בשעה שבע וחצי בבוקר השמש עדיין לא זרחה על פריז. בדראנסי, פרבר בצפונה העגום של העיר, נוסעי האוטובוס התעדכנו בסלולארים בהתפתחות הדרמטית שהגיעה מסאן דני הסמוכה, שם פשיטה של המשטרה נתקלה בהתנגדות בנשק חם. דיברו על פצועים, אולי אפילו הרוגים. שוב הם נמצאים בכותרות, השוליים הדפוקים.



ירדתי בתחנה מול בית העירייה של דראנסי. אמרו לי שדירת משפחת אמימור צריכה להיות שם, ממש ליד. איש שטייל עם כלבו בגינה ידע לכוון. כולם כבר יודעים. 50 מטרים מאחורי לשכת ראש העיר ישנו רחוב קטן, ללא אפשרות כניסה לכלי רכב. "תראה גינה יפה, במרכזה כדור אבן, מצד שמאל. לא תוכל להחמיץ", הוא אמר.



סמטה נאה מאוד היא סמטת מרסל פול. עצים, גינת משחקים לילדים. בניין הלבנים, בן חמש כניסות, לא רומז לאפשרות שמשם דווקא תיפתח הרעה. שקט, שליו. שני תלמידים, בדרכם לבית ספר, ראו שאני מחפש כתובת ואז אחד מהם חייך. "הטרוריסט גר שם", הצביע על הכניסה הראשונה.



סמי אמימור בן ה־28 מהבלוק המטופח נכנס ביום שישי האחרון לבוש בחגורת נפץ לאולם הקונצרטים בטקלאן. הצעיר פוצץ את עצמו ולקח יחד איתו עוד 89 אנשים חפים מפשע. השקט מסביב אכן מטעה. במקומות האלה, בפרברים, העוני גואה והאבטלה גם.



צעירים מוסלמים כמו אמימור לא מצאו את עצמם, הלכו למסגד בשכונת בלאן־מניל הסמוכה. התחזקו, נהיו קיצונים ונסעו לסוריה כדי לפתוח בג'יהאד. האימאם של המסגד, אגב, עזב מיד אחרי הפיגוע.



פאוזי מחרף יצא מהבניין שבו התגורר אמימור ועשה את דרכו לסופרמרקט הסמוך. גם הוא מהגר מאלג'יר כמו מוחמד ומונה, הוריו של המחבל. איש מבוגר, נשען על מקל. "אני את החינוך שלי קיבלתי בצרפת", אמר בגאווה. "תיקח את המבוגרים שבין יוצאי אלג'יר וכולם אזרחים מצוינים, הבעיה נמצאת אצל הצעירים. הם משוגעים, הם חולים. בחור בן 20 שמפוצץ את עצמו זו מחלה".




המחבל סמי אמימור. צילום: מסך


זו קיצוניות.
"לא אדוני, זו מחלה. אני מכיר את ההורים שלו ואת אחותו. אף אחד לא חשב שההתערבות שלו בדת תגיע לכזו רמה. אלה אנשים טובים, והוא משוגע".



משפחת אמימור מוכרת בבית העירייה הסמוך, ולא על ידי רשויות הרווחה. סגן ראש העיר, ז'אן כריסטוף לגארד, תיאר אותם בתקשורת כשקטים, צנועים. אמו מונה עבדה בגן ילדים, סמי היה טיפוס מתבודד, הסתובב בטרנינינג בשכונה כמו יתר הצעירים. "שקט, מנומס, בקושי הרגשת בו", סיפר פאוזי השכן. במשפחה ידעו שבנם מתחזק בדת אבל לא מעבר לזה. הוא עבד כנהג אוטובוס במשך למעלה משנה, ולאט־לאט התחילו הקרובים להרגיש שמשהו אצלו משתנה. הוא ביקש מהוריו לא להדליק יותר טלוויזיה ומאמו להתלבש בלבוש מסורתי.



"אל תחפשו אותי"


ב־15 באוקטובר 2012, בשעה שבע בבוקר, כוחות מיוחדים של המשטרה הצרפתית פשטו על בית משפחת אמימור בדראנסי ושלפו ממנו את סמי, שעוד לא התעורר. על פי מידע מודיעיני, אמימור, בליווי שניים מחבריו לשכונה, ביקרו בתימן במטרה להצטרף לקבוצת ג'יהאדיסטים.



אמימור היה במעצר במשך ארבעה ימים, ומשרד התובע הסכים שישוחרר בתנאי שיהיה תחת השגחה. קרובי משפחה סיפרו שההורים מתו מבושה בעקבות האירוע. בכל זאת הם ניסו להתערבב בחברה הצרפתית, גם אזור המגורים שלהם מהוגן, שקט. זו מבחינתם הייתה טראומה.



מוחמד, אביו של סמי, סיפר מאוחר יותר לעיתון "לה מונד" שבנו אמר אחרי ששוחרר שאין לו שום דבר בחיים והחל לשוטט באינטרנט באתרים האסלאמיסטים הקיצונים. ב־11 בספטמבר 2013 הוא נישק את אביו מוחמד לשלום ומספר ימים לאחר מכן התקשר ואמר, "אל תחפשו אותי, אני בסוריה". מוחמד סיפר ל"לה מונד" את סיפורו לפני כשנה. אב שאיבד את בנו לטובת ארגון דאע"ש הקיצוני, בלי לדעת לאן יוביל סיפורו הטרגי. האב הסביר שאי אפשר היה לעלות על עקבות בנו, מאחר שהארגון מתוחכם מאוד. הם מתקשרים ומיד משמידים את כרטיס הסים, כדי שלא יוכלו לעלות עליהם.




אמימור התגורר בסמוך למגורי הוריו כשהתכונן למתקפת הטרור. זירת הפיגוע בבטקלאן. צילום: רויטרס


אבל מוחמד הגיע עד סוריה. הוא חצה את הגבול דרך גאיזיינטפ שבטורקיה, עבר דרך המדבר. לוחם דאע"ש עם קלצ'ניקוב לקח ממנו את הפספורט ורק למחרת הפגישו אותו עם בנו. האב סיפר שסמי קידם את פניו בחיוך מרוחק.



מוחמד סיפר לעיתון הצרפתי שבנו היה קר מאוד, לא הזמין אותו להיכנס, לא סיפר איך נפצע ואם נלחם, ובמהלך כל הפגישה הם היו תחת השגחה של מפקד בכיר. האב נתן לבנו מכתב שכתבה אמו. סמי הלך הצדה קרא, חזר ומסר לאביו שטר של 100 יורו שהאם החביאה בפנים. "אין לי מה לעשות עם זה", הסביר.



האב הבין מהר מאוד שאין עם מי לדבר. לא נראה שבנו מתכוון לנטוש את אורח חייו הקיצוני. מוחמד סיפר שחזר לטורקיה יומיים אחר כך. ברכב שהעביר אותו את הגבול הייתה אישה נוספת עם בנה בן החצי שנה. האב זכר שהיא צרפתייה ממונפלייה ובעלה גם הוא הצטרף לכוחות דאע"ש. "היא נראתה מאושרת", סיפר.



הקשר בין משפחת אמימור לבנם כמעט וניתק. הם רק למדו שהוא התחתן ושינה את שמו לאבו־חיג'יה. האב אמר אז לעיתון הצרפתי, "אני לא רוצה שהוא יישאר שם כל חייו".



"את מי אנחנו מעניינים?"


מוחמד ומונה לא ידעו שבנם חזר לצרפת לא מזמן ואפילו התגורר די קרוב לביתם בזמן שהתכונן למתקפת הטרור הרצחנית. כמו כל תושבי השכונה, גם הם גילו ביום שישי בערב את הכותרות השחורות ששינו את חייהם.



"זה לא מפתיע אותי", אמרה ג'וסלין בינו, שנולדה בדראנסי וחיה בה כל חייה. "מזניחים את המקומות האלה, משאירים את הצעירים ללא השגחה ואין להם מה לעשות אז הם מחפשים ריגושים והרפתקאות, ובסוף התוצאה היא טרגדיה עצומה".



ביום שני ראש עיריית דראנסי פרסם מספר שאלות מטרידות. איך אמימור, שהיה תחת מעקב, הצליח לעזוב את המדינה, איך המסגד בבלאן־מניל, זה שלא משמש לתפילה אלא יותר להסתה, עדיין לא נסגר, ומדוע המטיפים עדיין חופשיים? הוא ציין שמתפללים מוסלמים הפנו לא פעם את תשומת לבו למה שמתרחש במקום התפילה.



נראה שצרפת דחקה את כל בעיותיה לפרברים. היא לא הצליחה להשתלט על המוני המהגרים ולא הצליחה לדאוג לכולם, ובמקום לטפל העדיפה לטאטא מתחת לשולחן, לאזורים כמו דראנסי וסן דני. לכן אין פלא שטיפוסים כמו אמימור הצליחו לחמוק מהרדאר. עוד מהגר דתי שהולך למסגד.



פאוזי השכן אמר לי לפני שהלך, "מאיפה אתה, מישראל?", צחק. "אם לא היה קורה מקרה כזה, בכלל היינו מעניינים מישהו?". הוא אפילו לא חיכה לתשובה.



הסתכלתי שוב על הבית של משפחת אמומיר ואז קלטתי שמהחלון האחורי הם צופים על קיר בניין שאי אפשר להחמיץ. ציור של המהפכה הצרפתית וציון התאריך 1789. מתחת, באותיות ענק, נכתבו זכויות האזרח, עם הדגש על המילה "ליברטה", חופש. כנראה שאמימור, בימיו האחרונים, סירב לקרוא את הכתובת שעל הקיר.