יהדות פריז: "לא פוחדים יותר, לא פוחדים פחות"

בכל זמן אחר, מכונית הב.מ.וו שפגעה אתמול בבוקר ברכב מסחרי שחנה על המדרכה באמצע רחוב רוזייה, המזוהה עם הקהילה היהודית בפריז, לא הייתה זוכה לתשומת לב רבה, והתקרית הייתה מסתיימת בהחלפת פרטים בין הנהגים. אלא שבימים שלאחר מתקפת הטרור בפריז, כאשר העצבים גם כך רופפים, הדברים הסתיימו אחרת. חמישה חיילים חמושים מיהרו להגיע למקום ודרשו מבעל הרכב לפנות אותו באופן מיידי. בעל הרכב, שחום עור, ביקש שיאפשרו לו להישאר, אך החיילים הפכו מיד לתקיפים. "אי אפשר לחיות במדינה הזו", רטן הנהג ונסע מהמקום בחוסר חשק.
 

ברחוב רוזייה ברובע המארה בפריז, המכונה גם הרובע היהודי, אפשר למצוא חרדים רבים, חובשי כיפות ושלל מסעדות ישראליות. בקיץ 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, התקהלו במקום מפגינים מוסלמים במטרה למחות על מה שהתחולל בעזה. מאז הפיגוע בהיפר כשר בחודש ינואר האחרון, הצבא מפגין ברחוב נוכחות מוגברת, ואתמול כשהסתובבתי במקום וצילמתי, ניגש אלי קצין וביקש תעודה מזהה. "צריך להבין אותם", מסביר לי רפאל מרציאנו שמנהל בולונג'רי (מאפייה) משפחתי ברחוב. "היהודים והישראלים אולי רגילים לטרור, אבל הם קיבלו מכה רצינית בראש ולא יודעים איך לאכול אותה. עכשיו זה עוד יחסית מעט. אחרי הפיגוע בהיפר כשר אי אפשר היה לזוז כאן מרוב חיילים. ימים כאלה גורמים לך לחשוב שאולי כדאי לחיות בישראל".
 

מול המאפייה של רפאל נמצאת חנות הבגדים "גולדנברג", שהייתה במשך שנים תזכורת לאיום הטרור. ב־9 באוגוסט 1982, כשבמקום פעלה מסעדה יהודית, נכנסו פנימה חבורת מחבלים, אנשיו של המנהיג הפלסטיני אבו נידאל, ורצחו שישה סועדים באמצעות רימונים. כיום ניצבת על קיר הבניין אבן זיכרון. רק לפני כמה חודשים הוציא משרד התובע בפריז צווי הסגרה נגד שלושת המחבלים שהיו מעורבים בטבח.
 

"אנשים שוכחים, אבל מה שקרה ביום שישי - אלה לא הפיגועים הראשונים בפריז", אומר זאב מגנישבר, בן 41, מחנות הספרים הסמוכה "שיר חדש". "לאבא שלי הייתה מסעדה של סטודנטים והיה בה פיגוע. למרבה הצער, אנחנו חיים היום בעולם אחר ומדאיג".

"לבתי בת ה־5 יש חברות צרפתיות ואני מדבר עם ההורים שלהן, לא מספר שאני יהודי, ולאט־לאט שומע דברים מזעזעים. אומרים שם שחלק מהפיגועים כמו בהיפר כשר ואפילו במגדלי התאומים הם קונספירציה של היהודים והאמריקאים. מצד אחד האנטישמיות גואה, ומצד שני אני שומע מחברי היהודים שהערבים רוצים להרוג אותנו. אנשים בעיר הזו החלו לפחד אחד מהשני. לפני 20 שנה לא מעט יהודים למדו בבתי ספר ציבוריים כמו כולם, אבל היום הם  סגורים בבתי ספר יהודיים בגלל האנטישמיות. גם ערבים מרגישים לא בנוח במערכת החינוך הצרפתית, יש תחושה שהם לא רצויים. אני מכיר מוסלמית שסיפרה לי שהלכה ברחוב עם בנה ומישהו צעק לה: 'ערבייה מסריחה'. מה יהיה בעוד עשר שנים? כל אחד יהיה מסוגר בתוך הקהילה שלו".
 

מגנישבר מספר שמאז מתקפת הטרור הקהילה היהודית נמצאת במתח בלתי נסבל. לדבריו, ביום ראשון האחרון הם סגרו את החנות במהרה ורצו להתחבא לאחר שפשטה השמועה שפיגוע נוסף צפוי להתרחש, הפעם ברובע היהודי. "אני לא יודע אם לצרפתים יש כלים להתמודד עם המצב", הוא אומר. "כבר שמעתי שכמו בישראל - התחילו לחפש כאן בתיקים בכניסה לחנויות, אבל אם אתה רוצה, אתה עדיין יכול להיכנס למטרו עם מזוודת נפץ. בישראל אם מישהו תוקף בסכין, מיד מתנפלים עליו חיילים, שוטרים, אזרחים עם נשק. פה אם מישהו ירצה להרוג, הוא יצליח. אנשים לא עשו צבא ואין להם ניסיון. כולם יברחו. הם פגעו ביום שישי בכ־500 איש ולא עצרו אותם. נראה לך שבישראל זה היה קורה?".
 

מול מי שחוששים מהבאות, יש גם חברים בקהילה היהודית בפריז שטוענים שאין מקום לדאגה. "אף פעם לא הסתרתי מאיפה אני מגיע", אומר חיים פרטי, פעם מושבניק מחבל התענך והיום הבעלים של "פלאפל מי ומי" ברחוב רוזייה. "תראה בעצמך כמה ציורי מגן דוד וכתובות בעברית יש על הקירות. אני לא פוחד. זה לא שאני גיבור גדול, אבל פחד לא ימנע מהבעיה להגיע אליך".

חיים פרטי. צילום: אייל לוי 

מה שמטריד כרגע את פרטי, שמנהל את העסק כבר 15 שנה, הם הלקוחות שלא מגיעים. "חלק גדול מהעולים הצרפתים שהגיעו לישראל ברחו מכאן בגלל החיים האלה", הוא אומר. "זה לא רק הביטחון, גם לא מרוויחים כמו פעם. הם אמרו: 'אם פה קשה, אז נעלה לישראל'. מאז הפיגוע המצב חלש מאוד, אולי 20% מגיעים ממה שבדרך כלל. נגמרו התקופות היפות".
 

רחוב פאווה הסמוך הוא קטן מאוד, אבל מרושת כולו במצלמות אבטחה וגדוש חיילים שמשגיחים בשבע עיניים. שם נמצאים בתי הכנסת וגן ילדים. בישיבה "יד מרדכי" הכניסה פנימה אפשרית רק על ידי הכנסת קוד, ובכניסה למבנה ניצבות שתי דלתות משוריינות שהותקנו אחרי הפיגוע בהיפר כשר.
 

"הפיגועים בהיפר כשר וב'שארלי הבדו' גרמו לצרפתים לקלוט שזה לא צחוק", אומר עמנואל רחמין, תושב הרובע ה־12 שהגיע להתפלל בבית הכנסת. "הם חווים את מה שהישראלים חוו מאז קום המדינה. היום יהודי שמסתובב עם כיפה בפריז - יש סיכוי טוב שיזרקו לו מילים לא יפות. גם במטרו זה עלול לקרות מדי יום. לכן ברובע היהודי אני מרשה לעצמי להסתובב עם כיפה, אבל סתם כך, ברחוב, אני לא אשים אותה".
 

רחמין הוא קרוב משפחתו של הרב אהרון בניטה, שנרצח בתחילת חודש אוקטובר בפיגוע בעיר העתיקה בירושלים. "המשפחה שלי עדיין טוענת שהרבה יותר מפחיד לחיות בירושלים מאשר בפריז", הוא אומר. "אני מעדיף בימים אלה להיות בבית, ברכב. לא לצאת עם חברים, לא להסתובב יותר מדי".
 

זה שנים היהודים ברובע מקפידים על זהירות. הם רגילים לבדוק מי הולך מאחור ומי נמצא מלפנים. "מאז הפיגוע אני לא פוחד יותר וגם לא פוחד פחות", אומר פרוספר אברג'יל, רואה חשבון במקצועו שיוצא מבית הכנסת. "הכל בידי שמיים. מי שעוסק בתורה ומצוות - ככה הוא מאמין. יש לי ילדים בירושלים ואנחנו רואים שגם שם וגם בניו יורק אין כוח, אלא לאבינו בשמיים".
 

"הממשלה הצרפתית מפחדת מהערבים. היא לא קשה איתם מספיק. אצל הערבים, מי שיש לו עבודה ויש לו מה לאכול - הוא בסדר. הבעיה היא עם המובטלים והעניים. מי שרע, חושב מחשבות רעות".
 

פרטי בטוח שהחברה הצרפתית תצליח להתאושש מהטראומה והזמן ירפא את הפצעים. "יש לי מינוי לטלוויזיה הישראלית ואני רואה מה מכניסים לכם לראש - כאילו יש פה רק טרור", הוא אומר. "זה לא ככה. משוגעים יש בכל העולם ולא תוכל להשתלט עליהם. לכן נרגיש את המכה בשבועיים הקרובים, ואז החיים יחזרו למסלולם. גם הצרפתים בסוף יתרגלו".