לא צריך לקנא ברון ויידן. אתם מן הסתם לא מכירים אותו, אבל הוא סנטור אמריקאי, אחד מ-100. מייצג את מדינת אורגון שבצפון מערב ארצות הברית. סנטור מהמפלגה הדמוקרטית, שנותרו לו בקושי חודשיים להחליט אם הוא בעד או נגד ההסכם שחתם הנשיא ברק אובמה - הנשיא שלו, ראש המפלגה שלו - עם איראן.
השאלה בנוגע לעמדתו של ויידן נוגעת לרבים: האם התחיל כאריה כדי לגמור כמו שפן, או שהתחיל כמו אריה כדי לאותת לממשל אובמה שהוא בצרות. ויידן שיגר הודעה קצרה בתגובה להסכם: ״אמרתי לאורך כל הדרך שאני סקפטי ביחס לשאלה האם מנהיגי איראן יסכימו לפרק את תוכנית הנשק הגרעיני שלהם, ויש לי שאלות בנוגע להסכם וליכולתו להשיג מטרה כזאת, בעיקר בהתחשב בהיסטוריה של איראן בנושא הזה״.
בשבועות הקרובים ויידן ישמע הרבה מאוד תשובות לשאלות שלו. הוא ישמע תשובות המבטיחות לו שההסכם הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר היה להשיג, והוא ישמע תשובות המזהירות אותו שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה הארוכה של הדיפלומטיה האמריקאית. הוא יצטרך, כמו חברו למפלגה, הסנטור מווירג׳יניה מרק וורנר, לבחון את ההסכם ״בתשומת לב מרבית לפרטים״. בסוף יצטרך להחליט: האם הוא מצביע עם או נגד הנשיא, עם או נגד המפלגה, בעד או נגד ההסכם.
בקונגרס האמריקאי, הסנאט ובית הנבחרים, יש יותר מ-500 מחוקקים. אבל רובם לא יעמדו במוקד הדיונים על אודות ההסכם עם איראן. במוקד יעמדו כמה עשרות דמוקרטים מתנדנדים. כלומר, המחוקקים שעשויים לעשות את ההבדל בין הסכם שנדחה על ידי רוב רפובליקני אוטומטי, להסכם שנדחה על ידי רוב גדול דיו כדי למנוע וטו נשיאותי. שני שלישים מכלל הנבחרים.
לא צריך לקנא בו. הסנאטור ויידן. צילום: רויטרס
אל אלה יופנה זרקור תקשורתי. אבל עוד יותר מזה, באלה יתמקדו דחפורי השכנוע הכבדים של ארגוני הלובי ובהם השדולה היהודית הגדולה, איפא״ק. השדולה, כך פורסם השבוע, הוציאה במחצית השנה הקודמת סכום שיא של יותר ממיליון וחצי דולרים כדי לסייע בהעברת החוק שמאפשר כעת לקונגרס לבחון את ההסכם עם איראן (אובמה לא רצה בחוק הזה ונאלץ להסכים לו כדי לא להתבזות). עכשיו, בתוך חודשיים, תשבור מן הסתם עוד שיא כדי לנסות ולגרום לקונגרס לתקוע מקל משמעותי יותר בדרכו של ההסכם קדימה.
וראוי לומר: הקונגרס אינו מוסמך לבטל את ההסכם עם איראן. להצבעתו יש משמעות מעשית מסוימת בנוגע להסרת הסנקציות - אם כי העולם ימשיך להסיר את הסנקציות גם אם אמריקה תחליט להשאיר את שלה בתוקפן. להצבעתו יש ודאי חשיבות סמלית - דחייה של ההסכם תפגע בלגיטימיות שלו, ותערער את הביטחון שאכן יגיע למיצוי. להצבעתו יש גם חשיבות הנוגעת ליכולת התמרון של הנשיא הבא -ברור שאובמה מחויב להסכם הזה, אבל אם הקונגרס ידחה אותו בשתי ידיים, הנשיא הבא יוכל לטעון שממשלו מעדיף לפעול על פי עמדת הרוב.
האם יהיה רוב? השתדלנים של איפא"ק, בגיבוי עשרות אלפי פעילים מהקהילה היהודית, יזכו לרוח גבית מעוד קהילות אמריקאיות. הנוצרים אוהדי ישראל יוכלו לוודא שמחוקקים רפובליקנים אינם סוטים מן הדרך. מתנגדים אחרים להסכם מהקהילה הדיפלומטית והצבאית יוכלו לנמק מדוע ההסכם אינו ראוי. אבל העבודה הקשה תהיה מול הדמוקרטים. זאת המפלגה שצריך למצוא מתוכה מספיק קולות, זאת המפלגה שאליה מחוברים רוב היהודים רבי ההשפעה.
הם סקפטים
אחדות דעים של יהודים לא תהיה בקרב הזה. איפא"ק יטען את טענותיו, מתוך מטה מיוחד למאבק, שבראשו הועמדה רשימה מכובדת של אישים, בהם דמוקרטים חשובים כמו הסנטור לשעבר ג׳ו ליברמן, שהיה מועמד לסגן הנשיא ולנשיא, והסנטור לשעבר איוון ביי, שהיה גם הוא מועמד לנשיא. מולו יתייצבו ארגונים אחרים המתיימרים לייצג את העמדה היהודית.
ארגון השמאל ג׳יי-סטריט הודיע על תמיכתו בהסכם עוד בטרם יבשה הדיו שחתמה אותו. גם המועצה היהודית-דמוקרטית, ארגון פוליטי של יהודים דמוקרטים, הודיע על תמיכה נחרצת בהסכם. אלה ארגונים קטנים, שמייצרים רעש יותר מאשר השפעה. אבל ייתכן בהחלט שבסוף המאבק, בזכות המאמצים שמשקיע הנשיא אובמה, יוכלו להכריז שהנה, הם שוב ניצחו את איפא"ק. אחד הסיכונים הבלתי נמנעים בקרב מול הנשיא על נושא מכריע כמו איראן הוא הסיכון בהפסד, שגורר איתו פגיעה ביוקרה ובמעמד.
הציבור האמריקאי תומך בהסכם, כך אומרים הסקרים. אך הוא סקפטי ביחס לשאלה האם ההסכם יביא לתוצאה המקווה. רק 35% מהבוחרים סבורים שההסכם יעבוד, מול 64% מהבוחרים ש"אין להם ביטחון" שההסכם יעבוד. ובכל זאת, 56% מהציבור תומך בהסכם. וכפי שנהוג בפוליטיקה, זה יהיה שיקול משמעותי עבור חברי הקונגרס המתלבטים. אשר על כן, הקמפיין של איפא״ק לא יתמקד רק בחברי הקונגרס המתלבטים - הוא יתרחב לניסיון לשכנע את כלל הציבור. יהיו מודעות, יהיו תשדירים ב-30 או 40 מדינות, יהיה ניסיון לשכנע את הציבור לשכנע את המחוקקים להצביע נגד.
שרי החוץ של המעצמות ואיראן בווינה. צילום: רויטרס
אבל יהיה כמובן גם מי שינסה לגרום לציבור להצביע בעד. הלובי האמריקאי-איראני, לדוגמה, כבר הבטיח לתרום למאמץ. ויהיו ארגונים נוספים, שהנשיא יודע לגייס בעת הצורך. עשרות ארגונים מהצד הליברלי כבר התאחדו כדי לייצר קמפיין שכותרתו "עצור מלחמה עם איראן״. זו הטענה הרווחת בקרב תומכי ההסכם: מי שמתנגד לו מסתכן ומסכן את אמריקה במלחמה. טענה שנשמעת גם מצד דובריו של הבית הלבן, ומקשה מאוד על מנהיגים יהודים לצאת בפומבי נגד ההסכם - שמא יואשמו שהם מוכנים לשפוך דם אמריקאי על מנת להגן על ישראל.
ממילא, הבית הלבן עובד קשה כדי לשכנע את הקהילה היהודית לתמוך בהסכם, בין השאר מתוך הבנה שלתמיכה כזאת יש משמעות סמלית חשובה. אם הסקרים יעידו שרוב היהודים בעד הסכם - וישנו סיכוי לא מבוטל שכך יהיה - לאיפא"ק יהיה קשה יותר לטעון שהוא מייצג את עמדת היהודים.
מי נגד מי
בשבוע שעבר נפגשו סגן ראש המועצה לביטחון לאומי עם מחוקקים יהודים כדי להסביר להם את ההסכם. ביום שני ערך סגן הנשיא שיחת ועידה עם מנהיגים יהודים. 1,000 מנהיגים כאלה היו על הקו כשג׳ו ביידן הגן על ההסכם וביקש מהם ״לא לפקפק במחויבותי לישראל״.
ישראל, בטובתה או שלא בטובתה, עומדת במרכזו של העימות הגדול הזה על דעת הקהל ועל דעת המחוקקים. הסנטור ממרילנד בן קרדין, יהודי, אוהד ישראל שמחויב לקהילה היהודית, לא התבייש לומר כי ״נושאים של ביטחון ישראל הם דאגה מרכזית״ מבחינתו כאשר הוא בוחן את ההסכם. אלא שקרדין, כמו רבים מחבריו, ישמע עדויות הטוענות שההסכם מסכן את ישראל, לצד עדויות שההסכם מסייע לישראל. הוא ישמע את המומחים המצדדים בעמדת ממשלת ישראל; אך ייחשף, גם ביוזמה ובמימון של ארגוני הלובי משמאל, לעמדות של ישראלים הכופרים בעמדת ממשלת ישראל.
גורמים בכירים בממשלת ישראל כבר שמעו ממנהיגים יהודים מרכזיים שישנה משמעות מיוחדת לעמדה האחידה הנשמעת בירושלים. אם יצחק הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד ימשיכו לטעון שההסכם אינו טוב, שהוא מסכן את ישראל, אזי יהיה קל יותר לארגונים הפועלים נגד ההסכם לקבוע שהישראלים התומכים בו הם מיעוט חסר משמעות. לעומת זאת, אם ירבו הישראלים, מנהיגים פוליטיים ואנשי מערכת הביטחון בעבר, המביעים תמיכה בהסכם, תהיה למתנגדי ההסכם בעיה.
בסופו של דבר, ואת זה יודעים כל הלוביסטים שכבר פועלים במרץ בזירה, מומחים יהיו לשני הצדדים, וספינים יעופו משני הצדדים, ונימוקים יוצגו על ידי שני הצדדים. לא מדובר במועדון ויכוחים כבד ראש, המתיישב לקבל החלטה מנומקת לעומקה; מדובר בקרב של כיפוף ידיים פוליטי, כוחני.
הרבה תלוי בהם. הרצוג ולבני. צילום: מרק ישראל סלם
מחוקק שיצביע בעד ההסכם ידע שהוא מסתכן בכך שבסיבוב הבחירות הבא יהיה מי שינסה להדיח אותו. מחוקק שיצביע נגד ההסכם ידע גם הוא שבסיבוב הבחירות הבא יהיה מי שינסה להדיח אותו. כך הם פני הדברים: כל מחוקק לגופו, כל מחוז בחירה לגופו, כל קבוצת תורמים ובוחרים לגופה. הסנטור כריסטופר קונס מדלוור העיד שפגש את שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, כבר שלוש פעמים. טיעוניו של דרמר, העיד הסנטור, טובים. הוא יודע להציג את עמדתו.
אבל אף אחד לא סופר את קונס כמתנגד אפשרי להסכם. אם כבר, קונס הוא מקבוצת המחוקקים שהיא קיר הברזל של אובמה. מי שבכל מקרה, לא משנה מה יקרה בשימועי הקונגרס, יתמוך מן הסתם בהסכם. כמה מומחים כבר ניסו להעריך מי ומי בקבוצת המחוקקים שתכריע את הקרב, וקונס לא נכלל באף רשימה כזאת.
אבל יש כאלה שנכללו כמעט בכולן: קרדין הוא אחד מהם בלי ספק, וגם מייקל בנט מקולורדו, ג׳ו דונלי מאינדיאנה, בוב קייסי מפנסילבניה, מרק וורנר, שכבר הוזכר. חלקם - כמו הסנטור מניו יורק, צ׳אק שומר - נשענים על קהילה יהודית חזקה, שחלקה נצית למדי בהקשר האיראני. חלקם - כמו דונלי - מייצגים מדינות שמרניות יחסית שבהן הבוחרים עשויים להתנגד להסכם.
זה יהיה קרב גדול וקשה, שבסופו כנראה יוכרז ניצחונו של הנשיא. כך זה בדרך כלל כשמתנהל מאבק על הסכם בינלאומי. כך זה בדרך כלל כשהנשיא שולף את קלף האיום במלחמה. וצריך לומר ביושר: כך זה בדרך כלל כאשר ישראל נכנסת למאבק ראש בראש מול ממשל אמריקאי נחוש, על עניין שהוא בסופו של דבר החלטה אמריקאית. זה כמובן לא אומר שישראל לא צודקת. זה כמובן לא אומר שהמאבק של איפא״ק אינו צודק, או נחוץ.