גם לבעלי זיכרון קצר, שמו של ריצ׳רד קלארק עוד עשוי להזכיר משהו. קלארק היה ה״צאר״ האחראי למלחמה בטרור בממשלו של ביל קלינטון, ואחר כך, לתקופה קצרה, בממשלו של ג׳ורג׳ בוש. קלארק היה שם כשהמטוסים הכו במגדלי התאומים ובפנטגון, והיה שם אחר כך לעוד כשנתיים עד שהתפטר משירות בממשל בוש. את פרסומו העיקרי בציבור קנה כאשר העיד בוועדת החקירה לאירועי 11 בספטמבר, ועם פרסום ספר שכתב. זה היה ספר ביקורתי מאוד: היינו משוכנעים שהתקפה של אל־קאעידה צפויה בקרוב, כתב בו, אך לא עלה בידינו לזכות בתשומת לב מצדם של הקברניטים - הנשיא בוש ובכירי ממשלו.
השבוע התרה קלארק בנשיא המכהן ברק אובמה. במקרה שלו, קשה לחשוד שמדובר בביקורת פוליטית - מהסוג שנשמע בוושינגטון השבוע בכמויות מופרזות. אובמה, טען קלארק, המכהן כעת כנשיאו של מכון מחקר, נשמע רגוע מדי בהתייחסו לאפשרות של טרור דאע"שי על אדמת אמריקה. נכון שאמריקה רחוקה יותר מהמזרח התיכון מאשר אירופה, ועל כן חשופה פחות למתקפה. נכון שהיא מוגנת טוב יותר מאירופה, משום שהורגלה באמצעי ביטחון נגד טרור מאז אירועי ספטמבר ההוא. נכון שיש בה פחות אוכלוסייה מוסלמית מנוכרת ופחות כיסים של רדיקלים המוכנים לנקוט אלימות פוליטית רצחנית. הכל נכון - ובכל זאת: כאשר קלארק נתקל בנשיא רגוע, הוא נעשה פחות רגוע. עניין של ניסיון.
אבל במקרה של הנשיא אובמה - רגוע זה דרך חיים. תגובתו לפיגועים הרצחניים בצרפת הייתה מדודה. רבים, גם מקרב תומכיו המובהקים, חושבים שהייתה מדודה מדי, בטון ובמעשה. הוא לא הבטיח הרבה, הוא לא שינה הרבה. למעשה - לטענתו - לא שינה דבר. לארצות הברית יש תוכנית פעולה, והיא מתכוונת לדבוק בה. אומנם, כמה ממרכיביה כבר הוכחו כבלתי יעילים ולמעשה כשלו: וושינגטון התחייבה לאמן קבוצות של מורדים ״מתונים״ - כלומר, לא טרוריסטים של דאע"ש או אל־קאעידה - כדי שיוכלו למלא תפקיד חיובי בהכרעת המלחמה בסוריה ובייצובה של המדינה. מעט אומנו, רובם נהרגו, השאר ברחו. אבל יש גם מרכיבים אחרים שעושים את שלהם. המצור על דאע"ש מתהדק לאטו, ויש מי שסבורים שהפיגועים הם ההוכחה לכך: בהיעדר הישגים לארגון בשטח, הוא נאלץ לייצר הישגים תדמיתיים במקומות אחרים.
וושינגטון התחייבה להפציץ מטרות של דאע"ש, ועושה זאת. בכמה אזורים הביאו ההפצצות לנסיגה של הארגון מאזורים שבהם החזיק. וכמובן, ישנם מקומות שבהם הוא ממשיך להחזיק, כולל ערים גדולות שלאמריקה אין גישה אליהן בשל רצונה להימנע מפגיעה נרחבת באזרחים המתגוררים בהן. ובכל זאת, עכשיו יהיו קצת יותר הפצצות, לפחות כתגובה מיידית על הפיגועים. אך אובמה וראשי הממשל שלו אינם רוצים לעלות קומה מעבר לזה, ומעבר למשלוח קבוצה קטנה יחסית של כוחות מיוחדים כדי לסייע באימונן של יחידות מקומיות שיש להן עניין להילחם בדאע"ש.
הסיוע לכורדים הביא לתוצאות. סגירה טובה יותר של הגבול הצפוני של סוריה - פרויקט שהאמריקאים מסייעים בו לטורקים - תקשה, כך מקווים, על משלוח אספקה והסתננות של לוחמים לדאע"ש. אובמה מתעקש על פעולות אטיות, שיטתיות, מדודות. הוא מדבר על קרב שיימשך שנים. וכמובן, יש מי שסבורים שאפשר היה לעשות זאת מהר יותר, חד יותר. לקחת סיכון גדול יותר. קלארק הוא אחד מהם: הוא חושב שארצות הברית יכולה וצריכה לשלוח כוחות קרקע להילחם בקרבות חשובים, בעיקר כדי לעקור את דאע"ש מן הערים.
בעיה או פתרון
אובמה מתמקד בדיון בפתרון הפוליטי הרצוי לסוריה. זה בעיניו המפתח האמיתי לכל התקדמות. שר החוץ שלו ג׳ון קרי האשים את בשאר אסד, מי שעדיין שולט בחלק מסוריה ונהנה כעת מתמיכתו של הצבא הרוסי, בכריתת ברית עם דאע"ש. הם מוכרים נפט, הוא קונה נפט. יש ביניהם סימביוזה, האשים שר החוץ האמריקאי - ולא בפעם הראשונה. קרי טוען כבר חודשים רבים שבין משטר אסד לבין הכנופיות החמושות של דאע"ש אין מלחמה אמיתית. הוא חושש, כמו שחוששים גם רבים אחרים, שאסד יהיה המרוויח הגדול מהפיגועים בפריז. הם יסיטו את תשומת הלב ממנו והלאה, ויציגו אותו כפתרון לבעיה - ולא כבעיה הדורשת פתרון.
מתקפת הטרור בפריז. צילום: רויטרס
ממשל אובמה, לפחות בשלב זה, מסרב להתפתות לפתרון כזה. הנשיא אומנם הודה, גם אם לא כיוון אצבע מאשימה במפורש לנשיא הרוסי ולדימיר פוטין, שישנה ״מחלוקת״ בין ארצות הברית ובין שחקנים אחרים בזירה המזרח תיכונית כיצד לפתור את המשבר הפוליטי בסוריה. אך תוכניתו בשלב זה היא לנסות לייצר פתרון שיכלול גם את סילוקו של אסד - מהלך שהוא מחויב לו - וגם מלחמה מתואמת יותר, הכוללת גם את הרוסים, וכעת, כמובן, גם את הצרפתים ומדינות אירופיות נוספות, נגד דאע"ש.
אובמה הביע זעזוע, אמיתי ללא ספק, מהפיגועים בפריז ומתוצאותיהם. אך אחת מתוצאותיהם דווקא תשרת אותו היטב: הוא נשיא שכבר שבע שנים מתעקש לשמור על אמריקה מפני האינסטינקט שלה לשמש כשוטר בלעדי של בעיות העולם. שנות המלחמה הארוכות בעיראק ובאפגניסטן הן שעייפו את הציבור האמריקאי והעלו את אובמה לשלטון. והנשיא זוכר את מה שהבטיח ומתכוון לעמוד בו: הוא לא יסבך את אמריקה במלחמה נוספת שאינו מאמין בה, הוא יימנע מכל מעורבות אמריקאית שתחייב נוכחות צבאית קבועה, מתישה ומקיזת דם על אדמת המזרח התיכון, והוא ישתדל, כמיטב יכולתו, שלא להפעיל כוח אמריקאי בלי שיש שותפים אמיתיים למלחמה. ובמילים אחרות: אמריקה של אובמה לא תעמיס את מלחמותיו של העולם על גבה.
זו מדיניות שיש לה כמובן חסרונות ניכרים: היא שוחקת את דימוי העוצמה האמריקאי ומובילה יריבים ובעלי ברית לתהות על יכולתם להתגרות במעצמה - או לסמוך עליה במקרה הצורך. את רוסיה של פוטין זה הוביל למסקנה שהיא יכולה לפעול בחופשיות יתרה לעומת העבר. לאסד זה אפשר להישאר בשלטון. אובמה הסכים להשתתף בהפלת משטר מועמר קדאפי בלוב - מהלך שלא ברור איזו טובה בדיוק צמחה ממנו - אך קבע שארצות הברית ״תוביל מאחור״ את הקרב הזה. קרי: היא תיתן לאחרים לעשות את עיקר העבודה. גם בסוריה הוא סירב, פעם אחר פעם, להעמיק את המעורבות האמריקאית.
אם כוחות קרקע אמריקאיים יצאו לקרב, הם ודאי ינצחו את דאע"ש, אומרים אנשי הנשיא. אך מה יקרה אחר כך? מי ישמור על השטח? מרגע שארצות הברית תנצח, יהיה עליה לחץ להבטיח את השטח שכבשה, ואז יהיה עליה לחץ להישאר, להגן על התושבים, ואז יתחילו הפיגועים נגדה, והיא תיאלץ לשלוח עוד כוחות לאבטחה. המדרון החלקלק נמצא כל העת באופק, והוא לא רוצה להתקרב אליו. הוא לא יתקרב אליו.
למלא את החלל
ממילא, הפיגועים מאפשרים לדמיין תסריט ריאלי יותר, שבו מדינות אחרות יחליטו לקחת על עצמן יותר מכפי שהיו רגילות לו במסגרת הסדר העולמי שבו אמריקה היא זאת שלוקחת על עצמה את רוב המשימות. לצרפתים בוודאי יש עניין עכשיו להשתתף בטיפול בבעיית דאע"ש. גם בבירות אירופיות נוספות, שבאמצע השבוע חזו בהשתאות כיצד אצטדיוני הכדורגל שלהן, מקדשי ההמון, נסגרים בזה אחר זה, תיערך הערכה מחדש של מידת ההשקעה הנדרשת ושל האמצעים שאירופה מוכנה לתרום כדי להכריע את דאע"ש. הנה כי כן, האיפוק של אובמה השתלם במובן הזה: מדינות אחרות ייאלצו למלא את החלל שוושינגטון לא מוכנה למלא.
וכמובן, נשארת בעינה השאלה לאן יוליכו כולם את כל הרצון הטוב הזה. כרגע קל יותר לאירופים וגם לאמריקה לחזק את הברגים של מערכת ההגנה המדינתית מפני טרור. ללכוד חשודים, לפשוט על בתי חשודים, להעביר כוחות לזירה, להדק פיקוח בגבולות, להגדיל את תקציב המודיעין ואת ערנותו. כל זה פשוט. הקרב להכרעת דאע"ש - זה היעד שנקבע גם על ידי האמריקאים - מסובך יותר. מי יכריע, איך יכריע, איפה יכריע? וושינגטון מוכנה לתרום אמצעים, כוחות סיוע, מעורבות פעילה שאינה מסכנת כוחות אמריקאיים יתר על המידה. בינתיים, לא יותר.
כל זה עשוי להשתנות כמובן אם דאע"ש יכה גם באמריקה עצמה, ויהפוך את זהירותו של הנשיא לבלתי אפשרית יותר לנוכח תגובה ציבורית זועמת. כך שאם אובמה חיכה עד ששאר העולם יבין שהפעם אמריקה לא תוביל ולא תיקח על עצמה את משימת ההכרעה - ייתכן מאוד שכעת גם שאר העולם ממתין עד שאמריקה תבין שאם לא תפעל ביתר נחישות גם היא תיפול קורבן לטרור המזוויע של דאע"ש. מי מרוויח כשכולם ממתינים? על זה לא צריך לתת תשובה.