שני הגברים המהודרים והמזיעים שהניחו לצדם את תיקיהם השחורים והתפוחים ונצמדו לטלפונים הסלולריים בלובי של מלון מריוט בווינה לא היו חלק מן הקהל הרגיל של העיתונאים. הם נראו אנשי עסקים לכל דבר. איש המשלחת האיראנית התקרב לשולחנם. השניים קמו במהירות לקראתו. "בואו איתי", אמר בנימוס השליח האיראני, "הוא יקבל אתכם עכשיו" - ומסר להם תגי כניסה כדי שיוכלו לעבור איתו את המחסום השמור בידי אנשי הביטחון למלון פאלאס קובורג שמעבר לרחוב. למחרת ראינו עוד כמה כאלה שציפו לשליח האיראני המנומס. אחד מהם, דווקא דובר צרפתית, אמר:"הגיע הזמן לחדש קשרים ישנים. הם האשימו אותנו שעזבנו אותם בעת צרה".



החברה הראשונה שהודיעה על חידוש עסקיה באיראן, מיד עם ההכרזה על הסכם הגרעין, היא צרפתית. יצרן המכוניות פ.ס.א. - פז'ו סיטרואן - הודיע על חידוש הקשר עם השותף המקומי חודרו, כדי לייצר ולהרכיב באיראן 400 אלף מכוניות בשנה. ענקית הנפט והגז "טוטאל" אינה זקוקה אפילו להודעה. היא מעולם לא ניתקה את קשריה עם איראן ונשארה שותפה לפרויקט שדה הגז של פארס הדרומית. המשרד של "טוטאל" נשאר פתוח בטהרן גם אחרי שהחברה עזבה רשמית את איראן ב־2008.



לחברות ה אי רופיות יש יתרון על האמריקאיות משום שבאירופה אין סנאט שעוד יעשה צרות למקבלי ההחלטות בטרם יאשר את ההסכם. השר ג׳ון קרי אמר שלשום בצער כי החברות האמריקאיות לא ישתתפו בשלב זה ב׳׳מרוץ" (אם כי הפגישות מאחורי הקלעים הולכות ומתרבות). בצרפת כבר מכנים את הסכם הגרעין בשם "הסכם הארבעה עשר ביולי", החג הלאומי ששר החוץ שלה החמיץ בחלקו בגלל שהותו בווינה.



לכל אורך יום שלשום ניצב השר לורן פביוס בחזית מערכת ההסברה על תפקידה של צרפת בהשגת ההסכם עם איראן. וכדרכו - תוך גניבת ההצגה מהאמריקאים. בתחילה בתדרוך בלתי רשמי בשעות הבוקר שבו למדנו את פרטי ההסכם, ובהמשך - במסיבת עיתונאים דקות ספורות לפני ששושביני ההסכם הגיעו ל"צילום המשפחתי" ויושבי הראש משני הצדדים קראו את ההודעה המשותפת. צרפת אומרת כי השיגה את ההסכם "המוצק" שרצתה בו בזכות קו "התקיפות הקונסטרוקטיבית שלה".



עם זאת, השר פביוס סבור כי עמדתה של צרפת לאורך השיחות לא תפגע בסיכוייהן של החברות, אבל מה שבטוח - בטוח. הוא מתכונן לבקר בקרוב בטהרן. דיפלומטים גרמנים בכירים כבר בדרך לשם. בריטניה מתכוננת לפתוח מחדש את השגרירות שלה.



אחרי מסיבות העיתונאים הפניתי לחוסיין פאראדון, אחיו של נשיא איראן ו"המפקח על כשרות עסקת הגרעין", את השאלה שכבר שאלתי אותו אחרי ההסכם בלוזאן - האם על ישראל לחשוש מההסכם? הוא ענה לי כמו אז: "לא". אבל הפעם גררו אותו משם מהר חברי משלחת אחרים, כדי שלא יסתבך בשיחה מיותרת. אחד האיראנים אמר לי "ישראל חוששת שאיראן תתעשר".



מול אלה שרוצים לעשות כסף גדול ניצבים אלה שרק רוצים לחזור ולחיות בכבוד -האיראנים. חברי משלחת העיתונות הגדולה של איראן נפרדו בצער מעמיתיהם, ובמיוחד מחבריהם מעוררי הקנאה שחיים ועובדים באירופה. המשא ומתן הזה היווה עבורם חלון אל העולם המערבי. "אני מקווה שנוכל להיפגש ולסדר עכשיו אירועים אחרים", אמרה לי בתקווה עיתונאית נאה ומצועפת.



פרט לאלה המועסקים בשירות הממשל, מצבם הכלכלי של אנשי התקשורת באיראן, כמו של האיראני הממוצע, אינו מזהיר. בביקורי האחרון באיראן, כשהמשטר הביא, כרגיל, קבוצת מפגינים בתשלום לסביבות האוניברסיטה של טהרן כדי שיניפו כרזות ויצעקו "מוות לאמריקה, מוות לישראל", לא היסס לגשת אלי אחד מעוברי האורח שהתבונן באירוע בסלידה ואמר: "תגיד לכולם שם אצלכם במערב שאנחנו רעבים".



על קירות הבתים הודבקו מודעות של אנשים שהציעו למכור את הכבד שלהם להשתלות. בביקור באיספהן ראיתי את דמעותיה של צעירה שאין בידי משפחתה מספיק כסף למוהר כדי שתוכל להינשא לבן משפחה אמידה יותר ולצאת מתנאי חייה הקשים. לאחיה נתתי את כל התרופות נגד חום ואת משככי כאבים שהיו ברשותי, שלהם נזקק בגלל התמכרות לסמים, אך אינו יכול להשיגם. בבית המשפחה אכלתי את מרק העוף הטעים ביותר שטעמתי מעודי.



מי שסובל מן הסנקציות שיוסרו עכשיו לאיטן, או בקצב מזורז יותר מן המתוכנן על הנייר, הוא העם של איראן. עם שברובו אין לו דבר נגד ישראל ולעתים קרובות הוא אפילו בעדה. אינטלקטואלים רבים דיברו בגעגועים על הימים שבהם הייתה איראן ידידתה של ישראל. עורך עיתון עצמאי סיפר לי איך הוא משתדל לעקוף ככל האפשר את ההוראות להאשים בכל את ישראל.



אבל אז קיוו הכל ל"מהפכה הירוקה" שדוכאה לנגד עיני בדם. המשטר האיראני יודע שהוא חייב לתת לחם לאזרחיו, כי מהפכות של מזי רעב מצליחות בסופו של דבר - וההיגיון הכלכלי הזה, יותר מההיגיון של מחפשי רווחי הענק - הוא אולי הביטוח הטוב ביותר להסכם הגרעין שהושג.