מהאביב הערבי לחורף האירופי: שבועיים בתוך זרם המהגרים החדשים למערב

שש בבוקר, גבול מקדוניה–סרביה. מאות פליטים חוצים את האזור ברגל עם אור ראשון. הטמפרטורה עוד לא מתקרבת לאפס, מלמטה, כפור נח על השדות. אישה עם תינוק בן חודשיים, עטוף בשמיכה, ולצדה אישה נוספת, עם שלושה ילדים, הגדול רק בן 5. אנחנו עוצרים את המכונית ודוחסים את כולם במושב האחורי.
 

 אסור לנו להעניק את הטרמפ הזה. נהגי המוניות הסרבים ממתינים לפליטים כשלושה ק"מ מכאן. תמורת נסיעה קצרצרה, שני ק"מ נוספים, עד תחנת האיסוף שבה ממתינים להם אוטובוסים חינם למחנה הרישום, יגבו מהם הנהגים 90 יורו. אנחנו מפריעים להם לעשות עסקים. אבל הצלחנו לעבור את המחסום בלי להיעצר. הורדנו את המשפחה ליד שיירת האוטובוסים. כאן מתנדבים מחלקים עוגיות ותה חם, מנסים לאושש את הבאים, זרימה בלתי פוסקת של בני אדם.
 

תחנות כאלו יש לכל אורך הדרך. מתנדבים מכל העולם מנסים לעזור לפליטים במסע לעבר עתיד טוב יותר. הסיוע נע בין התה של לפנות בוקר לטיפול רפואי וציוד חורף. הציוד, ברובו, מושלך לאורך השבילים, בין השדות. להולכים קשה לשאת יותר מילד ותרמיל קטן. לעתים גם זה לא, והילדים הולכים לאיבוד. שלטי ענק מבקשים, בכמה שפות, להישאר יחד, אבל הדוחק, הכאוס והמרחק עושים את שלהם. כמעט מדי יום מופרדות כאן משפחות.

המסע שלהם מתחיל בסוריה, באפגניסטן או בעיראק. עובר דרך טורקיה, יוון, מקדוניה, אלבניה, בולגריה, סרביה, קרואטיה. משם לאוסטריה ולגרמניה. סיפור שאורך בין שבועיים לחודשיים. הם יעצרו לפחות בחמש נקודות גבול. בכל אחת מהן יצעדו ברגל, לעתים קילומטרים, בכל תנאי מזג אוויר, עד שיגיעו לנקודה הבאה. ושוב יעברו רישום ויעלו לרכבות ולאוטובוסים בדרך לגבול הבא.

 

סביב כל מחנה רישום, הממוקם לרוב בעיירות גבול מוכות אבטלה, התפתחה תעשייה שלמה - נהגי מוניות, חלפני כספים, חנויות מזון, מאות עובדים השומרים על הסדר במחנות. זו ההזדמנות שלהם לעשות קופה. זו שעתם של החזקים, של מבריחי הגבול, של בעלי הסירות, של בעלי העסקים. וגם של ארגוני הסיוע.
 

"אין שום צורך במראות האלה", אומר גורם בכיר באחד מארגוני הסיוע הזרים במחנה מעבר במקדוניה. הוא לא מתראיין בשמו מחשש שהארגון שלו לא יורשה להגיש סיוע בתוך המחנה. כל אחד מהארגונים הפועלים לאורך הנתיב נזקק לאישור השלטונות המקומיים, לעתים גם נדרש תשלום שוחד עבוד הזכות לפעול בהתנדבות.
 

"אפשר להעלות את כל האנשים האלה, אחרי רישום ובדיקה, לאוטובוסים באתונה ומשם לאוסטריה או לגרמניה", מסביר הגורם. במקום זה הם נודדים על פני היבשת במשך שבועות. אף אחת מהמדינות בדרך לא רוצה אותם. רושמים אותם ומספקים להם ניירת בכל מדינה עם אישור שהייה ל–72 שעות. זה כל כך מיותר. הכסף שארגוני הסיוע והאיחוד האירופי משקיעים במסע הזה יכול לשמש לשיקום שלהם במדינות היעד הסופי".
 

"אנחנו תלויים במידה רבה ברצון הטוב של המדינות. כל המנגנון פועל בצורה של חסימה ושחרור. חוסמים מעבר אחד לכמה שעות או לכמה ימים, ואז משחררים. אנחנו רוצים לשמור על זכויות האדם של הפליטים האלה, לכן אנחנו עובדים תחת הדרישות של המדינות בדרך. המסע הזה מיועד גם לייאש את הבאים. אבל זה לא יצליח. אנשים ימשיכו לבוא".
 

"אולי יש גם כאלה שאנחנו מגדירים מהגרי עבודה, אבל עד שלא נבדוק לא נדע. כרגע אנחנו מאפשרים לכולם להיכנס. אם רואים את המראות האלה, אנשים מבוגרים ונשים עם ילדים, עם תינוקות, שמוכנים לעשות הכל כדי לברוח, לשלם למבריחים, לצעוד ברגל, בקור, בחום, בחושך, מבינים שכנראה רובם בורחים ממשהו נורא. והחובה שלנו היא לסייע להם".

 

לפי האו"ם, יותר ממיליון פליטים עשו ב–2015 את המסע המייגע והמסוכן הזה לאירופה. יותר מ־900 אלף דרך הים. כ–3,700 מהם טבעו למוות. מכל המספרים האלה העולם זוכר את תמונתו של איילן כורדי, פעוט סורי שגופתו נפלטה לחופי טורקיה.
 

כמה ימים אחרי פרסום התמונות הבהירה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי אין הגבלה חוקית על מספר הפליטים שיוכלו להיכנס לארצה. "כמדינה חזקה ואיתנה כלכלית, יש לנו כוח לעשות את מה שנחוץ כדי להבטיח שכל מבקש מקלט יזכה לטיפול הוגן", אמרה. הקנצלרית הדגישה את עמדת ממשלתה שלפיה מי שלא יימצא זכאי למעמד פליט, יידרש לשוב לארצו. מאוחר יותר היא הודתה שהפליטים ככל הנראה לא יחזרו לארצם אלא יתאזרחו בגרמניה ובמדינות אחרות שהתחייבו לקלוט מכסות קטנות ומוגדרות. גרמניה צפויה לאשר כ–800 אלף בקשות מקלט לשנת 2015, פי ארבעה ויותר מאשר בכל שנה קודמת.
 

בחודש יוני בשנה שעברה ביקשה נציבות הפליטים העולמית ממדינות המערב לפתוח את שעריהן ולקלוט את הפליטים. טפטוף במשך כמעט שש שנים בנתיב ההברחות הפך לשיטפון. מאות אלפים, סורים משכילים לצד אפגנים, עיראקים וכורדים שחלקם אינם יודעים קרוא וכתוב. הקיץ חלף, החורף הגיע, ועדיין אלפים מגיעים מדי יום. כארבעה מיליון איש שנמלטו מסוריה ממתינים בירדן, בלבנון ובטורקיה. עוד רבים במדינות נוספות. כולם נושאים עיניים לעבר אירופה.
 

"בכל חיי לא ראיתי דבר כזה", אומר ראש נציבות הפליטים של האו"ם במקדוניה, מוחמד עריף, שפעל באזורי אסון, במלחמות, אבל מתקשה לעכל את המציאות החדשה שנכנסה לחייו ולמדינתו. "התחלתי לבצע תפקיד במקדוניה לפני כשלוש שנים, משרה שקטה, ואז הכל התהפך", הוא אומר, "מאז חודש יוני עוברים כאן מאות אלפי פליטים בדרך לאירופה. הם לא עוצרים במדינות המזרח אלא ממשיכים למדינות האיחוד האירופי". 
 

בחודש האחרון פחתה מעט כמות האורחים, אבל לא משום שנרשמו ביקושים חלשים למניה האירופית. "הנסיגה הזו לא נובעת מכך שפחות אנשים מנסים להגיע לאירופה", מסביר עריף, "הסיבה היא שב–20 בנובמבר הוחלט על מעבר חופשי לאזרחי שלוש מדינות בלבד, סוריה, אפגניסטן ועיראק. כל האחרים לא מורשים להיכנס, אף על פי שזה נוגד את מדיניות האו"ם. אנחנו לא מעניקים מקלט על בסיס אזרחות אלא על בסיס צורך. ובהחלט יכול להיות שגם לאזרחים ממדינות אחרות יש צורך במקלט".

 

ישנם פליטים שלא פונים לקבל עזרה רפואית פה, בשל החשש להחמיץ את הרכבת הבאה במסע ואת העתיד הוורוד שהם מצפים לו. "מה יעשו איתם באירופה?", תוהה עבד מרעי, אח בכיר המתנדב במרפאה של הארגון הישראלי "נתן", כשהוא צופה בפליטים, ילדים ומבוגרים, חלקם נכים, שעוברים תחת ידיו. האם יש להם סיכוי שם? עושה רושם שרבים עושים את כל הדרך הזו עבור הדור הבא, עבור הילדים.
 

היבה, בת 23, היא בעלת תואר ראשון בספרות צרפתית ודוברת שלוש שפות. אם לבת שנתיים, ובהריון נוסף, חודש שביעי. היא הלכה ברגל כחמישה ק"מ מתחנת הרכבת בטבנובצ'ה, עיירת גבול בצד המקדוני. מספרת על חומס בסוריה, שממנה נמלטה לפני כשבועיים. "אין חשמל, אין מים, אין כלום", היא מסכמת. היבה החליטה להימלט עבור הילדה שלה ועבור התינוקת שבדרך. היא מקווה להגיע לברלין ולפתוח בה חיים חדשים, וגם להשלים תואר שני ודוקטורט בצרפתית.
 

הצעירה הסורית מגיעה לקליניקה של "נתן", המאוישת ברופאים יהודים וערבים ובעובדים סוציאליים דוברי ערבית. היא סובלת מבחילות וסחרחורות ודואגת לעובר שבבטנה. אחרי בדיקה קצרה ושיחה היא נפרדת מהרופאים בחיוך. "זו השפה הערבית", אומרת ד"ר מאיה אליאסי, רופאה מתנדבת צעירה, "הם שומעים שאנחנו מדברים בשפה שלהם וכבר נרגעים קצת". 
 

עם הפליטים האפגנים קשה יותר. "מתקשרים איתם בפנטומימה ובעזרת גוגל טרנסלייט. חלקם בכלל לא יודעים איפה הם נמצאים", אומר גל יופה, הנמצא בסרביה כבר חודש וחצי ומנהל את הפעילות של "נתן" במחנה. כל המתנדבים השאירו מאחור משפחה, בני זוג, חלקם גם ילדים ואפילו נכדים. כולם כבר בכו מול המראות שפגשו.

 

עבד מספר על אם שהגיעה עם ארבעה ילדים חולים בארבע לפנות בוקר: "היא שאלה אותי אם היא הולכת לאבד אותם, אבל אחרי טיפול וחימום הם חזרו לעצמם. היו לי דמעות בעיניים. זה משהו שילך איתי לכל החיים". 
 

ילדים רבים מגיעים עם פגיעות קור ברגליים, עם חום ועם דלקות גרון. ד"ר אליאסי מספרת על חולת לוקמיה שגססה. היא סירבה להישאר במחנה והועלתה לאוטובוס לתחנת הגבול עם קרואטיה אחרי שהרופאים במרפאה תרמו למשפחתה כסף להמשך הדרך. "היו לנו גם חולי דיאליזה, קטועי גפיים, אנשים שלא ברור איך בכלל הצליחו לעשות את המסע הזה ומה יקרה להם בהמשך", היא אומרת.
 

אכן, קשה לא לתהות איך יתמודדו הגרמנים והאוסטרים והשוודים עם מאות אלפי ילדים, חולים ונכים, שיזדקקו לסיוע סוציאלי, רפואי ונפשי קבוע בשנים הבאות. רבים מבין הבאים לא נראים כמי שיכולים להשתלב בכוח העבודה ביבשת. ובלי עבודה, איזה עתיד מצפה להם?
 

חלק מהפליטים מגיעים עם סכומי כסף שהכינו במיוחד למסע. אחרים מגיעים חסרי כל. הרוב עשו את הדרך מטורקיה ומלבנון בסירות גומי. חלק קטן הצליח לטוס או לשכור יאכטות. יש כאלה שאין להם מושג היכן הם נמצאים, לעומת אחרים המצוידים בסלולריים ומשתמשים בשירותי האינטרנט החינמיים המוצעים בכל נקודת רישום. ההבדלים עצומים, אבל המסע הקשה הופך את כולם לבעלי גורל אחד.
 

באוהל ההמתנה לרישום פונה אלי באנגלית גבר אפגני. הוא נראה בשנות ה־60 לחייו. מתחנן בדמעות לסיוע. אחרי יותר מחודש בדרכים, עם אשתו ובנו, הגיע לכאן כשבכיסו רק 20 יורו, שלא מספיקים לתשלום עבור הנסיעה מכאן. אומנם יש רכבת בחינם, אבל האחראים על המחנה לא טורחים להסביר לו על הפתרון הזה.
 

נאסר, פליט סורי שהגיע עם אשתו ושני ילדים, מבקש גם הוא סיוע כדי להגיע לתחנה הבאה. גם הוא בונה על הקנצלרית מרקל. מעט הכסף שהצליח להבריח מסוריה אזל לו, והוא רוצה, למרות זאת, להביט קדימה. "שילמתי למבריחים בכל מקום, לא נשאר לנו כלום, כלום", הוא אומר, "מה אני אעשה בגרמניה? מה שיהיה, אני לא בררן, נעבוד בניקיון, בבניין, נעבוד במה שייתנו לנו, העיקר שהילדים שלי יוכלו לישון בשקט לילה שלם". 
 

"הייתה לי תוכנית", אומר עבדאללה, בן 39, מדריך ספורט מדמשק. החיים שלו בסוריה הסתיימו, הוא מספר, כשכוחותיו של הנשיא אסד החלו לחפש אחריו בחשד לתמיכה במורדים. הוא ארז בתרמיל ציוד לדרך, נעליים לחורף, מסמכים, תמונות. רק מה שנכנס.
 

"אני יודע להשיט סירה ולכן הגענו מהר ליוון", הוא מספר, "המבריחים לא רוצים להסתכן, אז הם מכריחים את אחד הפליטים להשיט את הסירה. בגלל זה הרבה טובעים או מגיעים רק אחרי 20 שעות ליוון. אבל אני ידעתי איך להגיע, ויש לי גם תוכנית. אני רוצה לעבוד בברלין. לא אהיה שם לנטל על הגרמנים, אני אדם חרוץ". 
 

יאסיר מגיע למחנה המעבר בלילה, בקור של מינוס 6 מעלות, עם אשתו ושישה ילדים קטנים. הם ישנים באוהל מחומם שהקימו מתנדבים צמוד לפסי הרכבת, שלא לפספס את הנסיעה בבוקר שתיקח אותם הלאה, לקרואטיה, ומשם למדינות האיחוד האירופי. 
 

יאסיר מותש. רועד מקור. אין לו כפפות או כובע. בתחנת החלוקה לבגדים כבר לא נותרו מעילים לגברים, והוא נאלץ להסתפק בסוודר משומש. אשתו סובלת מבצקות ברגליים אבל חוששת להגיע לטיפול במרפאה. הם מוכרחים להמשיך הלאה, ברכבות המיושנות, עם שישה ילדים ועם כמה תיקים. בבוקר המשפחה עולה לקרון. אפילו כאן הכל קשה. הפליטים מסייעים אחד לשני לטפס לרכבת בדרך ליעד הבא.
 

באראט, מבקש מקלט אפגני, הגיע גם הוא בלילה. איתו בנו בן ה־6 הבוכה מתשישות. אשתו נשארה מאחור, במקדוניה. הם נכנסים למחנה רק לרישום ומעבירים את הלילה לצד מדורה בשטח הפתוח שליד הרכבת. אני מציעה שיכניס את הילד לאוהל מחומם ללילה, אבל באראט מסרב: "אני לא רוצה לאבד אותו, מחר אנחנו חייבים להמשיך מכאן. אשתי כבר תגיע. היא אישה חזקה. ניפגש בהמשך".
 

זהו אינו מסע הפליטים הראשון של באראט. הוא מספר שברח מאפגניסטן לפקיסטן, אבל בשל האלימות שם כלפי האפגנים החליט לברוח שוב. לאפגניסטן הוא לא יחזור. לעולם. 
 

"זהו, אני צריך לחשוב על חיים חדשים, בעיקר בשביל הילד", הוא אומר.
 

במרחק עשר שעות נסיעה מגבול מקדוניה–סרביה מחכה להם העיירה שיד, בין סרביה לקרואטיה. עד לפני כחודש ישנו כאן הפליטים בחוץ, בבית הקברות של העיירה, אבל מזג האוויר החורפי והגברת הפיקוח של האו"ם אילצו את העירייה להקצות להם בניין מחומם. מכאן הם יחצו ברכבת לקרואטיה, עד לגבול עם סלובניה, ומשם לאוסטריה ולגרמניה, לשוודיה ואפילו לפינלנד.
 

בבוקר חוצים הילדים את הכביש לקרוואנים של ארגוני הסיוע הבינלאומיים. אוספים עוגיות, שמיכות ומעילים. "הכל נגמר", אומרת האחראית מטעם נציבות הפליטים. "זהו, עכשיו הם יחכו עד שיהיו כאן מספיק אנשים כדי להוציא רכבת לגבול של קרואטיה וסלובניה".

 

בבלגרד, בירת סרביה, פועל מרכז סיוע התנדבותי, בעיקר עבור פליטים אפגנים. הם מגיעים לכאן ברכבת מגבול בולגריה וממתינים לרכבת נוספת לקרואטיה. הם מתגוררים בפארקים וסמוך לתחנות רכבת.
 

אלכסנדרה, מנהלת המרכז, מתדרכת את המתנדבים. ביניהם גם ישראלי, דניאל נחשוני ממושב חרב לאת בעמק חפר. הוא הגיע לבלגרד במקרה, ראה את זרם הפליטים והחליט להישאר לסייע. בלילות הוא ישן בבתים מזדמנים, ובימים הוא אחראי על התרומות המגיעות למרכז - בגדים, נעליים, חיתולים, מזון ומזון לתינוקות. 
 

יותר מ־200 איש מגיעים לכאן מדי יום כדי לקבל עזרה. ההוראות ברורות: המזון מיועד רק לפליטים. באוהל הילדים אסור לצלם, נעליים מקבלים רק תמורת נעליים משומשות. "חייבים להיות קצת נוקשים כאן כדי לתפקד", אומר נחשוני.
 

טורקיה קיבלה לאחרונה הצעה נדיבה במיוחד: שלושה מיליארד יורו, גישה חופשית לאזרחיה, ללא ויזה, למדינות האיחוד האירופי ובחינה של הצטרפותה אליו. בתמורה היא נדרשת לסגור את הגבולות לפליטים החוצים אותה ליוון. 
 

האם זה אפשרי? מוחמד עריף מנציבות הפליטים סבור שלא: "אנחנו מודאגים מעלייה אפשרית בסחר בבני אדם, מתשלום גבוה הרבה יותר ממה שמשולם כבר היום למבריחים. זו בהחלט עלולה להיות תופעה קשה מאוד אם טורקיה תנסה לסגור את הגבולות בלי לטפל בפליטים המגיעים אליה". 
 

כחלק מההסכם המוצע, רמזו מדינות האיחוד על נכונות להקים בטורקיה מרכזי מיון וקליטה, בדרך אליהן, כדי לחסוך את המסע הימי והיבשתי המתיש אל החיים החדשים. אבל מה יעשו אלה שלא ייקלטו דרך אותם מרכזים? כיום שוהים בטורקיה בלבד 2.2 מיליון פליטים סורים, קרוב למיליון מהם באיסטנבול.

"יש אנשים שאומרים שאנחנו עוזרים למחבלים. הם צריכים לבוא ולראות בעצמם את האנשים האלה, להסתכל להם בעיניים. אני לא חושב שהם יעמדו בזה", מסכם עבד מרעי עוד לילה ארוך במרפאה הקטנה.