לעבר הדגל. לרגע אחד קצר, כתב, השתעשעו ״המפלצות הפוליטיות של השמאל״ ברעיון של מלחמה נוספת להגבלת הזכות לשאת נשק - נושא קבוע של מאבק פוליטי שקל לקשור לטבח בכנסייה. אך הם הבינו שסיכוייהם לנצח בקרב המהותי הזה קטנים, בעיקר לנוכח העובדה שהרוצח קנה את נשקו כדת וכדין. ״במקום זאת, יש לנו קרב על נושא שאין לו שום קשר״ לרצח.

אפשר לתהות עד כמה יארך הקרב הזה, ומה יהיו תוצאות האמת שלו - לא הכרזות, הקריאות והיוזמות, אלא תזוזות ממשיות של חפצים. הורדת דגלים, שינוי חוקים, העתקת פסלים. ייתכן שהסערה הבאה, הסכם עם איראן, או פסיקה של בית המשפט העליון בנושא חוק הבריאות, תטאטא את שאלת הדגל מסדר היום ותמנע שינוי. במקרה כזה, אפשר לצפות שיחזור לככב במערכת הבחירות.

אבל ייתכן שהפעם אכן מדובר בדבר האמיתי. בין 1992 לבין 2015 ירד מספר האמריקאים שאין להם בעיה עם הנפת דגל הקונפדרציה על בתי מחוקקים בדרום מ־55% ל־21%. שיעור המסתייגים מהנפת הדגל עלה מ־40% ל־64%. ממילא, אין לדגל משמעות כאשר רוב האזרחים מסתייגים ממנו. אין בו טעם אם מרבית הציבור רואה בו סמל לרוע. אם אפילו הפוליטיקאים של הימין כבר לא רוצים להיות מזוהים איתו, אולי הגיע יומו של הדגל הזה. אולי הפעם אמריקה אכן עומדת בפני תפנית, אומנם סמלית, אבל כזאת שמבטאת גם זרמי מעמקים שיש להם משמעות גם לעניינים אחרים.