מגנים בתוקף

הכינוס עומד השנה בסימן 70 שנה לייסודו של ארגון האומות המאוחדות, שהוקם זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה בניסיון לעצור זוועות דומות, ולקדם את החזון של שלום עולמי והתפתחות בינלאומית. אף שבשבעת העשורים האחרונים היו לא מעט מלחמות, משברים בינלאומיים ומעשי טבח ורצח עם, נראה שלא הייתה מדינה שהעסיקה כל כך הרבה את מוסדות האו"ם כמו ישראל. 

מאז דוד בן־גוריון, שטבע את המונח "או"ם שמום" באמצע שנות ה־50, ועד השגריר היוצא באו"ם רון פרושאור, שאמר בראיון לערוץ 2 בשבוע שעבר כי קיימת "אפליה ממוסדת" מצד האו"ם, ש"מריץ כל שנה 20 החלטות נגד ישראל ואחת נגד דאע"ש או סוריה" - נראה שיש תמימות דעים בישראל ביחס לעמדתו המוטה של הארגון הבינלאומי. אפילו מזכ"ל האו"ם הקודם קופי אנאן, שלא היה מאוהדיה הגדולים של ישראל, הודה לפני תשע שנים כי יש בעייתיות רבה ביחסו של הארגון: "תומכיה של ישראל מרגישים שהיא נשפטת לחומרה בסטנדרטים שאינם מיושמים כלפי אויביה, ולעתים זה נכון, במיוחד בחלק ממוסדות האו"ם". 

לכבוד 70 שנה לאו"ם, חוזר "מעריב־סופהשבוע" לכמה מאירועי המפתח ביחסים המורכבים והמתוחים בין ישראל לבין ארגון האומות המאוחדות. 

תוכנית החלוקה 

ההחלטה הראשונה של האו"ם בנוגע לישראל התקבלה יותר מחצי שנה לפני שבן־גוריון הכריז על הקמתה של המדינה, כאשר העצרת הכללית קיבלה את תוכנית החלוקה שסיפקה את הבסיס להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. 

בסוף אפריל 47' פנו הבריטים לאו"ם לנוכח הספקות שהיו להם בדבר יכולתם ליישם את המנדט על ארץ ישראל־פלשתינה, בשל האלימות הגואה מצד המחתרות היהודיות והכנופיות הערביות. הוקמה ועדת חקירה מיוחדת לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ) בהשתתפות נציגי 11 מדינות, שתפקידה היה לבחון את המצב בשטח ולהציג פתרונות. 

בסוף אוגוסט, אחרי שחברי הוועדה סיירו בארץ ואף היו עדים לגירוש המעפילים מהאונייה "אקסודוס", הם הגישו את הדוח המסכם. ההמלצות המרכזיות בו היו סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות זו לצד זו - יהודית וערבית - שיקיימו מערכת כלכלית משותפת, וירושלים תקבל מעמד של עיר בינלאומית בחסות האו"ם.

החלטה 181, המקבלת את המלצת אונסקו"פ לחלוקת הארץ וקובעת כי המנדט יסתיים עד 1 במאי 1948 וכי הכוחות הבריטיים יעזבו את הארץ עד 1 באוגוסט, עלתה להצבעה בעצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947. 33 מדינות, בראשן ארה"ב וברה"מ, תמכו בה.

ב־29 בנובמבר נערכה ההצבעה בעצרת הכללית. 33 מדינות תמכו בהחלטה, 13 התנגדו ו־10 נמנעו, סיאם (תאילנד) נעדרה. תושבי היישוב היהודי שישבו ליד מקלטי הרדיו כדי להאזין להצבעה ההיסטורית שנערכה בשעת לילה מאוחרת יצאו בהמוניהם לרקוד ברחובות, והעיתון "דבר" אף הכריז כי "מדינת היהודים קמה". אולם עבור הערבים - שלא הסכימו לחלוקת הארץ - זה היה האות להתחיל במעשי האיבה שציינו את נקודת הפתיחה של מלחמת העצמאות. 
 

הצטרפות ישראל לאו"ם

ב־29 בנובמבר 1948, כאשר מדינת ישראל הצעירה עדיין הייתה בעיצומה של מלחמה נגד שכנותיה הערביות, פנה שר החוץ הראשון, משה שרת, למזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, בבקשה לצרף את ישראל לארגון. "הדבר יהווה מעשה של צדק בינלאומי עבור העם היהודי, בהתאם למדיניות האו"ם בנושא פלסטין, ויתרום לייצובו של המזרח התיכון ולמטרה של שלום בינלאומי", כתב שרת. 

אולם הבקשה נדחתה אחרי שלא קיבלה את הרוב הדרוש במועצת הביטחון, ורק במרץ 1949, אחרי שנערכה הצבעה חוזרת, אושרה הצטרפותה של ישראל ברוב של תשע תומכות, מתנגדת אחת (מצרים) ונמנעת אחת (בריטניה). ב־11 במאי קיבלה העצרת הכללית את החלטה 237 שבה נאמר כי ישראל היא "מדינה אוהבת שלום שיכולה ומוכנה לבצע את חובותיה בהתאם לאמנת האו"ם". 

הטקס הרשמי של הנפת דגל ישראל ליד בניין האו"ם בניו יורק נערך ב־12 במאי בנוכחותם של שר החוץ שרת, השגריר הראשון באו"ם אבא אבן, ונציגי המשלחת הישראלית. הדגל מופקד מאז 1961 בארכיון המדינה בירושלים. 

"בכל דור ודור גלו יהודים מא"י כלעומת שעלו לא"י", אמר שרת בנאומו, דברים שמופיעים גם על שטר 20 שקלים שעליו דיוקנו של מי שהיה ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל. "הפעם יצאו אלפים מהארץ לא כגולים אלא כגואלים, לא כקורבנות חולשה אלא כמפגיני כוח, לא כנכנעים לגזירה אלא כמתנדבים לשליחות - להילחם שכם אחד עם בני אומות אחרות נגד צורר עמם ועוכר העולם כולו. בצאתם לא נעדר עפר ארצם מעליהם. בפעם הראשונה מאז גלותם הופיעו אנשי צבא יהודים בחזית מלחמה כבני אומה מושרשת בארצה ובעלת תרבות משלה".

החלטות הסכסוך

הסכסוך בין ישראל לבין שכנותיה העסיק רבות ועדיין מעסיק את מועצת הביטחון ואת העצרת הכללית, שקיבלו לאורך השנים החלטות מפתח שעדיין מהוות חלק מהותי מהמו"מ בין ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב (לפחות בעת שהוא מתקיים).

ההחלטה הראשונה הייתה החלטה 194, שהתקבלה בעצרת הכללית ב־11 בדצמבר 1948 ונועדה לספק עקרונות לקראת תהליך שלום בין ישראל לבין שכנותיה עם סיומה של מלחמת העצמאות. במרכזה של ההחלטה עמד סעיף 11, שבו נאמר כי "הפליטים שברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית, וכי פיצויים ישולמו על הרכוש למי שיבחרו". אף שלהחלטה אין תוקף משפטי מחייב, עבור הפלסטינים מדובר באישוש לזכות השיבה של הפליטים לבתים שאותם נאלצו לעזוב עם הקמתה של ישראל. 

ההחלטה המפורסמת ביותר היא החלטה 242 של מועצת הביטחון שהתקבלה ב־22 בנובמבר 1967, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. לפי ההחלטה, השכנת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון תושג באמצעות "פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במהלך העימות הנוכחי וסיומן של כל התביעות ומצבי המלחמה וכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות האזור, וזכותן להתקיים בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים, חופשיות מאיומים ומהפעלות כוח". 

ההחלטה נחשבת לבסיס של רעיון "שטחים תמורת שלום", אולם עד היום מתנהל ויכוח אם היא קראה לנסיגה כוללת לקווי 67'. לפי הגרסה הישראלית, אין חובה לסגת מכל השטחים מאחר שההחלטה ציינה את המילה "שטחים", בעוד שהערבים הסתמכו על הנוסח הצרפתי שבו נאמר "מהשטחים". 

שש שנים לאחר מכן, ב־22 באוקטובר 1973, התקבלה החלטה 338 שקראה להפסקת אש שתסיים את מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה גם קבעה כי לאחר מכן על הצדדים המעורבים ליישם את החלטה 242 על כל חלקיה. 

ב־22 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, שאותה גיבשו ארה"ב וברה"מ, שקראה להפסקת אש בתוך 12 שעות. כמו כן קבעה ההחלטה כי לאחר הפסקת האש על הצדדים ליישם את החלטה 242 על כל חלקיה, ולפתוח במו"מ כדי להגיע לשלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. 

ציונות היא גזענות

מאז מלחמת יום הכיפורים ניצלו מדינות ערב ומדינות הגוש הסובייטי את האו"ם כדי לנגח את ישראל ולסייע לפלסטינים להעלות את עניינם לסדר היום המדיני, בין השאר באמצעות נאומו של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, שניצב על בימת הארגון כשאקדח בחגורתו. 

אולם רגע השפל ביחסו של האו"ם כלפי ישראל הגיע ב־10 בנובמבר 1975, כאשר עצרת האו"ם קיבלה ברוב של 72 תומכות מול 35 מתנגדות ו־32 נמנעות את החלטה 3379, אשר קבעה כי "הציונות היא סוג של גזענות ואפליה גזעית". 

במהלך הדיון נשא השגריר באו"ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, את אחד הנאומים המפורסמים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית. "היטלר היה מרגיש כאן בבית בכמה הזדמנויות בשנה האחרונה, אילו האזין לדברים שהושמעו באולם הזה, ובעיקר לדברים שהושמעו במהלך הדיון על הציונות", אמר הרצוג. "בעינינו, בני העם היהודי, להחלטה הזאת המבוססת על שנאה, זיוף ויהירות, אין כל ערך מוסרי או משפטי. בעינינו, בני העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה בהתאם". מיד לאחר מכן, קרע הרצוג את דף ההחלטה וירד מהבמה לקול מחיאות כפיים. 
 

ישראל נאבקה שנים כדי למחוק את ההחלטה השערורייתית, אולם נאלצה להמתין 16 שנה לפני שהמהלך הצליח. במהלך השיחות המתוחות עם הממשל האמריקאי של ג'ורג' בוש (האב) לקראת כינוסה של ועידת השלום הבינלאומית במדריד באוקטובר 1991, הציבה ממשלת יצחק שמיר את ביטול ההחלטה כאחד התנאים להשתתפותה של ישראל. בעקבות זאת, הגישו האמריקאים הצעה שכללה את הנוסח "העצרת הכללית מחליטה לבטל את ההגדרה בהחלטה 3379 מ־10 בנובמבר 1975". ההצבעה נערכה ב־16 בדצמבר, ואושרה ברוב של 111 מדינות מול 25 מתנגדות ו־13 נמנעות. 

מועצה חד צדדית

מבין כל זרועותיו של האו"ם, הגוף המוטה ביותר נגד ישראל הוא מועצת זכויות האדם שפועלת מאז 2006 במקומה של הוועדה לזכויות אדם, שהואשמה לא פעם בנקיטת עמדות עוינות כלפי ישראל. 

אולם במהרה התברר כי הגוף החדש שיושב בז'נווה לא הפך להיות חסיד אומות העולם וביוני 2007 קיבלה המועצה - שבה חברים בין השאר מדינות שאינן ידועות כמי שמכירות בזכויות האדם של אזרחיהן כמו רוסיה, סעודיה, פקיסטן, ונצואלה וסין - החלטה שקובעת כי בכל ישיבה של המועצה יעלה לדיון סעיף מספר 7 שמתייחס ל"מצב זכויות האדם בפלסטין ובשטחים ערביים כבושים אחרים".

אז הקמתה לפני תשע שנים, קיבלה המועצה 62 החלטות גינוי נגד ישראל, יותר מכלל הגינויים למדינות אחרות. לשם השוואה, נגד סוריה - שבה משתוללת כבר יותר מארבע שנים מלחמת אזרחים קשה ובה נהרגו כ־200 אלף בני אדם - התקבלו רק כ־15 החלטות גינוי בלבד. 

הנטייה החד־צדדית של המועצה באה לידי ביטוי בשני מקרים בולטים. בינואר 2009, בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה נגד חמאס ברצועת עזה, החליטו חברות המועצה על הקמת ועדת בדיקה שתחקור את "ההפרות מצד הכוח הכובש, ישראל, נגד העם הפלסטיני ברחבי השטחים הכבושים, ובעיקר ברצועת עזה". 

הוועדה, שבראשה עמד השופט הדרום אפריקאי היהודי, ריצ'רד גולדסטון, פרסמה את הדוח המסכם שלה בספטמבר 2009. הוועדה ציינה כי ירי הרקטות לעבר שטח ישראל היווה הפרה של החוק הבינלאומי ופשע מלחמה, אולם עיקר הדוח הטיל על צה"ל אחריות להפרות של זכויות אדם ופשעי מלחמה, כולל "הריגה בכוונה תחילה, עינויים, יחס בלתי אנושי, גרימת סבל גדול בזדון לבני אדם והרס מסיבי של רכוש". 

באפריל 2011 הודה גולדסטון כי אילו ישראל הייתה משתפת פעולה עם הוועדה, ואילו היה בידיו המידע שהוא נחשף אליו מאז, הוא לא היה קובע כי קיימת מדיניות ישראלית רשמית לפגוע באזרחים. במאמר שפרסם ב"וושינגטון פוסט" הוא כתב, כי "אני מקווה שהחקירה שלנו בכל הזוויות של הסכסוך בעזה תפתח עידן חדש של חוסר פניות במועצת זכויות האדם של האו"ם, שאי אפשר להתווכח עם ההיסטוריה המוטה שלה נגד ישראל". 

ראיה לחד צדדיות של המועצה לזכויות אדם. השופט ריצ'ארד גולדסטון. צילום: רויטרס

בשנה שעברה הקימה המועצה ועדה נוספת, הפעם בראשותו של המשפטן הקנדי וויליאם שייבס (שהתפטר בפברואר ואת מקומו מילאה השופטת האמריקאית בדימוס מרי מקגוואן־דיוויס), כדי לבחון את ההפרות של זכויות אדם במהלך מבצע צוק איתן ברצועת עזה בקיץ 2014. 

הדוח התפרסם לפני כשלושה חודשים וקבע כי הן ישראל והן ה"ארגונים הפלסטיניים החמושים" ביצעו במהלך הלחימה הפרות חמורות שנחשבות לפשעי מלחמה, וקרא להעמיד לדין את האחראים. אולם גם הפעם עיקר הביקורת הופנתה לעבר ישראל, וחברי הוועדה הכריזו כי "כאשר חייו של חייל ישראלי מוטלים על הכף, נראה כי מתעלמים מכל החוקים", וכי "היקף ההרס והסבל האנושי בעזה היה חסר תקדים בהיקפו וישפיע על הדורות הבאים". 

בתגובה על אישור הדוח במועצת זכויות האדם בתחילת יולי, סיכם ראש הממשלה בנימין נתניהו את העמדה הישראלית: "את מועצת זכויות האדם של האו"ם לא מעניינות העובדות ולא מעניינות באמת זכויות אדם. ביום שבו נפתחת אש מסיני לעבר ישראל, ובזמן שבמצרים דאע"ש מבצע פיגועי טרור אכזריים, בסוריה אסד טובח בבני עמו, ובאיראן עולה משנה לשנה מספר ההוצאות השרירותיות להורג - מחליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם לגנות, על לא עוול בכפה, את מדינת ישראל, שפעלה להגן על עצמה מפני ארגון טרור רצחני".