אנשי החצר: סיפורם של האדמו"רים שניצלו מהשואה ובנו אימפריות

כשרבי שלמה האלברשטם, האדמו״ר מבאבוב, הגיע לניו יורק כניצול שואה בשנת 1946, הוא השתכן בדירה קטנה בצד המערבי של מעלה מנהטן (ה-Upper West Side). הסביבה לא דמתה בדיוק לנוף מולדתו. גם הוא, בפנים עטורות זקן עבות, לבוש קפוטת משי ארוכה ולראשו מגבעת שחורה, נראה כדמות מוזרה, אפילו לשכניו היהודים. בערב יום כיפור הראשון שלו באמריקה, הרבי לא יכול היה להתחיל את תפילת מנחה. בשטיבל הקטן שהקים לא היה מניין של עשרה יהודים. נבוך ועצוב, הוא שלח את אחד המתפללים לרחוב, לגייס שלושה יהודים שישלימו מניין. גם מאוחר יותר בערב, הצליח הרבי בקושי רב לזמן עשרה יהודים לאמירת ״כל נדרי״.

בליל יום כיפור הקרוב, כל 4,000 המושבים בבית הכנסת הענק של חסידות באבוב ברובע בורו פארק בברוקלין יהיו תפוסים. מאות אנשים יעמדו במעברים ובמבואות הבניין. בגלל החג, בתי הספר של רשת מוסדות החינוך שחסידות באבוב מפעילה ברובע יהיו, כמובן, סגורים. אלפי התלמידים והתלמידות ישובו ללימודים רק לאחר חג הסוכות.

דרך ארוכה ומפרכת עשה האדמו״ר רבי שלמה האלברשטם מיום שהשתקע באמריקה, כמעט אלמוני, זר לסביבה, מדוכדך מאובדן חצר באבוב המעטירה שנחרבה בשואה ואבל על טבח אלפי חסידיה, עד להצלחתו לשקם מחדש את חסידות באבוב ברובע בורו פארק בברוקלין. במאמצים בלתי נלאים, הצליח האדמו״ר להקים את חצר באבוב ולבצר אותה כאחת מהחצרות החסידויות הגדולות והפורחות בארצות הברית בפרט, ובעולם היהודי בכלל. כשנפטר בגיל 93 בשנת 2000, תואר רבי שלמה האלברשטם בהספדים כאחד מגדולי האדמו״רים שפעלו ביובל השנים שאחרי השואה וחורבן יהדות מזרח אירופה. במיוחד הוא זכור עד היום, ולא רק בקרב תושבי בורו פארק, כמנהיג רוחני שחינך דורות של חסידים וכמי שבנה וטיפח רשת של ישיבות, בתי ספר לבנות וכוללים.

סיפור תחייתה המחודשת של חצר באבוב הוא רק פרק אחד בסאגה של שכונת בורו פארק - רובע בברוקלין שבתוך עשורים אחדים הפך משכונת מגורים צנועה, מצומצמת בשטחה ובלתי ידועה למרכז משגשג ומפורסם של חסידות ומקום מגורים מושך ומועדף על חסידים, שבתחומו פועלים עשרות אדמו״רים ופורחות חצרות חסידויות הומות. זהו סיפור מופלא ומרתק, של תחיית תנועת החסידות ותהליך שיקומה משרידים מעטים ומפליטים ניצולי שואה שהשתקעו בברוקלין כמהגרים שזה מקרוב באו, ועד להתפשטות, לפריחה ולצמיחה שהפכו את השכונה לריכוז עירוני צפוף של אוכלוסייה חסידית בגודל ובהיקף שלדעת עסקנים חסידים מקומיים לא היה כמותו אפילו במדינות מזרח אירופה של לפני השואה.

״כשהתמודדתי בפעם הראשונה לכהונת חבר בבית הנבחרים של מדינת ניו יורק ב-1982 כמייצג בורו פארק, החתך האנושי של האזור היה שונה לחלוטין״, מספר בשיחה עמו דב הייקינד, שעדיין מכהן כנציג הרובע. ״40% מאוכלוסיית הרובע היו מהגרים איטלקים, 25% אמריקאים ותיקים והיהודים היו מיעוט. הרובע היה גם קטן בשטחו״. הייקינד, שבעצמו חובש כיפה סרוגה וזקנו קצוץ ומטופח, מדבר בגאווה על הנוכחות הגורפת והבולטת של חסידים ברובע. להערכתו, מספר תושבי הרובע נע בין 130 ל-150 אלף. ״97% מהתושבים הם יהודים דתיים, מהם 90% חסידים״, אומר הייקינד. ״בעקבות הגידול במספר המשפחות החסידיות מרובות הילדים, השטח של הרובע גם גדל והתרחב בשנים האחרונות, ולפי נתונים של העירייה הוא משתרע על תשעה קילומטר מרובעים״.

סיור ברחובות בורו פארק מאשר את דבריו של הייקינד. כמעט כל גוש בניינים כולל בית כנסת או בית תפילה של חסידים, תלמוד תורה, ישיבה או מוסד חינוכי. כרזות צמודות לקירות ולעצים מזמינות את התושבים לשיעורי תורה, לשיחות מוסר ול״שולחנות״ שאדמו״רים מקיימים בלילות שישי, לאמירת פרקי תהילים בציבור ולתפילות מיוחדות.

״אני לא חושב שהייתה עיר או עיירה בפולין או בגליציה לפני השואה עם כל כך הרבה חצרות חסידיות ופעילות חסידית כמו בבורו פארק״, אומר משה אפטרגוט, עסקן ידוע ומוערך ברובע. אפטרגוט, מחסידי באבוב, מעלה זיכרונות מהתקופה שבה הוא עצמו הגיע לרובע והשתקע בו כמהגר ניצול שואה. ״מבחינה רוחנית-דתית, המקום היה כמעט שממה. היו כמה בתי תפילה ואף לא ישיבה חסידית אחת ולא בית ספר דתי ראוי לבנות״. הוא נזכר איך, לצד קבוצה קטנה של חסידים, הוא החל לפעול להקמת ״בית יעקב״ הראשון לבנות ברובע, ששוכן היום בבניין יפה ונחשב מוסד לתפארת.

תחיית החסידות ושגשוגה בארצות הברית, שהביטוי המוכר והבולט שלה הוא מה שהתרחש ברובע בורו פארק, נזקפת ללא עוררין לזכותם של שלושה אדמו״רים. האדמו״ר מלובביץ' רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו״ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים והאדמו״ר מבאבוב.

האדמו״ר מלובביץ' היה המנהיג החסידי הראשון שנמלט מהתופת הנאצית והמנהיג החסידי הראשון שהיה מושא להערצתם של אלפי חסידים במזרח אירופה לפני השואה שהגיע לחופי ארצות הברית. הוא חולץ מוורשה המופצצת על ידי קצינים נאצים בכירים, שהיו להם קשרים עם גורמים אמריקאיים בכירים (סיפור הצלתו פורסם בספר ״להציל את הרבי״, שראה אור בעברית בהוצאת ״מטר״). הוא הגיע לניו יורק באוניית נוסעים שוודית במרץ 1940. חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הגיע לברוקלין מפריז שנה לאחר מכן.

האדמו״ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, היה בין היהודים שחולצו מהונגריה ברכבת שארגן המנהיג הציוני ד״ר ישראל קסטנר. משווייץ הגיע לירושלים, ואחרי שהות של חודשים אחדים בישראל הפליג לניו יורק והגיע לברוקלין בערב ראש השנה 1946. המטרה הרשמית של נסיעת האדמו״ר מסא-טמר לארצות הברית הייתה איסוף כספים, אבל הוא נשאר בברוקלין עד לפטירתו בשנת 1979. כמו האדמו״ר מבאבוב שהגיע לניו יורק לפניו, גם האדמו״ר מסאטמר השתקע תחילה בשכונת קרון-הייטס, שבה כבר היה מרכז חסידי פעיל שהקים האדמו״ר מלובביץ'.

שני האדמו״רים כנראה לא רצו להסיג את גבולו של הלובביצאי, או שביקשו קרקע בתולה להגשמת חלומותיהם לבניית תנועת חסידות בעולם החדש. שניהם עקרו לברוקלין: הסטמראי לשכונת ויליאמסבורג והרבי מבאבוב לרובע בורו פארק. שלושת האדמו״רים, חלוצי תנועת החסידות באמריקה, היו מכל בחינה שהיא שונים זה מזה. אבל כל אחד מהם, בדרך ובשיטה משלו, הניח את התשתית לתחיית החסידות בניו יורק ולשיקומה. בשנים שלאחר מכן, כל אחד באזור שלו העצים והרחיב את הנוכחות החסידית לממדים שכאמור עברו אולי את אלה שהיו לתנועת החסידות לפני השואה. היבטים אנטי־ציוניים

רבי יוסף יצחק נפטר ב-1950, ואת מקומו מילא חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שהפך תחת תנועת חב״ד למותג יהודי עולמי. האדמו״ר מבאבוב, שאיבד את משפחתו בשואה, השקיע מאמץ מיוחד בשני תחומים: הוא אימץ יהודים ניצולי שואה, שבורים, רצוצים וחסרי כל שהשתקעו בברוקלין, וסייע להם לבנות מחדש את חייהם ולהקים משפחות. ״הרבי מבאבוב, שהכיר את משפחתי בפולין, חשד בי שאני מעשן בשבת, וזה היה נכון. אבל הוא כל הזמן חיזר אחרי והזמין אותי לביתו״, מספר תושב בורו פארק, ניצול מחנה אושוויץ, שהפך לחסיד ונמנה שנים רבות עם מקורביו של הרבי. תחום נוסף שבו השקיע הרבי מבאבוב מאמצים עצומים היה הקמת מוסדות חינוך לדור השני והשלישי של ניצולי השואה. ברשת בתי הספר לבנות ״בנות ציון״ של חסידות באבוב, הפועל בבורו פארק, לומדות כיום למעלה מ-2,000 תלמידות. זאת, מלבד רשת של תלמודי תורה וישיבות המפוזרים ברובע, שבהם לומדים אלפי ילדים וצעירים.

החסידות הגדולה ברובע. כינוס חסידי סאטמר. צילום: רויטרס
 

באבוב נתנה את הטון לתקומת החסידות בניו יורק ושימשה מודל חיקוי ומאגר השראה לאדמו״רים שהשתקעו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת בבורו פארק. אבל באבוב איבדה את מעמד הבכורה שלה ברובע. דווקא חסידות סאטמר, שאדמו״ריה התגוררו בשכונה רחוקה והקימו את חצרותיהם מחוץ לניו יורק, גדלה והתפשטה, ומבחינה כמותית היא החסידות הגדולה ברובע. היו אלה חסידים בעלי אמצעים, שחיפשו בתי מגורים חדשים וערוצי תחבורה נוחים יותר להגיע לעסקיהם במנהטן, שהשתקעו בבורו פארק. ראשית כמובן דאגו להקים בתי תפילה בנוסח סאטמר. אבל את עיקר מאמציהם הפנו וכיוונו לבניית רשת מסועפת של מוסדות חינוך, במיוחד בתי ספר לבנות במתכונת שפעלה במרכז סאטמר בשכונת ויליאמסבורג. לפי אומדן הרווח בין עסקנים מקומיים, שלא ניתן לאישור מדעי, מספר התלמידים והתלמידות במערכת החינוך של חסידות סאטמר בברוקלין עומד על 20 אלף. בפאתי בורו פארק נשלמת בנייתו של בניין מפואר בן שש קומות, שבו ישכון בית ספר לבנות חדש.

״ההתרחבות המרשימה שחלה בשנים האחרונות בחסידות סאטמר ובחסידויות האחרות בבורו פארק היא תוצאה של גידול טבעי״, מסביר דב הייקינד. ״מספר המשפחות מרובות הילדים בקרב האוכלוסייה החסידית ברובע הוא אולי הגדול באזור המטרופולין". רב אורתודוקסי, תושב ותיק בבורו פארק, הסביר בשיחה עמו: "התדמית של חסידות סאטמר כמתנגדת הקיצונית לציונות ולישראל הוא נכון, ושריר וקיים. אבל התדמית הזאת לא הפריעה אף פעם לחסידי סאטמר ואיננה מפריעה להם כיום מלהקדיש את עיקר אונם והונם כדי לדאוג לצורכי הקהילות שלהם, במיוחד בתחום החינוך".

לדבריו, "מאז פטירתו של האדמו"ר הגדול של סאטמר, רבי יואל, ההיבט האנטי־ציוני קיצוני של החסידות הזאת, שהוא טיפח, הזין ופרסם, נחלש. שני האדמו"רים של חסידות סאטמר היום אומנם משמיעים ומפזרים הצהרות נגד ישראל, והביטאונים היוצאים לאור בברוקלין מטעם החסידות מלאים בפרסומים אנטי־ישראליים, אבל אין לכל זה אותו הרושם ואותו ההד שהיו בימיו של רבי יואל, שהיה רבי מפורסם ובעל כריזמה".

הצמיחה וההתפשטות של שתי החסידויות, באבוב וסאטמר, היה להן לרועץ. הסופר וחוקר החסידות אלי ויזל אמר פעם בראיון לכותב שורות אלה כי "חצרות חסידיות לא נוצרו להיות אימפריות". אחרי פטירתם של האדמו"רים המייסדים, שהקימו יש מאין את שתי החצרות בברוקלין והרחיבו את גבולותיהן לממדים שאיש לא שיער, פרצו מחלוקות ומאבקים פנימיים על ירושתם. האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, נפטר בתשל"ט, והשקט בחסידות נשמר עד לפטירתו של ממלא מקומו, בן אחיו רבי משה טייטלבוים, שנפטר בתשס"ו. אז פרצה מלחמת אחים, פשוטה כמשמעה. שני בניו, האחים רבי אהרן ורבי זלמן לייב, ביקשו לעצמם את כתר ההנהגה, והתלהטה ביניהם ובין חסידיהם מחלוקת מכוערת ומבישה. חסידות סאמטר התפלגה לשני מחנות ניצים, שהמריבה ביניהם הגיעה עד לערכאות של גויים. רבי זלמן לייב נשאר בוויליאמסבורג והוא מנהיג את הפלג האחד, ואחיו רבי אהרן עקר לקריית יואל, יישוב חסידי במדינת ניו יורק, והקים שם את חצר סאטמר האחרת. בין שני האחים יוקדת איבה והם אינם מדברים ביניהם.

בבאבוב התחוללה מחלוקת פנימית מכוערת לא פחות. לאחר פטירת רבי נפתלי האלברשטם, שמילא שלוש שנים את מקומו של אביו רבי שלמה, הכריז חתנו רבי מרדכי דוד אונגר על עצמו כאדמו"ר מבאבוב. אבל חלק גדול מהחסידים הכתיר את רבי בן ציון האלברשטם, בנו של רבי שלמה, כאדמו"ר. המלחמה הפנימית בחצר באבוב הייתה מלווה בגילויים מבישים ודוחים, עד שלאחרונה השתרר שקט בין הפלגים. "אוי ואבוי לשקט הזה", אומר משה אפטרגוט, מחשובי חסידי באבוב בניו יורק. "לצדיק רבי שלמה, שנודע במיוחד בתיעוב שלו כלפי מחלוקות, לא מגיעה באבוב מפולגת".

בינתיים, שלוש חסידויות שהחצרות המרכזיות שלהן ואדמו"ריהן פועלים בישראל משגשגות ופורחות בבורו פארק. חסידי בעלזא הגיעו לרובע לפני שנים רבות, חלקם ניצולי שואה ורבים מהם חסידים שהרבי מבעלזא עודד לנסוע לארצות הברית מטעמי פרנסה. היום יש לחסידות בעלזא בבורו פארק שורה של בתי תפילה גדולים והומים ורשת של "חדרים" ובתי ספר לבנות. חסידות גור גדלה והתפתחה ברובע רק בשנים האחרונות. לפני כעשור היו בבורו פארק שלושה בתי תפילה של חסידי גור. היום פועלים ברובע 20 שטיבלעך של החסידות. ברובע קיים מוסד חינוכי גדול בשם "יגדיל תורה", שלומדים בו מאות תלמידים צעירים, ולחסידי גור שני מוסדות חינוך גדולים נוספים למשתלמים. גם לחסידות ויזניץ', שמרכזה בבני ברק, נוכחות מורגשת ברובע.

אין רשימה מעודכנת של חצרות חסידויות ואדמו"רים הפועלים בבורו פארק. בשיחות עם תושבים ותיקים ועם עסקנים מקומיים עולים שמות של אדמו"רים לא מעטים, רובם ישישים, ומתברר שאחדים מהם הם מושא של הערצה, הנושקת לסגידה. האדמו"ר מסוקלן, רבי ישראל אברהם פורטוגל, מתואר כצדיק. "הוא איש קדוש, אוהב ישראל שדלתו פתוחה כל שעות היממה ליהודים הזקוקים לסיוע או למילה טובה", מספר שמחה קורנרייך, אברך חסידי הידוע כמי שמתמצא בחצרות החסידיות ברובע. "רבי חיים יצחק טוורסקי, האדמו"ר מרחמסטריווקה, הוא הרבי הפופולרי. אדמו"ר חשוב ומוערך נוסף הוא שרגא פייביש האגר, הרבי מקוסוב".

הדבר היפה בחסידויות המקומיות, מסביר רב אורתודוקסי, ש"האדמו"רים כאן חיים בצנעה, שקועים בלימוד תורה, אינם מעורבים בעסקנות ציבורית, לפחות לא באופן גלוי, ומתרחקים מפרסום. הם מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות". לדברי עסקנים, קיימים ברובע עשרות ואולי מאות בתי תפילה, שטיבלעך, שבכל אחד מהם עשרות מתפללים, אשר מונהגים על ידי רבנים חסידיים שהיחס אליהם הוא כאל אדמו"רים.

הייקינד סבור כי החסידות גדלה והתפשטה בברוקלין משום שהיא מה שהוא מגדיר "קהילתית": "החסידות המקומית היא לא רק 'חצר', כפי שהייתה בעבר במזרח אירופה. בבורו פארק החסידות מתבטאת גם בחלקה הבלתי מבוטל בפעילות קהילתית. בהשראת האדמו"רים, הקימו עסקנים חסידים ארגונים ומוסדות חסד וסעד העוזרים לנצרכים, לחולים ולזקנים. פעילות הסעד ברובע היא בהיקף עצום".