הצעירים ביוון שמחים: "שנה-שנתיים נהיה רעבים, אבל רק ככה יהיה לנו טוב"

 איש לא זכה ביום ראשון״, אומרת הלני ומושכת בכי תפיה. אמה, אווה, עומי דת לידה ומושכת אף היא בכתפיה. ״טיפוטה״, היא אומרת. ״שום דבר״ ביוונית. אפס. לא, איננו משוחחים על משאל העם שתוצאותיו הן נושא השיחה העיקרי באתונה וביוון כולה, אלא על ההגרלה.

הלני (40) עובדת בעסק המשפחתי מיום שסיימה את בית הספר התיכון - בתחנת לוטו מקומית בשכונת קולונקי הסמוכה למרכז העיר. מקום טוב לגור בו. ביום ראשון, בעת משאל העם, התקיימה הגרלת הלוטו האחרונה עד כה. הפרס הראשון עמד על ארבעה וחצי מיליון יורו. נכון, 20% יוחזרו כמס למדינה, אך מדובר כמובן בסכום לא מבוטל.

״מרגע שסגרו את הבנקים איש אינו ממלא לוטו״, מסבירה הלני. ״למה? כי לי מותר לתת במזומן זכיות עד 800 יורו. מעבר לזה צריך ללכת לבנק לגבות את הכסף. אנשים אינם בטוחים שיקבלו אותו״. ולפני שסגרו? אני תוהה. ״אויפויפו״, עושה האם תנועה סיבובית בכף היד, ״היה כאן מלא״.

תחנות הלוטו פזורות בעשרות אלפים במדינה כולה. ״פרויפו״, קוראים להן כאן. היוונים, יש לדעת, הם מהמרים בחסד, גם בימים כתיקונם. מאז המשבר הכלכלי עלתה קרנם עוד יותר.

הרבה יותר. גם אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב יכולים להמר, וכאלה לא חסרים במדינה הזאת. במיוחד בכפרים. במקום לסמן את המספרים, הם מקשקשים בעט על הטופס ומכונת ההימורים מתרגמת את שלה. כל שאתה צריך זה מטבע של יורו אחד.

תחנת הלוטו היא עסק משפחתי, כמו מרבית העסקים ביוון. עניין של מסורת שרק מתרחבת ככל שהצעירים נפלטים בהמוניהם ממקומות העבודה. אחד מכל שני תושבי יוון עד גיל 28 מחוסר עבודה. ובכל זאת, הם מציפים את בתי הקפה השכונתיים, הברים והמסעדות, גם היקרות.

דיוניסיס, למשל, שותה את קפה הבוקר שלו בשולחן הפינתי הקבוע, תוך שהוא מגלגל סיגריות ברצף מרשים. בן 37, רווק, בעסקי הפיצות. אבא התחיל לפני 35 שנים והוא ממשיך. בניגוד לדור ההורים, יש לו אופי של יזם. את הפיצרייה הקטנה בשכונה מרוחקת בעיר הפך לשלושה סניפים, כולם נושאים את שם המשפחה ״פאפאס״. כך, אגב, קוראים לכמרים בכנסייה האורתודוקסית היוונית.

מייצג לא מעט מבני דורו. דיוניסיס. צילום: ירון אנוש 


״בכל הדורות היו אצלנו במשפחה כמרים ונזירות, גם עכשיו. אחות של אמי נמצאת בסנטה קטרינה במצרים כבר 30 שנה״, הוא מתגאה ומציג לי את הקעקועים הגדולים שמתנוססים על זרועותיו, ובהם פסוקים מן הברית החדשה על הקשר בין האדם לאלוהיו. ״עשיתי את זה לאחר שאחותי, חריסי טולה, חלתה, והרופאים אמרו שאין לה תקווה. כל הלילה התפללתי, ולמחרת היא קמה בריאה״. 

המראה שלו רחוק מלהעיד על אמונתו. גבוה, חסון ומזוקן, לבוש ג׳ינס קרי עים אופנתי, מגפי אופנוען וגם אופנוע גדול. לכנסייה הוא הולך בימי ראשון. את הנשים בחייו כובש בשאר הימים. כן, הוא רווק, ואין לו כל עניין להיכנס לעסקי הנישואים. טוב לו.

הוא מייצג לא מעט מבני דורו כאן, בייחוד אלה המתגוררים בערים. חוש סביר לעסקים, נהנתנות עכשווית ואמונה במסורת ובאל: ״אתה יודע מה הורי בחרו במשאל? הם שמו פתק ׳כן׳ לתנאים של אירופה (ביוון לא קיים גוף בשם האיחוד האירופי, רק אירופה - י״א) כי הם אוכלים בסדר, יוצאים לבלות ולחופשות. להם נוח. אנחנו הצעירים עייפים מהמצב. אנחנו צריכים להחליט בשביל עצמנו, הילדים שלנו וילדיהם. כאיש עסקים הייתי גם אני צריך לשים פתק ׳כן׳. אבל כיווני שאוהב את ארצו? זו הייתה ההתלבטות שלי״.

 ״כשהתחילו כאן הצרות לפני כמה שנים, ראיתי אנשים מחטטים בפחי הזבל להשיג אוכל. אנשים כמוך וכמוני, לא חסרי בית. תליתי שלט בכניסה למסעדות שלי, שמי שרעב, יבוא ויקבל אוכל חינם. כמה כבר עולה לי מנת פסטה? לא הרבה באו. ליוונים יש גאווה״.

אותה גאווה נלקחה מהם על ידי הגרמנים והצרפתים, המהווים עבור רבים מתושבי יוון את המקור לכל הרוע בעולם. ״אני בחרתי ׳לא׳״, מצהיר דיוניסיס. ״׳לא׳ ו׳לא׳. נכון, העסק שלי בריא. אין לי חובות, אני משלם לפועלים בזמן, והם קודם כל חברים מבחינתי. אני יודע שתוך חודש או חודשיים העסק עלול להיסגר, אבל אני מוכן לשלם את המחיר. זו הדרך היחידה עבורי כתושב יוון״.

דיוניסיס מושך את שרוול חולצתו וחושף את קעקוע המצפן הגדול בחלק הפנימי של זרועו. ״את זה עשיתי כשסבא, גם לו קראו דיוניסיס, מת״, הוא מספר. ״סבא תמיד אמר לי שכאשר אני הולך לאיזה מקום, שאזכור מאיפה באתי. אנחנו היוונים היינו כבר בעבר בצרות. לא אחת ולא שתיים. יצאנו מזה אז, ונצא מזה גם עכשיו״.

"ליוונים יש גאווה" . רה"מ יוון מצביע במשאל העם. צילום: רויטרס 

לשאלה איך יוון יכולה לצאת מהמשבר הגדול שפוקד אותה אין לו תשובה. גם לשאר התושבים שפגשתי מאז משאל העם לא היה ולו מענה אחד לגבי הדרך הנכונה לצאת מהמצב הסבוך הזה.

 ״הרגש מרגיש יותר מאשר המוח חושב״, כתב ויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״, ודבריו מקבלים משמעות גדולה בימים אלו ביוון, כשנראה שהמדינה כולה רגש אחד גדול. אלכסיס ציפראס, ראש הממשלה, הצליח לפרוט על נימי הרגש של תושביו בהצלחה גדולה.

״אני לא בוטחת בציפראס. אין לו ניסיון, אין לו כלום״, צוהלת לעומתי איריני. אנו משוחחים בכיכר המרכזית של אתונה בתום יום המשאל. מסביב המוני חוגגים. לא מכבר סיימה איריני את לימודיה באוניברסיטה של אתונה וחזרה לגור עם ההורים. כשאני מברר על שום מה השמחה היא עונה, ״הראנו לגרמניה ולכולם מי אנחנו״.

עבודה? ״מה זה משנה עכשיו״, היא מפטירה. ומחר מה יהיה? ״מחר יהיה רע. גם מחרתיים״, היא לא מפסיקה להניע את גופה בריקוד שמחה. ״אבל עכשיו הפרצוף שלי לא תקוע ברצפה. הרמנו אותו לשמיים. אני יודעת שיש בדרך הרבה אבנים שיפצעו אותי, כי איני רואה אותן. שנה, שנתיים נהיה רעבים, אבל רק ככה יהיה לנו בהמשך טוב. זו הדרך היחידה״.

אם יש משהו שמאפיין את גל השמחה הרגעי הזה ביוון, זו העובדה שהוא שייך בעיקר לצעירים. לא שלא היו הרבה אנשים מבוגרים בכיכר מול הפרלמנט בתום ההצבעה, אך מבע פניהם היה מאופק יותר. ״אין אצלנו מנצחים בימים אלה״, אומר לי סטוורוס, נהג המונית שמוביל אותנו ברחובות אתונה. ״לא, לא בחרתי בציפראס. אתה לא תאהב לשמוע, אבל בחרתי ב׳השחר הזהוב' (המפלגה הפשיסטית בעלת גוונים אידיאולוגיים פרו־נאציים - י״א). למה? אני שונא את דעותיהם, אבל אני שונא עוד יותר את האירופים ואת המנהיגים שלנו. כולם בוגדים. אנשי 'השחר הזהוב' הם היחידים שהניפו בגאווה את דגל יוון בבחירות, ואני יווני״.

ברחובות עדיין רואים את האנשים עומדים בתורים לכספומטים. אגב, עומדים בנחת. כמה בנקים אפילו הוציאו שולחנות עם בקבוקי מים קרים, להקל על הממתינים את חום הקיץ. אבל מה שבולט יותר מכל כאן היא העובדה שעל כל תור ממתינים לכספומט, יש להקות של צוותי טלוויזיה זרים. ליד הכספומט יושב מקבץ נדבות ולפניו שלט שמספר כיהצעירים  פוטר מעבודתו ויש לו שני ילדים. ״את האנשים הרגילים אתם מצלמים״, קובלת באוזני אחת הממתינות בתור, ״אבל אנשים כמוהו, שקופים. ככה אנחנו, היוונים, לאירופה. ומה יש לנו איתם בכלל״.

יוון שלאחר המשאל נמצאת בשלב המתנה, והוא עלול להיות ממושך. דיוניסיס חשב הקיץ להרחיב את עסקיו ולפתוח בית קפה בעיירת חוף תיירותית בדרום הפלופונס, 300 קילומטרים מאתונה. עבודות ההקמה היו אמורות להסתיים בימים אלה, אבל המשבר עצר את התוכניות.

״רציתי לתפוס את הקיץ״, הוא אומר, ״אבל כבר שבועיים אני לא יכול להוציא כסף מהבנק לשלם על החומרים, הריהוט והעבודה. עכשיו עשר בבוקר ובשעה כזו הייתי צריך להיות בסידורים בבנק ואחר כך הייתי צריך להזמין סחורה לכל המסעדות. אבל עוד מעט אלך לקנות קצת גבינות וירקות מהכסף שהרווחנו אתמול. זה הכסף היחיד שיש לי. עד מתי אחזיק מעמד? אין לי מושג. לא הרבה״.