כבר בכניסה למחנה הריכוז וההשמדה לשעבר דכאו מקבלים צמרמורת. הכתובת בכניסה לא משאירה מקום לפרשנות: "זכור איך מתנו כאן", זה מה שכתוב, אבל במציאות של היום הרוב פשוט מעדיפים לשכוח.
הפרסומים לפני כמה שבועות על כך שבניסיון למצוא פתרון למחסה עבור המוני הפליטים, הנוהרים לגרמניה בקצב שיא, החליטו הרשויות לשכן את חלקם במחנה הריכוז לשעבר, אחד הראשונים שהקימו הנאצים, קוממו עליהם ציבור רב, ולא רק מקרב ניצולי השואה המעטים שנותרו.
בהושענה רבה, היום האחרון של חג הסוכות, נסעתי לדכאו, שאליו מגיעים יותר מ־800 אלף תיירים מדי שנה. צריפי המוות הפכו למוזיאון, ומסביב מקיפים את המתחם הענק מגדלי שמירה. מעברו השני של הכביש המקיף את המחנה נמצא חלקו השני של המקום, האתר הנשכח, שבו שיכנו הרשויות את הפליטים, שהתערבבו עד מהרה עם הפליטים הותיקים ועם מחוסרי דיור מקומיים, שבעבורם מחנה ההשמדה לשעבר הוא בית.

האתר נקרא "גן עשבי הרפואה", והוא מסומן בעלון ההדרכה המחולק למבקרים. האחראית להדרכת המבקרים הופתעה כשביקשתי להגיע למקום: "אתה הראשון שבוחר ללכת דווקא לשם. בדרך כלל התיירים מסתפקים בביקור במחנה המרכזי". 
"גן העשבים", כפי שהוא מכונה, שימש עבור הנאצים אזור הניסוי לפתח, על פי הוראתו של הימלר בעצמו, את "הרפואה הגרמנית" שתוכל לנצח את "הרפואה המיוהדת". במחנה הראשי נערכו ניסויים רפואיים, שהיו ידועים באכזריותם הרבה, באסירים היהודים. חלקם לא שרדו ומתו עם יתר 30 אלף הנספים במחנה. למתחם "גן העשבים" הובאו בתקופת השואה כ־1,600 יהודים והם הועסקו בעבודת פרך של בינוי, שתילה, עקירה, עבודות מעבדה וניסויים בצמחים, חלקם רעילים. שומרי המחנה נהגו "להשתעשע" באסירים היהודים ולהכריחם בין היתר לחפש את הכובע שזרקו מעבר לגדר, שם ירו בהם אנשי האס.אס. שפטרלו מסביב. אברהם בורנשטיין, יהודי מוורשה, שצילום גופתו מופיע בארכיון המחנה, היה אחד הקורבנות.
היום רק חלק קטן מהגן נשאר מטופח, וחלקו הגדול נראה מוזנח ונטוש. במרכז הגן עומדים מבנים הרוסים ומצבת זיכרון קטנה. בתי הקסרקטין הארוכים בעלי הצריחים שיכנו בתקופה ההיא את השומרים הנאצים. גם בבתים אלו וגם בצריפים שבהם שהו האסירים ומאוחר יותר נצבעו בצהוב, גרים היום הפליטים ומחוסרי הדיור. לאורך המסדרונות הארוכים עומדים לרשות עשרות הדיירים שירותים, מקלחות משותפות ושירותי מטבח. יש גם צלחות לוויין אחדות, ואפשר לראות כמה כלי רכב החונים בשדרה הפנימית.
ילדים יורים זה על זה ברובי עץ מאולתרים
אני דופק על אחת הדלתות. שאם, פליטה מעיראק, ובנה היאל (10) פותחים לי את הדלת. משפחתם בת שבע הנפשות, הכוללת את האב, שעובד כנהג, וחמישה ילדים קטנים, מצטופפת בחדר הגדול, שבו היו פעם דרגשי מחנה. הם יודעים מה היה בחדר הזה פעם. המורים בבית הספר הסמוך סיפרו להם. שאם מסבירה כי הייתה מעדיפה לעבור למקום אחר, "גדול יותר ובלי עבר מעיק. אבל  אי אפשר למצוא, ומה שחשוב זה חינוך הילדים, שלומדים בבית הספר הסמוך, שמוכן לקלוט את כולם". דווקא בנה הקטן נשמע החלטי יותר: "לא טוב לגור במקום שדברים כאלה קרו בו", הוא אומר בפסקנות, "כשאגמור את בית הספר ואוכל למצוא עבודה, לא אגור כאן יותר". 

שאם, פליטה מעיראק. ״מה שחשוב זה חינוך הילדים״. צילום: גדעון קוץ
 
בגן המשחקים בחצר משחקת חבורת ילדים במלחמה. הילדים הקטנים, שכבר הספיקו לראות במדינותיהם מחזות של מלחמה אמיתית, יורים היום זה על זה ברובי עץ מאולתרים ומשוחחים בערבית, ברומנית ובכמה מילים בגרמנית, שכבר הספיקו ללמוד. 
בחצר שבין הבניינים יצאו לטייל שתי נשים מרומניה, אחת מהן מחזיקה עגלה עם תינוק קטן בתוכה. השתיים חוששות להצטלם ומסכימות לומר רק כמה מילים. "קיבלנו כאן דירה", מסבירה אחת מהן, "טוב לנו. אני לא יודעת מה היה כאן קודם ואני לא רוצה שיגרשו אותי מכאן".
מנהלת אתר הזיכרון במקום, גבריאלה המרמן, נשמעת בעיקר מיואשת. היא הציעה לעירייה ולקרן המנהלת את האתר להקים מוזיאון בחלק מהמבנים. היא מסבירה כי גם בערים אחרות התנהל ויכוח בנוגע לאכסון פליטים במקומות ששימשו בעבר כמחנות ריכוז. "אי אפשר לקבל בחמימות את פניהם של המהגרים ולשכנם במקום ששימש פעם לעינויים ולרצח", היא מסבירה בהתרגשות. 
מונעים מגע בין הפליטים לחוגגים באוקטוברפסט
עד כמה שקשה להאמין, הפליטים שמתגוררים במתחם "גן העשבים" בדכאו הם דווקא ברי המזל. רוב הפליטים שנהרו לגרמניה נאלצו להסתפק במקלט זמני באולמות התעמלות של בתי ספר, במחסנים נטושים, וכעת ייאלצו חלקם להתגורר במבנים ארעיים ענקיים, ששימשו עד לאחרונה את חגיגות הבירה של האוקטוברפסט, שהסתיימו רק שלשום.
בתחנת הרכבת של מינכן ניצבו ימים ארוכים משמרות משטרה, שתפקידן היה אחד – למנוע מגע בין הפליטים שמגיעים לבין המבלים הרבים שהגיעו לחגיגות האוקטוברפסט. "הפליטים היו בהלם. הם מעולם לא ראו כל כך הרבה אנשים שיכורים", מסביר לי מפקד המשמרת.
פיטר, שנסע עם אשתו לאוקטוברפסט, נולד בדכאו. הוא מה שנקרא "פליט ותיק". משפחתו, שהתגוררה בצ'כיה, חזרה בשלב מסוים לגרמניה ושוכנה עם פליטים אחרים במחנה הראשי עצמו. "היינו רעבים והיה קר מאוד גם בתוך המבנים, שהיו אז במצבם המקורי, ולא משופצים ומיופים כמו עכשיו", הוא מספר. ההחלטה לשכן פליטים במחנה ריכוז, כך מתברר, לא נולדה לאחרונה. קלאוס, שנשאר להתגורר בדכאו וכיום שוהה במתחם מעברו השני של הכביש, לא שוגה באשליות: "אנשים לא לומדים כלום מההיסטוריה", הוא מסביר בעצב, "כל עוד יהיו בני אדם, יהיו גם מלחמות ופליטים".