ג'ונתן ראוץ' הוא עיתונאי אמריקאי בשנות ה-50 לחייו. אדם נבון, נעים הליכות, בעניינים רבים נוטה לשמרנות, והומוסקסואל. שלשום, בתגובה לפרסום ההחלטה ההיסטורית של בית המשפט העליון האמריקאי, המכירה בזכותם של זוגות חד-מיניים להינשא כזכות חוקתית - כלומר, החלטה השוללת את זכותן של מדינות להימנע מלאפשר נישואים כאלה - ראוץ' חזר לעשרות המאמרים שכתב על הוויכוח הגדול על נישואים חד-מיניים. הוא כתב, לעדותו, ״מאות אלפי מילים״ על הנושא הזה. הרבה מאוד מילים. עכשיו הגיע הזמן לבדוק במה צדק ובמה טעה. וראוץ' מודה בכניעה: הוא טעה הרבה מאוד. בעיקר טעה משום שלא הבין, לא יכול היה להבין, כמה מהר תתהפך דעת הקהל באמריקה מהתנגדות לנישואים של זוגות חד-מיניים לתמיכה בזכות הזאת.
זה בעצם הנתון המעניין ביותר ביחס לנישואים חד-מיניים באמריקה. השינוי הדרמטי שהתחולל עוד לפני התערבותו של בית המשפט. שינוי חד, חריף, שלא היה כמותו. נכון, אמריקה כבר שינתה את עמדתה ביחס לנישואים בין-גזעיים, אבל זה קרה לאט. בעשרות רבות של שנות ויכוח היא כמעט לא שינתה את עמדתה בנושאי הפלות. אבל בשאלת הנישואים של זוגות חד-מיניים השינוי בא כמעט בבת אחת. מהר מכדי שהפעילים למען נישואים חד-מיניים יוכלו להבין. מהר מכדי שהפעילים נגד יוכלו לפעול ביעילות. מהר מכפי שאפילו הפוליטיקאים - מי שאצבעם על דופק דעת הקהל אמורה להיות הרגישה ביותר - יכלו לזהות.
הנשיא ברק אובמה, שחגג בסוף השבוע את החלטת בית המשפט בזרקור של צבעי הקשת על הבית הלבן, קפץ על הרכבת מאוחר, מאוחר מאוד. כמועמד לנשיאות, בשנת 2008, עוד הודיע בנחרצות שהוא מתנגד לנישואים חד-מיניים מטעמים דתיים. ״אני מאמין שנישואים הם בין איש ואישה״, אמר בפשטות. את עמדתו שינה רק לקראת בחירות 2012. או שאולי עמדתו נשארה כשהייתה, רק החישוב הפוליטי השתנה. לפני שבע שנים העריך שתמיכה בנישואים חד-מיניים תפגע בו פוליטית, לפני שנתיים העריך שתסייע לו.
שינה את עמדתו. אובמה. צילום: רויטרס
גם הילרי קלינטון, שתתמודד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות 2016, ושחגגה את החלטת בית המשפט בציוץ עליז בטוויטר, לא יכולה להתגאות בפעילות ארוכת שנים למען נישואים חד-מיניים. בשנת 1996, כרעייתו של הנשיא דאז ביל קלינטון, תמכה בהחלטתו להעביר את חוק ״ההגנה על נישואים״, שהגדיר נישואים ככאלה בין גבר ואישה בלבד. כמועמדת לסנאט בשנת 2000 התנגדה לנישואים חד-מיניים. כמועמדת לנשיאות ב-2008, התנגדה. רק בשנת 2013 הודיעה בפומבי על תמיכתה. כלומר, רק כשזיהתה שאמריקה השתנתה, גם קלינטון השתנתה.
ובעצם, זה בדיוק גם מה שעשה בית המשפט. המילים של פסק הדין אומנם מלבישות את פסק הדין במחלצות משפטיות. אבל, כפי שראוץ' מתאר היטב במאמרו, שופט בית המשפט העליון אנתוני קנדי, מחברה של עמדת הרוב בעד נישואים חד-מיניים, הוא ״הפוליטיקאי החד ביותר באמריקה״. קנדי הוא השופט המשפיע ביותר בדור הנוכחי של שופטי העליון, לעתים מצביע עם ארבעת השמרנים, לעתים עם ארבעת הליברלים. כמעט בכל החלטה שנופלת על חודו של קול, קנדי הוא המכריע. וגם הפעם, כמו בעבר, ״הראה שיש לו חוש מדויק
לדעת עד כמה רחוק אפשר לכופף את דעת הקהל בלי לשבור אותה״. ובמילים פשוטות: קנדי לא גילה בחוקה את מה שלא היה בה קודם. הוא גילה שאמריקה נמצאת במקום שלא הייתה בו קודם.
עניין של זמן
לפני זמן לא רב כל כך, בשנת 1986, קיבל בית המשפט העליון את אחת החלטותיו החשובות ביותר בשאלת ההומוסקסואליות בתיק באוורס נגד הרדוויק. הוא עסק בגורלו של אדם שקיים יחסי מין הומוסקסואליים בתוך ביתו, ושאיתרע מזלו ושוטר שעבר בסביבה והציץ בחלון, וזיהה אותו. מדינת ג׳ורג׳יה של אותם ימים אסרה בחוקיה את קיומם של יחסי מין כאלה, ותבעה לדין את מייקל הרדוויק, האזרח שלא הקפיד לסגור את הווילון. בבית המשפט העליון, שהתיק התגלגל עד אליו, התקבלה החלטה ברוב של חמישה נגד ארבעה שופטים המאשררת את החוק בג׳ורג׳יה. השופט ביירון וויט, שכתב את דעת הרוב, קבע שהחוקה האמריקאית אינה כוללת ״זכות מהותית למעשי סדום הומוסקסואליים״.
לקח לזכות הזאת עוד 17 שנים להתגלות. זמן לא רב כשמדובר בשינוי חברתי מהותי, הכרוך במהפך בתפיסת עולם. והרי ברור שלשונה של החוקה האמריקאית לא השתנתה בין שנת 1986, שבה נכתבה החלטת באוורס נגד הרדוויק, לשנת 2003 שבה נכתבה החלטה הפוכה בתיק לורנס נגד טקסס.
התיק הזה עסק במאסרם של שני טקסנים שהורשעו בקיום יחסים הומוסקסואליים בהסכמה. זו הייתה הפרה של חוקי מדינת טקסס, אך בית המשפט העליון האמריקאי, ברוב של שישה מול שלושה, החליט כי הזכות לחירות המוקנית בחוקה מגנה עליהם מפני החוק המקומי של מדינת טקסס. אותה החלטה ביטלה למעשה חוקים ב-13 מדינות נוספות שעוד אסרו על יחסי מין הומוסקסואליים. עשר שנים אחר כך ביטל בית המשפט את חוק הגנת הנישואים מימי הנשיא קלינטון. ומאז כבר היה די ברור שעניין התרת הנישואים הוא רק שאלה של זמן. הזמן שהגיע בסוף השבוע.
איך עברו האמריקאים, ואיתם בית המשפט, מהתנגדות פעילה לתמיכה כמעט גורפת בנישואים חד-מיניים במהירות כזאת? איך יותר מ-70% התנגדות בתחילת כהונתו של הנשיא קלי-נטון הפכו לפחות מ-40% התנגדות לקראת סוף כהונתו של הנשיא אובמה? יש כמה הסברים. דור חדש שמציג תפיסות חדשות; הקולנוע והטלוויזיה, שהציגו הומוסקסואלים באור חיובי; וההיכרות האישית של עוד ועוד אמריקאים עם הומואים ולסביות.
פרופ' פיטר ברקוביץ', ידיד של ראוץ', כתב כבר לפני עשר שנים שניצחון הנישואים החד-מיניים הוא בלתי נמנע. במאמרו הוכיח שטיעונים שבסיסם חירות אישית של האזרח האמריקאי כמעט תמיד גוברים על טיעונים שבסיסם נימוקים כלליים אחרים.
הסיבה שהקרב על ההפלות עוד לא הגיע להכרעה בדעת הקהל - גם אם בית המשפט הכריע בו כבר לפני יותר מ-40 שנה - היא משום שבקרב על ההפלות עומדות שתי זכויות אישיות זו מול זו: זכותה של האם מול זכותו של העובר שטרם נולד. בדיון על הנישואים יש זכויות אישיות רק לצד אחד - זה שרוצה להינשא. טיעוני הנגד של הצד השני, חלקם טיעונים כבדי משקל, הם דתיים, סוציולוגיים, היסטוריים. אלה טיעונים חברתיים, לא טיעונים אישיים. ובאמריקה של היום, בבית המשפט של היום, הטיעון הנשען על הזכות לחירות אישית בדרך כלל מנצח.
"הפוליטיקאי החד ביותר באמריקה". שופט העליון אנתוני קנדי
אם זה טוב או רע, זו כבר שאלה אידיאולוגית. חמישה משופטי העליון ורוב הציבור האמריקאי סבורים שזה טוב, וחגגו את ההחלטה של בית המשפט, רבים מהם בהתרגשות נוגעת ללב. ארבעה משופטי העליון סבורים שזה רע, אפילו רע מאוד, מנימוקים שונים. הם סבורים שיש מידה של חוצפה בכך שכמה שופטים ישנו באבחת עט מוסד עתיק יומין. ובעיקר הם סבורים שהחלטות כאלה ראוי שיתקבלו על ידי הציבור הרחב, בתהליך מתמשך של ויכוח, עימות, חקיקה. זו העמדה שהביע, בחריפות האופיינית, שופט המיעוט אנטונין סקליה.
זכות מול זכות
אלא שהציבור הרחב כבר קיבל החלטה. בית המשפט רק אישרר אותה. המיעוט התומך הפך לרוב - הרוב המתנגד הפך למיעוט. ובעצם, דאגתם העיקרית של מתנגדי ההחלטה כעת היא לדאוג למיעוט החדש. אם פעם היו ההומוסקסואלים המיעוט הזקוק להגנה, כעת, טוענים מתנגדי החלטת בית המשפט, מי שזקוק להגנה הם מוסדות הדת והחברה שאינם מוכנים מסיבות אמוניות ומצפוניות להתיישר עם החלטת בית המשפט.
זה יהיה הקרב המשפטי והציבורי הבא סביב עניין הנישואים החד-מיניים. קרב שלמעשה כבר החל. לדוגמה: במקרה שעלה לכותרות של פיצרייה במדינת אינדיאנה שבעליה הודיע שלא יסכים להגיש מזון בחתונה חד-מינית. לדוגמה: בתיק המשפטי נגד צלם שסירב לצלם חתונה חד-מינית. בשבוע שעבר הציג המגזין השמרני ״ויקלי סטנדרד״ על כריכתו איור של מכבש דורסני, בצבעי הקשת הגאים, המרסק תחתיו עסקים קטנים: פיצרייה, חנות צילום, פירמה משפטית, מאפייה, אקדמיה נוצרית. השמרנים של אמריקה יפנו כעת להגן על העסקים האלה ועל זכותם שלא לשתף פעולה עם נישואים שאינם מסכימים להם.
כך יעשו גם רבים מהמועמדים (הרבים מאוד) של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. ההחלטה אילצה אותם להגיב, ותגובתם מלמדת עד כמה אמריקה השתנתה. אומנם פעילי המפלגה הרפובליקנית מתנגדים להחלטת בית המשפט. אבל מקרב מצביעי המפלגה רבים תומכים בהחלטה, ומקרב הצעירים יש עוד יותר תומכים, והמועמדים מבינים שאין טעם לדבוק בסדר יום מיושן שאמריקה כבר לא מעוניינת בו. הם יודעים שאין דבר פתטי יותר מאשר מפלגה המתעקשת על עקרונות שהציבור השליך מאחורי גבו. לכן, רובם הביעו התנגדות רפה להחלטה, אך הסבירו שאם זה החוק זה החוק, ואין מה לעשות. את האנרגיה של הפעילים ינסו לנתב למאבק על זכויותיהם של המתנגדים לסרב מטעמי דת ומצפון לשתף פעולה עם מוסד הנישואים בדמותו החדשה.
הנה, במקום מאבק של זכות אישית לעומת שיקולים חברתיים רחבים - שאין סיכוי להצליח בו - מסתמן מאבק מהסוג המתאים יותר לזירה הציבורית האמריקאית: זכותם של הגאים להינשא, מול זכותם של השמרנים לא לסייע בנישואים. זה יהיה מאבק מעניין, שמעלה שאלות מעניינות. ובאורח לא לגמרי מפתיע, כל בעלי הדעה יצליחו להוכיח שהחוקה האמריקאית מצדדת דווקא בהם.