נשיא פולין לשעבר, לך ולנסה, מציע פתרונות למשבר הפליטים באירופה

אנחנו פוגשים את לך ולנסה, נשיאה לשעבר של פולין, במצב רוח מרומם. אולי תרם לכך גם מזג האוויר הנהדר בשבוע השני של ספטמבר, בעיר הנמל והמספנות הבלטית גדנסק. משרדו שוכן במוזיאון היפהפה והמרגש של תנועת סולידריות, שוולנסה היה סמלה. המוזיאון, דמוי ספינה, הוקם במקום שבו היה פעם שער הכניסה לנמל. ב־1980 טיפס ולנסה, אז חשמלאי אלמוני בן 36, על שער הכניסה, הכריז על שביתה, והשאר כבר הפך להיסטוריה. 

במפגש עם עיתונאים ישראלים - אבי שרף, דניאל בטיני, דניאלה רגב, גיא אלסטר ואנוכי, מפגין ולנסה נינוחות, מתבדח, מגיב בשנינות ובחדות להערות ולא מוותר על ניתוחים פשטניים למציאות המורכבת ועל התבטאויות ישירות ומעוררות מחלוקת. ניכר בו שהוא נהנה מהשיחה ולא שועה לרמזים העבים ששולחת לעברו בתנועות ידיים בתו אנה, שהיא גם מנהלת לשכתו. ולנסה - שהקים את תנועת סולידריות, תרם לנפילת הגוש הקומוניסטי לפני כרבע מאה, היה לאייקון היסטורי של חירות וזכה בפרס נובל לשלום – מרשה לעצמו להיות הילד הרע של פולין. בתשובותיו, כצפוי, הוא מתגלה כקתולי אדוק, כשמרן שמהלך על גבול ההומופוביה, כמי שמתנגד לקליטת מהגרים ופליטים מוסלמים, ונראה כי אינו מעריך במיוחד את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. ויש לו גם פתרון משעשע לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

“לא רצו להבין"

לנשיא פולין לשעבר יש הרבה מה לומר על משבר הפליטים באירופה ועל כישלון שרי הפנים של האיחוד האירופי להגיע להסכמה בעניין מכסות הפליטים. “זה די מובן לי מדוע יש חשש גדול בפולין ובכל אירופה מפני הפליטים”, אומר ולנסה. “הם מגיעים ממקומות שבהם עורפים ראשים, ואנו חרדים שזה יקרה גם כאן. אנו בפולין מנסים להשתקם לאחר עשרות שנים של קומוניזם, יש לנו דירות קטנות, משכורות לא גבוהות ופנסיות קטנות. אין לנו מה לחלוק עם הפליטים. מהמראות של הפליטים בטלוויזיה שמתי לב שהם לבושים היטב ונראים אולי יותר טוב מאיתנו. יכול להיות שהם אף יותר עשירים מאיתנו. אנו בהחלט מבינים את מצבם. גם אנחנו בתקופת הקומוניזם היינו פליטים. פולנים רבים עזבו את המדינה. אך להיכן שהם הגיעו - הם כיבדו את תרבות המקום והחוקים. הפליטים של היום שונים מאיתנו. תראו מה קורה בצרפת או בארצות הברית. יש בני מהגרים שקיבלו שם חינוך והרוויחו כסף, ובכל זאת הם יוצאים נגד המדינה שקולטת אותם. זה לא קרה להגירה הפולנית. המהגרים של היום באים מתרבות שונה עם ערכים ודת שונים, וההבדלים האלה מובילים למחלוקות ולוויכוחים”.

"באים מתרבות שונה עם ערכים ודת שונים". פליטים בגבול בין הונגריה וסרביה, השבוע. צילום: רויטרס

איך בכל זאת ניתן להפגין הומניות כלפיהם ולהגיע לפתרון המשבר ההומניטרי?

“אנו חיים בעידן של מעבר פוליטי־תרבותי. השיטה הישנה של עולם דו־קוטבי הסתיימה. הטכנולוגיה המתקדמת משנה את המציאות. אירופה חותרת להקמת גוש אחד בלי גבולות ועם מטבע אחד. אך עדיין אין מכנה משותף וכל מדינה שונה. הצעתי שאירופה תנסה לגבש מכנה משותף: עשרת הדיברות שיהיו מוסכמים על כל חבריה”.

ומה ייכתב בעשרת הדיברות האלה?

“ייכתב מה שכל החברות יחליטו. אותי היו מספקים עשרת הדיברות של התנ"ך. על מנהיגי אירופה להחליט מה הם רוצים. צריך לדון אם להשאיר את הפליטים בארצות המוצא שלהם. גם לי הציעו בזמנו לעזוב את פולין, אך סירבתי ונשארתי כדי להיאבק. נכון שלחלק מהפליטים נשקפת סכנת חיים, אך רבים עוזבים כי הם רוצים לשפר את איכות חייהם. לא יעבור זמן והם יגיעו למיליונים, יתערו בקרבנו ומי יודע - אולי יתחילו לערוף ראשים”.

אז אין פתרון לכך, זולת סירוב לקבלם?

“צריך לסייע להם בארצות המוצא, לבנות להם בתי חרושת. שהגרמנים העשירים יעזרו להם ויטפלו בסורים, וגם מדינות אחרות יתרמו את חלקן. הכי טוב יהיה אם כל מדינה תקלוט חלק מהפליטים לפרקי זמן מסוימים. לדוגמה הם יהיו עשר שנים במדינה אחת שמתאימה להם, ואז יעברו לכמה שנים למדינה אחרת. אבל אנו יודעים שזה לא יקרה כי אירופה אינה מאוחדת ולכל מדינה יש דעות אחרות”.

גם בעניין הקהילה הגאה דעתו של ולנסה נחרצת. לפני שנתיים וחצי אמר בראיון בטלוויזיה כי לדעתו אין להומוסקסואלים ולסביות זכות לשבת בקדמת הפרלמנט. אם הם בכלל יקבלו ייצוג, עליהם לשבת מאחור, “אולי אפילו מעבר לחומה”, כדבריו אז. 

“היו מי שלא הבינו אותי והיו מי שלא רצו להבין אותי”, אומר ולנסה כעת. “אני דמוקרט ואני נגד בניית חומות ובעד מתן כבוד לכולם. אך אני רוצה שהייצוג בחברה דמוקרטית ישקף את מעמדם ואת גודלם של המיעוטים. אם להומוסקסואלים יש 30% בחברה, הם יקבלו 30% במוסדות. וכשיש להם אחוז אחד, הם יקבלו אחוז. לטענתי, ואני נסמך על עובדות, הם מיעוט כה קטן, שאין להם סיכוי להגיע לפרלמנט. עליהם לדעת את מקומם, ושלא ינסו לכפות את עצמם על החברה”.

"בעיות מבית"

ולנסה נולד ב־1943 בעיר קטנה בפולין בשם פופובו. זמן קצר לאחר סיום לימודיו בתיכון החל לעבוד כחשמלאי במספנות על שם לנין בגדנסק והתחתן עם דנוטה. לבני הזוג שמונה ילדים. בשנת 1970 היה ממארגני השביתות הבלתי חוקיות במספנות. לאחר התנגשויות אלימות עם המשטרה, שבהן נהרגו 80 פועלים, הוא נאסר, הורשע בהתנהגות אנטי חברתית ונשלח לשנה בכלא.

לאחר שחרורו חזר לעבודה, אך המשיך במרד שלו. הוא ארגן עצומה בדרישה להקים אנדרטה לזכר ההרוגים. הוא פוטר שוב, ושוב הוחזר לעבודה. ב־1980 הוביל כמנהיג בלתי מעורער את השביתה ההיסטורית וההרואית, שהכניעה את המשטר הקומוניסטי ואילצה את ראשיו להסכים להקמת איגוד העובדים העצמאי הראשון בגוש הסובייטי. תמונתו, עם השפם העבות שמעטר את פניו והיה לסמלו מאז ועד היום, כשהוא נואם מעל במה מאולתרת בפני העובדים, התפרסמה בכל העולם. בדצמבר 1982, בלחץ סובייטי, הכריז מנהיג פולין, הגנרל וויצ’ך ירוזלסקי, על מצב חירום צבאי במדינה, ותנועת סולידריות הוצאה אל מחוץ לחוק. ולנסה הוגלה לאזור מרוחק והוחזק כחמש שנים במעצר בית. 

"הציעו לי לעזוב, אך סירבתי ונשארתי כדי להיאבק". מנהיג את השביתה ב-1980. צילום: רויטרס

ב־1983 הוענק לוולנסה פרס נובל לשלום, אך הוא סירב לצאת לטקס באוסלו מחשש שלא יורשה לחזור. אשתו דנוטה קיבלה את הפרס במקומו ותרמה אותו לתנועת סולידריות, שהמטה שלה הועתק לגלות בבריסל. ב־1988, על רקע מדיניות הפתיחות (גלסנוסט) בברית המועצות, חזר ולנסה לפעילות פוליטית וארגונית. הוא שוב הכניע את המשטר הקומוניסטי ואילץ אותו להכיר מחדש באיגוד המקצועי ולהכריז על בחירות חופשיות לסיים (פרלמנט). 51% מהמושבים נשמרו למפלגה הקומוניסטית, ובכל שאר המושבים כמעט זכתה תנועת סולידריות. ב־1989 הוקמה הממשלה הלא קומוניסטית הראשונה בגוש הסובייטי, ובדצמבר 1990 נבחר ולנסה לנשיא המדינה וכיהן בתפקיד במשך חמש שנים.

מאז הלכה השפעתו על הפוליטיקה הפולנית והצטמצמה. הוא הרבה בנסיעות להרצאות בחוץ לארץ, שלאחרונה פחתו בשל מצב בריאותו – הוא עבר ניתוח לב והושתלו בגופו מעקפים וסטנטים. במרוצת 20 השנים האחרונות הופצו עליו שמועות כאילו היה בצעירותו סוכן של שירות הביטחון, ושמו ושם כמה מילדיו נקשרו לשערוריות כספיות. אך למרות הכל, הוא ממשיך להיות קול מוסרי שמאזינים לו במדינה ומחוצה לה. 

בזמנו יוחסה לו האמירה “אני בעד, אך נגד”, וגם במהלך השיחה כעת ניכרת נטייתו לומר דברים מסוימים ומיד את היפוכם. כך למשל, כשהוא נשאל לדעתו על נשיא ארצות הברית ברק אובמה. “קיבלתי את פרס נובל על ניצחון של סולידריות נגד משטר דיכוי קומוניסטי”, אומר ולנסה. “אובמה קיבל פרס נובל כמקדמה על חשבון. והוא לא הצדיק אותה. אובמה נבחר כדי להוביל לשינוי בעולם, להנהיג רפורמה בהשראת ארצות הברית. זה לא קורה. ארצות הברית אינה מפגינה מנהיגות עולמית, וגם מבחינה כלכלית היא בנסיגה. המצב הזה קשה ומדאיג. על כך ביקרתי אותו, ולכן למרות שהוזמנתי - לא פעם סירבתי לפגוש בו”. 

אלא שביוני 2014, כשנשיא ארצות הברית ביקר בפולין, ניאות ולנסה להיפגש עמו. “חשבתי שאין לו תוכנית ואין לו חזון”, הוא אומר. “בפגישה הבנתי שהוא אינטליגנטי ורוצה להצליח, אך יש לו בעיות קשות מבית. מציקים לו”.

גם על האנטישמיות הגואה באירופה יש לוולנסה דעות מוצקות. לפני כמה חודשים, במהלך מערכת הבחירות האחרונה בפולין, יצא הנשיא הנבחר אנדז’יי דודה, ממפלגת החוק והצדק (“פיס”) השמרנית, נגד התנצלותה של פולין על פשעים שנעשו בזמן השואה, ובכך עורר סערה גדולה בארצו ומחוצה לה וזעם בקהילה היהודית. דודה גינה את הנשיא היוצא ברוניסלב קומורובסקי, שהתנצל על טבח שביצעו פולנים ב־1941 ביהודים בכפר ידוובנה, שבו הם ריכזו 300 יהודים במתבן ושרפו אותם חיים. דודה חזר על הגרסה השקרית, כאילו הנאצים ולא הפולנים ביצעו את הטבח, וטען כי “קומורובסקי פגע בהתנצלותו בשמה הטוב של פולין”. 

“אין לי כוונה להגיב על דבריו”, אומר כעת ולנסה. “אני רק יכול להציע לו שישתוק חצי שנה, ולפני שהוא מדבר - שילמד את העובדות”.

לטענת ולנסה, הייתה לו אפילו יד בסכסוך הישראלי־פלסטיני. לדבריו, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ויו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ביקשו ממנו בעבר לסייע בקידום המשא ומתן. “אמרתי להם”, הוא אומר בחיוך ממזרי מתחת לשפמו העבות, “שאני מוכן לסייע בתנאי אחד: שיסכימו מראש לקבל את הצעתי. כמובן שהם לא קיבלו את התנאי. ידעתי שעוד לפני שאספיק לחזור לגדנסק הם יתחילו להתקוטט, וכך היה”.

מה רצית להציע?

“צריך לקחת את כל הנשק שיש לשני הצדדים, וכל מי שישתמש בו בניגוד לסיכום - ייקחו ממנו את כל כספו ורכושו ויאמרו לו: ארוז את המזוודה שלך והסתלק”.