האח של פולארד: סיפורו של הרווי, האח הבכור שלא ממש יחכה לג'ונתן

"אני לא יודע שום דבר, אני לא מקור של מידע, כל מה שאני יודע הוא מתוך קריאה בעיתונים. אני מקווה שהכל יסתדר״, אומר הרווי פולארד, אחיו של ג׳ונתן פולארד, ״בשיחת טלפון מפוטומק, מרילנד.

פולארד האח מעולם לא נחשף, מעטים בארץ יודעים על קיומו. רק פעם אחת, בביקור בישראל כשנה וחצי לאחר שנשפט אחיו והורשע, אמר הרווי כמה מילים לעיתונאים שצבאו על בית המלון שבו התארח בחיפה. מאז, הגיע כמה פעמים לישראל אבל מעולם לא דיבר עם עיתונאים. בארצות הברית הוא שומר על שתיקה דומה.

פולארד, רופא במקצועו וחוקר במכונים רפואיים אמריקאיים, התראיין לעתים על תגליותיו הרפואיות, אבל מעולם לא ניצל את הבמות העיתונאיות כדי להיאבק למען שחרורו של אחיו. הוא ביקר את אחיו בכלא לעתים נדירות, ואפילו בהלוויית אביהם מוריס לפני ארבע שנים הוא לא אמר מילה על אחיו ג׳ונתן. הייתה זו האחות, קרול פולארד-לוי, שהזכירה את אחיה.

בשבוע שעבר ניסה הרווי פולארד להתחמק גם מ״מעריב־סופהשבוע״. אינספור ניסיונות לשוחח איתו במשך יומיים נענו בדרך כלל בטריקת טלפון והסתיימו לבסוף בשיחה קצרה. מדוע לא היית מעורב בקמפיין לשחרור אחיך, שאלתי אותו. ״זה לא נושא לשיחה״, ענה וטרק את הטלפון.

אשתו בטי פולארד מגיבה בצורה דומה. בשיחת טלפון מביתם בפוטו-מק, מרילנד, היא אומרת שאיננה יודעת דבר על שחרורו הצפוי של ג׳ונתן. אין לנו מה לומר, היא אומרת, וכמו בעלה, ממהרת לטרוק את הטלפון.

מדבר על אלקטרודות

בסוף נובמבר, כשישוחרר ג'ונתן פולארד מכלא באטנר שבקרוליינה הצפונית, אחיו הרווי ואחותו קרול לא יחכו לו בשערי בית הסוהר. ״לא אהיה שם", אומרת קרול פולארד-לוי בשיחת טלפון מביתה בהמדן, קונטיקט, ״בוודאי יהיו שם עורכי הדין שלו ואנשים נוספים. אנחנו נפגוש אותו כשהוא יגיע לניו יורק, אנחנו שמחים מאוד שהוא משתחרר". יומיים לאחר שנודע על שחרורו הצפוי של פולארד, קרול עדיין לא שוחחה עם אחיה, אבל היא אומרת שהיא מקבלת הרבה שיחות טלפון מארצות הברית ומישראל, ״עכשיו אנחנו רק צריכים לחגוג".

בניגוד להרווי, קרול פעלה למען ג׳ונתן. היא הגיעה כמה פעמים לביקורים בישראל, הקימה עמותה שפעלה בארצות הברית למען אחיה ואף מכרה כפתורים הקוראים לשחרורו של פולארד, עד שלפני כ-15 שנה החליט ג׳ונתן לנתק את הקשרים עם משפחתו - עם הוריו, אמו מילדרד ואביו מוריס, ועם אחותו. הקשר עם אחיו היה רופף ממילא. קרול בטוחה שהקשרים בין האחים יחודשו: ״עצוב שהורי לא זכו לראות את הרגע שג'ונתן משתחרר, אבל אלה החיים, כולם במשפחה שמחים מאוד", היא אומרת.

גם הרווי משתתף בשמחה? הוא לא היה מעורב בקמפיין לשחרורו של ג׳ונתן. ״הוא היה חלק מהקמפיין, את רק לא יודעת על זה".

ההחלטה להרחיק את הרווי מהמאבק למען אחיו הייתה של האב מוריס. בראיון לפני 16 שנה הוא אמר שהוא זה שהורה להרווי ״להתרחק מהתיק של אחיו כדי שהקריירה שלו לא תיגמר". אני לא מאשים אותו על ההתרחקות, אמר האב. הרווי, המבוגר מג׳ונתן ב-11 שנים, קיבל עליו את ההוראה באדיקות רבה. כשג'ונתן נעצר היה הרווי ראש המעבדה לביולוגיה של התא במכון הלאומי לבריאות בבתסדה, מרילנד, השייך למשרד הבריאות האמריקאי.

כעובד מדינה, סביר להניח שד"ר פולארד, ביולוג, ביוכימאי ורופא, לא היה יכול לצאת נגד הארץ שמפרנסת אותו ואת משפחתו (יש לו שני ילדים וחמישה נכדים). גם הפרש הגילים הרב בינו לבין אחיו מסביר מדוע לא יצא הרווי מגדרו כדי לסייע לאחיו. הם מעולם לא היו אחים קרובים. כשג׳ונתן היה בן עשר, אחיו כבר סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. חמש שנים אחר כך סיים את לימודי הרפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן.

ובכל זאת, ההימנעות מכל מאבק פומבי למען אחיו מעוררת תמיהה. הרווי פולארד לא רק נמנע בעקביות מהחשיפה אלא אף נמלט מעיתונאים שייחלו לדבריו. במאי 87', כשנה וחצי לאחר מעצרו של ג׳ונתן, הגיע הרווי לישראל כדי להשתתף בכנס רפואי בבית חולים רמב"ם בחיפה.

כדי לא לעורר את תשומת לבה של התקשורת הוא ביקש ממארגני הכנס לא להמתין לו בשדה התעופה. הידיעה על השתתפותו בכנס דלפה לתקשורת, ועיתונאים מקומיים המתינו להרווי בלובי של בית המלון. בניסיון להתחמק מהתקשורת, ויתר פולארד על האירוח במלון ועבר להתגורר בבתיהם של הקולגות שלו מבית הספר לרפואה בטכניון, שאירח את הכנס. רק לאחר שחבריו בטכניון דחקו בו לומר כמה מילים לעיתונאים, ניאות הרווי לדבר עם התקשורת והפציר באנשיה לא לצלם אותו. ״מנקודת המבט שלי, כל המצב עם ג׳ונתן הוא טרגדיה משפחתית, וכך אנו רואים את זה״, אמר. ״אנו מקווים שמישהו ידאג להפחתת העונש בעתיד. את המידע על אחי אני שואב מכלי התקשורת. אם אתם רוצים לדעת יותר, אתם צריכים לפנות אל אבי", פסק, ושב והדגיש עד כמה פרטיותו חשובה לו, ״אני מקווה שגם אתם תכבדו את הפרטיות שלי ושהמפגש הזה יהיה סוף הסיפור״.

פולארד. צילום: רויטרס

פרופ' יורם פלטי, שהיה ממארגני הכנס, זוכר ״שהיה משהו כזה. הוא הגיע לכנס ולא רצה לדבר עם התקשורת. עברו הרבה שנים מאז אבל אני זוכר את האירוע. ידעתי שהוא אח של ג'ונתן פולארד, אני מניח שזה נראה לי מוזר, הצורה שבה הוא לא רצה לדבר עם עיתונאים״.

המפגש החיפאי עם העיתונאים אכן היה סוף הסיפור מבחינתו של הרווי פולארד. מאז, במשך 28 שנה, הוא חמק מהתקשורת, וגם כשנאלץ להתראיין לא הזכיר את אחיו. בינואר 93', לדוגמה, גילו מדענים במכון הלאומי לבריאות מולקולה של פרוטאין, האחראית להרג תאי מוח במחלת האלצהיימר. פולארד, שהיה בצוות החוקרים, התראיין ל״וושינגטון פוסט״. בכתבה הקצרה הוא דיבר על ממברנות ועל אלקטרודות, הסביר שכמות קטנה של סידן בתא טובה מאחר שהסידן מפקח על פעילויות התא, וכך היה גם בראיונות בעקבות גילוי שאמור לסייע בעתיד בטיפול במחלת הסיסטיק פיברוזיס.

גם בהופעותיו בכנסים בכל רחבי העולם לא הזכיר הרווי פולארד מעולם את אחיו. בקורות החיים הרשמיים שלו באתר האינטרנט של האוניברסיטה הצבאית בבתסדה, שם הוא משמש כראש החוג לאנטומיה, פיזיולוגיה וגנטיקה וכראש המכון לרפואה מולקולרית, מפורטים עשרות כנסים בהשתתפותו בכל רחבי העולם בין השנים 77' ל-2006. בישראל הוא ביקר לראשונה באוגוסט 84' ומאז עוד תשע פעמים, אולם לבד מאותו ראיון עיתונאי קצר ב-87', הוא מעולם לא דיבר עם עיתונאים, אם כי ב-95' נפגש בביקור בישראל עם עזר ויצמן, שהיה אז נשיא המדינה.

הכרנו את קרול

בינואר 95' הגיע הרווי פולארד להשתתף בכנס של החברה האגודה הישראלית לאנדוקרינולוגיה בתל אביב, וקיבל הזמנה לבקר בבית הנשיא. פולארד היה מופתע. הוא לא הבין מאין נודע לנשיא ויצמן שהוא הגיע לישראל, אבל החליט לקבל את ההזמנה. במכתב ששלח ג'ונתן פולארד לנשיא משה קצב באוקטובר 2000 הוא תיאר את הפגישה בין אחיו לויצמן כאירוע קומי משהו. הנשיא ויצמן, כתב פולארד, הציע להרווי מילות תנחומים וכתב כמה חמלה הוא ורעייתו חשים כלפי אובדנו של ג'ונתן פולארד. הוא אף סיפר על פציעתו של בנו במלחמה, ואמר כמה קשה בוודאי להרווי ולמשפחת פולארד כולה להתגבר על הטרגדיה. הוא ביקש מהרווי שיעביר את דבריו להוריו. ״הנשיא לא ציפה לתגובתו של אחי״, כתב פולארד, ״'עם כל הכבוד', אמר הרווי, ׳אחי עדיין חי'״. זמן קצר לאחר ששב מישראל, נסע הרווי באופן לא צפוי לבקר את אחיו ג׳ונתן בכלא, שם סיפר לו על פגישתו עם הנשיא.

יותר מ-15 שנה מאוחר יותר היה שוב פולארד מעורב במאבק למען אחיו. ב-2011, כששכב אביהם מוריס על ערש דווי, הפציר הרווי בממשל האמריקאי שיתיר לאחיו לבקר את האב הגוסס. האמריקאים סירבו לשחרר את פולארד ולו לשעות ספורות. ממיטת אביו החולה קישר הרווי בין אחיו לבין האב. אחרי שלא החליפו ביניהם מילה יותר מעשר שנים, שוחחו האב ובנו בטלפון בתיווכו של הרווי. ביוני 2011 נפטר מוריס פולארד בלי שפגש את בנו. הרווי ביקש שיאפשרו לאחיו להשתתף בהלוויה, וגם הפעם לא נענתה בקשתו.

רק כ-100 בני אדם הגיעו ללוות את מוריס פולארד בבית הקברות בסאות' בנד, עיירה קטנה במדינת אינדיאנה, לשם עקרה המשפחה בתחילת שנות ה-60'. ״עד יומו האחרון אבא הצטער על שלא זכה להוציא את ג'ונתן לחופשי״, אמרה האחות קרול.

ג'ונתן פולארד, בן 61, הוא צעיר האחים. שני האחים והאחות נולדו בטקסס. כשג'ונתן היה בן 7 עברה המשפחה לאינדיאנה. האב, שהיה מיקרוביולוג, עבד באוניברסיטת נוטרדאם הסמוכה כחוקר. יומיים לאחר ההודעה על שחרורו הצפוי של ג'ונתן, ״סאות' בנד סקופ״, אתר האינטרנט של הקהילה היהודית בסאות' בנד, התעלם מהבן האובד ובחר לחגוג 125 שנות התיישבות בעיירה. יש גם טיפ לתושבים: להצטייד באת חפירה ובמלח לקראת שלגי החורף. באתר של ״סאות' בנד טריביון״, העיתון המוביל בעיירה, מזכירים בידיעה קצרה את שחרורו הצפוי של פולארד, אבל הכותרת הראשית עוסקת בתושב מקומי שהניס פורץ. ״עברו שנים רבות כל כך מאז שעזב פולארד את סאות' בנד״, אמר הרב המקומי מייקל גרינפלד, ״רק מעטים זוכרים אותו כאן״.

בסאות' בנד, עיירה דרומית קטנה, יש רק כ־1,000 משפחות יהודיות. פולארד הצעיר הוכה לא אחת בשל יהדותו, קרול הייתה זו שהגנה עליו. הרב אילי רוזנצווייג היה רב בית הכנסת שבו התפללה המשפחה. הוא אף ערך את טקס בר-המצווה של ג׳ונתן. השבוע, בשיחת טלפון ממשרד עורכי הדין שלו בווייט פליינס, ניו יורק, אמר רוזנצווייג כי ״אני באמת לא יודע מה קרה עם הרווי, מעולם לא פגשתי אותו. אני רק יכול להגיד לך שקרול הייתה מעורבת מאוד בשלבים הראשוניים אחרי שאחיה נעצר״.

כרזות למען שחרורו. צילום: רויטרס

הקרע המשפחתי הכואב

קרול פולארד, מוזיקאית, נשואה בשנית להארי לוי, עבדה כמזכירה רפואית בבית חולים בניו הייבן, קונטיקט, כשנעצר אחיה. היא נרתמה מיד לסייע לו ואף פוטרה מעבודתה עקב כך. ״היא הקדישה את חייה למען אחיה״, אמר אביה בראיון עיתונאי, ״רעייתי ואני עשינו לה עוול נוראי״. זמן קצר לאחר מעצרו של פולארד הקימה אחותו את העמותה ״אזרחים למען צדק לג'ונתן פולארד״. היא אף ביקרה בישראל כמה פעמים, נפגשה עם פוליטיקאים ועם חברי הוועד להצלת ג׳ונתן פולארד. בביקור בישראל בינואר 88' סיפרה שכשאחיה נעצר היא הייתה בהלם: ״כמובן שלא היה לי מושג על פעילויותיו. ביום בהיר אחד אח שלך ממלא את כל העיתונים. אנחנו קשורים מאוד. מכל המשפחה אני וג׳ונתן הקרובים ביותר. זה היה קשה. זה עדיין קשה לי״.

לתקשורת הישראלית היא תיארה את סדר היום שלה מאז שנעצר אחיה. בשעות הבוקר המוקדמות היא משוחחת עם בני משפחתה ומנסה לברר את מצבו של אחיה, ועם סיום יום העבודה ועד לשעות הקטנות של הלילה היא משוחחת עם עיתונאים ועם חברי קונגרס ועונה על מאות המכתבים שמגיעים אליה מכל רחבי העולם.

היחס שלה לאחיה היה אמוציונלי מהרגע הראשון. ״אחי לא בגד״, אמרה לאליוט גולדנברג, מחבר הספר ״המרגל שידע יותר מדי״. לדעתה, פולארד הודה באשמה אחרי שהמדינה הבטיחה לו שלא תבקש בבית המשפט מאסר עולם, אבל המדינה הפרה את כל הבטחותיה, אמרה לגולדנברג. עם ברנרד הנדרסון, אביה של אן פולארד, אשתו הראשונה של ג'ונתן, היא הסתובבה בכל רחבי ארצות הברית בניסיון לרתום את דעת הקהל האמריקאית למען אחיה ואשתו. ״זה היה יכול לקרות גם לילדיכם״, הטיחה בקהל מאזיניה. זמן קצר לאחר שהשתחררה אן פולארד מהכלא, התגלע סכסוך בין משפחת פולארד לבין ברנרד הנדרסון. במשפחת פולארד לא אהבו את הקו האגרסיבי שהנדרסון, איש יחסי ציבור בעברו, נקט, והיה גם סכסוך על ענייני כספים. אן ומשפחתה טענו שרוב הכסף שגויס הועבר לג'ונתן ולא לרווחתה של אן, שנידונה לחמש שנות מאסר, אך ריצתה רק 40 חודשים בשל בעיות בריאות. קרול אמרה בתגובה שמרבית הכסף הועבר דווקא לאן וכי אחיה ויתר על מאבקו עד לשחרורה של אשתו.

יחד עם אן, אשתו הראשונה. צילום: רויטרס

בתחילת שנות ה-90' התגרשו אן וג׳ונתן, וארבע שנים לאחר מכן נישא ג׳ונתן לאיילין זייץ, מורה קנדית ששינתה את שמה לאסתר. משפחת פולארד לא ידעה שמעבר לפינה ממתין הקרע הגדול. חילוקי הדעות בין הפולארדים לבין רעייתו הטרייה של ג'ונתן היו בלתי ניתנים לגישור. במשפחת פולארד התנגדו לקו הפעולה של אסתר, שהציגה את ג׳ונתן כגיבור שלא גרם נזק לביטחון הלאומי של ארצות הברית, ואף שבה וטענה שארצות הברית האנטישמית פוגעת בפולארד. ״היא הפכה את ג׳ונתן לפוסטר של הימין הקיצוני ובנתה חומה בינו לבינינו״, אמרה קרול לרונן ברגמן מ״הארץ״. בתגובה האשימה אסתר את סביבתו של פולארד בבניית חומה של שתיקה ושקרים סביב האסיר. ״לעולם לא אשקר ותמיד אומר לו את האמת״, אמרה באותו ראיון, ״אני לבד במאבק לשחרורו. כולם משתפים פעולה להשתקתו כדי שימשיך להירקב בכלא״.

המשפחה אף התנגדה לבג״ץ שהגישו בני הזוג פולארד נגד מדינת ישראל על שהזניחה את פולארד. והיה העניין של האזרחות הישראלית. אסתר פולארד פעלה למתן אזרחות ישראלית לג׳ונתן מתוך מחשבה שבהיותו אזרח ישראלי, מדינת ישראל תיאלץ להיאבק למען שחרורו. בראיון ל״ווסטרן ג'ואיש ביליוטין״ אמרה קרול שהאזרחות הישראלית היא כמו פלסטר, כמו אספירין. ״זה לא יעזור לו. אני חוששת שארצות הברית תראה את האזרחות כאילו ג'ונתן פנה למפעיליו לעזרה. זה עלול להכעיס את ממשלת ארצות הברית ואת ועדת השחרורים״.

בראיון ל״וושינגטון ג'ואיש וויק״ מאמצע שנות ה-90' הביע האב מוריס התנגדות דומה לקבלת האזרחות הישראלית, ואמר ש״ג׳ונתן ירה לעצמו ברגל כשהוא התיר לאשתו להחליט החלטות קריטיות״. בצעד חריג פרסם מוריס בנובמבר 94' מכתב בעיתונות הישראלית, שבו התנגח באסתר בעקבות ראיון שלה ב״מעריב״. ״איש לא מינה את הגברת זייץ לנהל את המאבק הציבורי למען שחרורו של ג'ונתן״, כתב, ״הטענה שמשפחתו וידידיו של ג'ונתן קשרו קשר להשאירו בכלא היא ממש חולנית״.

זמן קצר אחר כך הודיע פולארד לבני משפחתו שהוא מנתק את קשריו עמם. ״הם נגדנו״, אמרה אסתר בראיון עיתונאי. ״הסוף היה כשג׳ונתן צלצל ודיבר עם מוריס, ואני פלטתי: 'תגיד לו שייפטר ממנה'״, אמרה אמו של ג׳ונתן, מילדרד, בראיון עיתונאי, ״ג'יי שמע את זה, וזה היה הסוף. אני מודה שלא היית צריכה להגיד את זה. אמרתי שאני מבקשת סליחה, כתבתי לו, הוא לא ענה לי. כתבתי לו שאני מתגעגעת נורא ועד כמה אני אוהבת אותו. מה עוד אמא יכולה לכתוב?״.

מילדרד פולארד נפטרה בדצמבר 2001 לאחר שש שנות נתק מבנה. עשר שנים לאחר מכן נפטר מוריס. ״אני ואשתי מזדקנים, כל רצוננו הוא לראות את ג'ונתן בריא, משוחרר ומשוקם, אזרח מועיל בישראל״, אמר מוריס בראיון עיתונאי. זה לא קרה. קרול נותרה היחידה מבני המשפחה שניסתה לסלול דרכה בחזרה ללבו של אחיה. לפני כשנה, לאחר כ-15 שנות נתק, שבה קרול להילחם את מלחמתו של אחיה כשאמרה בבית כנסת במסצ'וסטס שג'ונתן הוקרב: ״בשביל מה? איפה האמת? הוא עשה משהו שהוא חשב שהוא נכון, אבל הוא עשה את זה בצורה גרועה. הוא עבר על החוק, אבל העונש לא מידתי״.

בשבוע שעבר, בשיחת טלפון מביתה בהמדן, קונטיקט, אמרה קרול ל״מעריב-סופהשבוע״ ש״במשך השנים נעשו הרבה טעויות, אבל עוד מעט הוא בחוץ, אז בואו נחגוג. בקרוב נהיה שוב משפחה, ואני בטוחה שזה יהיה נהדר״.