הפינות האפלות של עיר האורות: אבטלה, עוני וחוסר תקווה בפרברי פריז

אם אתם מגיעים בימים הקרובים לחופשה בפריז, ולא בא לכם לקחת מונית למרכז העיר, כזו שתפשוט לכם את העור, מומלץ לנסות את רכבת ה־RER, קו B. הוא מגיע תוך פחות משעה ללב ההמולה.

רק קחו המלצה: בדרך, כשהרכבת תיכנס לתחנת דראנסי, תסתכלו לצדדים. אולי תבחינו שם בבני משפחתו של סמי אמימור, המחבל שפוצץ עצמו לפני שבוע בתיאטרון בטקלאן. שלוש תחנות אחרי, בסטאד דה פראנס, אולי תבחינו, אם תביטו היטב, בצלקות שהשאירו לוחמי היחידות המיוחדות במרדף שערכו אחרי מתכנן הפיגועים הרצחניים, עבד אל־חמיד אבאוד.

אבל אל דאגה. תוך זמן קצר, בלי להחליף רכבת, תגיעו לתחנת סן מישל. כשתעלו במעלה המדרגות, תוכלו לשלוף מצלמות ולצלם את עצמכם ליד כנסיית נוטרדאם. פחות משעה וכמו מדובר בשני עולמות שונים. ישנו הלב התיירותי של פריז, עיר האורות הרומנטית עם מגדל אייפל ונהר הסיין, וישנם הפרברים. אותם גטאות מדכאים שמטפחים את התסכול והשעמום של המהגרים ומקצרים את הדרך לקיצוניות דתית ולשנאה.

"בסן דני יש לנו נציגים מ־110 לאומים שונים", מפתיע הרסקי אמי, חבר המועצה המקומית של הפרבר שממוקם בצפון פריז, כמה שעות אחרי שהמשטרה סיימה קרב עקוב מדם במקום. "לכל הקהילות יש כאן ייצוג. אבל זה לא כך בכל צרפת. במקומות אחרים אין הרבה זרים או מסגדים. פרברי פריז הם סיפור ישן, עוד מהימים שבהם הגעתי לכאן מאלג'יריה כילד".

ההגירה ההמונית החלה בסוף מלחמת העצמאות של אלג'יריה. זו הייתה מערכה עקובה מדם בין צרפת לתנועות אלג'יראיות שנמשכה שמונה שנים והסתיימה ב־1962. עם סיומה פתחה צרפת את גבולותיה וקלטה 900 אלף מהגרים, בהם לא מעט יהודים. ערים במדינה הכפילו את מספר תושביהן תוך זמן קצר. "נולדתי בדראנסי וכל חיי חייתי כאן", סיפר לי פייר אוליב, קשיש מהפרבר. "אני זוכר שבבית הספר היינו כולנו צרפתים, אבל לאט־לאט הצביון של המקום השתנה. כיום יש מהגרים היכן שלא תדרוך, בקושי נשארו אנשים כמוני".

כדי להתמודד עם המספרים העצומים של המהגרים, בנתה להם הממשלה שיכונים. לא שיכון צנוע כמו בפרברי ישראל, אלא בלוקים ענקיים של מאות דירות שיעניקו לכולם אפשרות למחיה ראויה. אולם כיום אלו שיכונים מוזנחים, אפורים ומאיימים שמקיפים את העיר. פרבריה הצפוניים של פריז נקראים "93", שם קוד שמסמן לצרפתי היכן לא כדאי לו להתגורר.

מעמיקים את הפער

הנתונים לא מעודדים: בפרברים גרים פי שלושה אנשים יותר מאשר במרכז פריז, האבטלה מגיעה ל־%20.7, בהשוואה לנתון ארצי של 8.6%. מתחת לקו העוני חיים 26.5% מהתושבים, לעומת 6% ברחבי צרפת.

לאחר מהומות 2005 שהתחוללו במקום אמר נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, שצריך לשקם את השכונות כצעד חירום לאומי. הושקע כסף גדול בבנייה ובשיקום כללי, אבל לא הרבה השתנה. "אנחנו ממשיכים להשקיע כסף בשיפור המראה, מדברים על תחנות רכבת חדשות ועל הקניית ערכים צרפתיים, אבל הבעיה היא בצבע העור", אמר לא מזמן ההיסטוריון החברתי־צרפתי פסקל בלנשארד. "אי אפשר לשנות את זה עם בניין חדש, או כשאתה מכריח את כולם לשיר את ההמנון".

אלה טענות שגם בישראל מכירים. אנשי הפרברים מתלוננים שהם לא מקבלים עבודות בגלל צבע עורם או בגלל שם משפחתם ומדווחים על בעיות בכניסה למועדונים. לפי מחקר של ה־BBC, 5% מהצרפתים בעלי תואר אקדמי הם מובטלים, לעומת 26.5% מובטלים בעלי תואר אקדמי ממוצא צפון אפריקאי. יושבי הפרברים מתלוננים גם על יחס נוקשה מדי מצד אנשי המשטרה שמסיירים באזורם. הפריזאים המתונים מסכימים עם טענות כאלו ואומרים שמערכת המשפט לא מענישה אנשי חוק שסרחו. לעומתם יש לא מעט אנשי ימין קיצוני שטוענים שיש לשלול את האזרחות של מפרי החוק ולשלוח אותם בחזרה לארץ שממנה הגיעו.

"באופן כללי, ישנה לפעמים הרגשה שהמשטרה זנחה אותנו", אומרת לי אניאס פיליה, תושבת דראנסי. "אין פה מספיק נוכחות ויש הרבה פשע. כששמעתי שאחד הטרוריסטים הגיע מכאן לא הופתעתי, כי את כל הבעייתיים מפריז ניקזו ל־93". ביקור באזור סן דני מבהיר כמה רחוק המקום מפריז שאותה מכירים התיירים. "מה ההבדל בין האזור הזה לבין מרכז פריז?", צוחק רנה דורנסו, תושב הפרבר. "זה כמו שתשווה בין נייקי לחיקוי סיני עלוב. בעצם זה כמו שתשווה בין כדור הארץ לירח. אין שום קשר, אלו ארצות אחרות".

לא תמצאו כאן פריזאים עם כובע ברט ובגט ביד. והשוני מתחיל בצבע העור ונמשך בלבוש ובסוג החנויות. "שואלים למה יש כל כך הרבה אלג'יראים באותו מקום", מספר אמי, חבר המועצה המקומית. "הם פשוט מרגישים טוב בתוך הקהילה שלהם. צעירים משלנו לא רוצים לחיות בפריז, כי הם לא שייכים לשם, זו נראית להם עיר אחרת. פה הם מסתובבים באותה חבורה מהילדות".

למרות הפער העצום בעלויות המחיה ועל אף התחבורה המסודרת והנוחה, לא תמצאו צעירים תושבי לב העיר שיבחרו מרצונם להעתיק את מקום מגוריהם לפרברים. "זה לא עולה על הפרק", מחייך במבוכה אלון בסון, סטודנט אופנתי שמתגורר בסן מישל. גם ההבדלים העצומים במחירי הדיור לא ישכנעו את בסון. דירה בגודל 140 מ"ר בפנתיאון שמרכז העיר, למשל, מוצעת למכירה ב־1.9 מיליון יורו, בעוד שבעבור דירה בגודל 130 מ"ר שממוקמת בסן דני תיפרדו מ־289 אלף יורו בלבד. 

"גם אם תושבי הפרברים היו רוצים לעבור מכאן, במחירים שיש כיום בפריז הם פשוט לא יכולים", מסביר אמי. "מחירי הדירות והשכירות רק מעמיקים את הפער בין שני המקומות". זו כנראה אחת הסיבות לכך שצעירים, בני המהגרים, מפנים עורף למדינה שבה גדלו. לאחר הפיגוע במערכת העיתון "שארלי הבדו", נפתח יום הלימודים בבתי הספר בצרפת בדקת דומייה לזכר ההרוגים. דווח כי בעשרות בתי ספר בפרברים סירבו תלמידים לכבד את הבקשה.

"אני צרפתי גאה"

ב־2001 נערך משחק ידידות בכדורגל בין צרפת לאלג'יריה, לראשונה מאז 1962. המשחק נערך באצטדיון בסן דני, וכבר בזמן שניגנו את ההמנון הצרפתי נשמעו קריאות בוז מחרישות אוזניים. "כששמענו את השריקות בהמנון לא האמנו למשמע אוזנינו", סיפר אז שחקן הנבחרת הצרפתית, ליליאן טוראם. "הסתכלנו אחד על השני ואמרנו 'מה קורה, מה הם עושים? אלה בחורים צעירים שנולדו במדינה הזאת". וזה עוד לא הכל: כשצרפת הובילה במשחק 1-4, עשרות אוהדים אלג'יראים פלשו למגרש, והשחקנים נאלצו לעזוב את כר הדשא.

הכדורגל הצרפתי הוא מקרה קלאסי של עימות בין צרפת לבין מהגריה. קארים בנזמה, למשל, כוכב הנבחרת ושחקן ממוצא אלג'יראי, לא שר את ההמנון לפני משחקי הקבוצה. השבוע התארחה הנבחרת הצרפתית באנגליה למשחק ידידות אמוציונלי במיוחד. בזמן שנוגנו ההמנונים בבר הספורט ברחוב מונמרטר עמדו עשרות צעירים מקומיים, התחבקו ושרו מכל הלב את המארסייז. "אני צרפתי גאה", אמר ז'אן טינור, שנכח במקום. "מבחינתי, כל מי שלא מרגיש כך יכול ללכת לארץ אחרת, ואולי זה יעשה את המקום הזה לטוב יותר".

הבר ממוקם בגראנד בולווארד, המקום שבו החל הקרע בין צרפת למהגריה האלג'יראים. בחודש אוקטובר 1961, במהלך מלחמת העצמאות באלג'יריה, נערכה ברחוב הפגנה של כמה אלפי מהגרים. דיווחו שהיא הייתה שקטה ומנומסת, אבל מפקד המשטרה, מוריס פאפון, הורה לפתוח באש וכמה עשרות מפגינים נהרגו. מספרים שחלק מהמתים הושלכו לנהר הסיין. את האירוע הזה נושאים עד היום יוצאי אלג'יריה כצלקת, ורבים מהם מרגישים חוסר שייכות להיסטוריה הצרפתית.

פרופ' אנדרו האסי, מחבר הספר "האינתיפאדה הצרפתית" ומומחה לפרברי פריז, החליט לפתוח את ספרו בעדות ראייה אישית. הוא סיפר כיצד צפה ב־2007 בכמה נערים מהפרברים כשנאבקו בתחנת הרכבת "גאר דו נורד" זמן רב בשוטרים, תוך זעקות "פאק פרנס". "פעם הנוער הזה התנהג אחרת", אומרת פיליה. "היום אי אפשר לדבר איתם. הם לא נחמדים, לא מנומסים. אני מפחדת ללכת כאן בשעות הלילה".

כבר היו כמה אימאמים בפרברי פריז שהזהירו מההקצנה שהולכת ומתרחבת, אבל נראה שבאזור שיש בו אבטלה, עוני, ייאוש וחוסר תקווה, זה כמעט מתבקש. לעוני ולדחייה יש חלק מרכזי בעובדה שלא מעט צרפתים בחרו באסלאם הקיצוני, כתבה מינט מארין כתבת ה"סאנדיי טיימס". לדבריה, המערב לא רוצה להכיר בכך כבדלנות מכוונת, כאפרטהייד.

כשפרצו המהומות הגדולות בפריז ב־2005 ניסו להפנות אצבע מאשימה לעבר האסלאמיסטים העולים, אבל היה מי שהסביר שהתפשטות המהומות בכל רחבי צרפת מצביעה על בעיה הרבה יותר גדולה. בצרפת יש כחמישה מיליון מהגרים, ויש שאומרים שהמספר גדול הרבה יותר. איבוד השליטה בפרברים והפיגועים הרצחניים מעלים את האפשרות שמארין לה־פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני, תיבחר לנשיאות בבחירות הבאות. מה שפעם נחשב כאפשרות הזויה, נמצא כיום כמעט במרכז המפה.

גם חבר המועצה אמי מספר שבמועצה שלהם כבר יש נציגות לימין הקיצוני, כנראה שמעט הצרפתים המקוריים שנשארו ביקשו שיהיה להם ייצוג. "אנחנו רוצים מישהו חזק שיעמוד בראש המדינה הזאת", אומר טינור לאחר שסיים לצפות במשחק הנבחרת. "חייבים לטפל בבעיה בכל הכוח, אי אפשר להשאיר אותנו במצב של חוסר אונים".

הפיגועים הרצחניים ביום שישי שעבר רק הרחיבו את הקרע. אפשר היה לראות את זה במבטים החשדניים במטרו, בשיחות עם האנשים ברחוב. "לפעמים עושה רושם שמישהו שכח שגרים במקום הזה אנשים", אומר אוליב, תושב דראנסי. "אנחנו מזבלה שעד שאין בה בעיה שמדליקה את כל המדינה, אף אחד לא רוצה להתייחס אליה". אין ספק, צרפת לא תוכל יותר לעצום עין. היא חייבת לפעול במהירות וביעילות, אבל השאלה הגדולה אם היא בכלל יודעת מניין להתחיל.