נוגס בתפוח: למה העליב המועמד לנשיאות טד קרוז את ניו יורק?

שבועיים פחות יום, זה מה שנשאר עד ליום ההצבעה באיווה. שבועיים פחות יום, והכל עוד פתוח, כולל הכל. בצד הדמוקרטי הילרי קלינטון בלחץ. מבחינתה שנת 2016 נראית לפתע דומה, דומה מדי, לשנת 2008. גם אז קלינטון הייתה מועמדת מובילה. גם אז התמודד מולה סנאטור חסר סיכוי. שחור כנשיא ארצות הברית? אין דבר כזה. כיום מתמודד מולה עוד סנאטור חסר סיכוי, ברני סנדרס. יהודי, לבן וסוציאליסט כנשיא ארצות הברית? אין דבר כזה.

כמובן שאין. עד שאיווה מחליטה אחרת.

ובצד הרפובליקני חגיגה. לא שניים לכודים במרוץ צמוד, אלא לפחות שלושה, אולי ארבעה, אולי חמישה. אוחזים זה בגרונו של זה. ובראשם דונלד טראמפ, האיש, הבלורית והפה הגדול. קלינטון נגד טראמפ – הנה מרוץ שיכול להיות מעניין. סנאטורית לשעבר מניו יורק נגד מיליארדר מניו יורק. מדינת ניו יורק עומדת בראש רשימת המדינות המספקות נשיאים לארצות הברית, לצדה של אוהיו.

עד היום כיהנו שישה נשיאים מניו יורק. הנשיא השמיני, מרטין ואן ביורן, היה הראשון. הנשיא ה־32, פרנקלין דילנו רוזוולט, היה האחרון. גרובר קליבלנד כיהן פעמיים, פרנקלין רוזוולט נבחר ארבע פעמים. אבל מאז הדומיננטיות של רוזוולט - קודם טדי, אחריו פרנקין - כלומר מאז 1945, איבדה ניו יורק את קסמה הנשיאותי. מועמדים היו לה, נשיאים לא. קלינטון וטראמפ נותנים לה סיכוי מסויים לחזור.

נולד בארצות הברית

מול טראמפ מתייצב הסנאטור מטקסס טד קרוז. אינדיבידואליסט, מחושב, לא סחבק. בניגוד לניו יורק, לטקסס לא היו נשיאים רבים. בעצם, לא היו בכלל עד אמצע המאה ה־20. אבל מאז שיגרה לבית הלבן כבר שניים, או שלושה, תלוי מה בדיוק סופרים. לינדון ג'ונסון היה מטקסס. ג'ורג' וו. בוש היה מטקסס, אבל נולד בקונטיקט. ג'ורג' אייץ' וו. בוש (האבא) היה מטקסס, אבל נולד במסצ'וסטס. מצד שני, דוייט איזנהאואר היה מקנזס, אבל נולד בטקסס. קרוז עצמו מזוהה בלי ספק עם טקסס, אבל נולד בקנדה - עניין שיש לו חשיבות בהקשר הזה.

קרוז וטראמפ הצליחו לשמור על יחסים סבירים ועל נימוס במהלך חודשים רבים של קמפיין, אך לא עוד. עכשיו הם יריבים מרים, תוקפנים. "הוא בחור מרושע", אמר טראמפ על קרוז ביום ראשון האחרון, וגם הזכיר ש"איש אינו מחבב אותו". הם מועמדים שונים מאוד זה מזה בסוג האישיות שהם מקרינים החוצה. אם במקרה של טראמפ לא תמיד ברור למה הוא אומר מה שהוא אומר ועד כמה הוא באמת מתכוון לזה, המקרה של קרוז שונה.

קרוז הוא מועמד שמפגין שליטה עצמית גבוהה. אם בחר לומר משהו באמת מעליב, באמת שערורייתי, כנראה חשב שזה כדאי לו. אם החליט שזה הרגע להתקוטט עם תושביה של עיר ענקית וחשובה כמו ניו יורק, מן הסתם לא עשה זאת באקראי.

זה התחיל בשבוע שעבר ולא נפסק מאז. "דונלד בא מניו יורק ומסמל את ערכיה של ניו יורק", אמר קרוז. והוא כמובן לא התכוון לשבח את טראמפ או את ערכיה של ניו יורק, שהמועמד לנשיאות הוא אכן מהבולטים שבבניה.

קרוז נולד בקנדה. טראמפ, בין השאר כדי להרגיז אותו, ואולי גם לרמוז שאינו ראוי להיות נשיא ארצות הברית (כנראה שחוקית אין לטענה הזאת בסיס ממשי), מקפיד לפתוח את הופעותיו בנגינת השיר "נולד בארצות הברית". הוא כן – קרוז לא.

בראיון רדיו נשאל קרוז על מנהגו זה של טראמפ. הוא השיב כי עדיף שטראמפ ינגן את "ניו יורק, ניו יורק". מה הבעיה עם ניו יורק? לקרוז יש תשובה: הערכים של ניו יורק "אינם הערכים של איווה" – המדינה שמצביעה בעוד שבועיים פחות יום, "ואינם הערכים של ניו המפשייר" – המדינה שמצביעה שנייה, שבוע ויום לאחר איווה.

הנה כי כן משהו שהוא הרבה יותר מתכתובת אקראית של עלבונות. קרוז רוצה לפמפם לבוחרים את הקשר טראמפ־ניו יורק. לאחר שעלב בו, ובעירו, שחרר הקמפיין שלו סרטון קצר המתעד הופעה נושנה של טראמפ בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" בשנת 1999. למה שקרוז ירצה שהבוחרים יצפו בראיון עם יריבו טראמפ? בגלל מה שטראמפ אומר בראיון. הוא לא מביע התנגדות לנישואי הומואים, הוא תומך בשירות שווה להומואים בצבא, הוא תומך בהפלות גם בשליש השלישי של ההריון. "חייתי בניו יורק כל חיי", אומר טראמפ למראיינו. "אז אתה יודע, העמדות שלי מעט שונות אולי מכפי שהיו אילו חייתי באיווה".

העיתונות של ניו יורק הסתערה על קרוז בחמת זעם מובנת בעקבות דבריו. בשער הצהובון "דיילי ניוז" הופיעה הכתובת "דרופ דד, טד". בעברית: תתפגר. "היי קרוז", קראה כותרת המשנה של העיתון, "אתה לא אוהב את הערכים של ניו יורק? חזור לקנדה!". פרשנים האשימו את קרוז בהפצת שנאה, בבורות, באנטישמיות (הוא בטח התכוון ליהודים!). טראמפ השתמש בקורבנות הטרור של ה־11 בספטמבר כדי להזכיר לאמריקה שישנם בניו יורק גיבורים. שקרוז הטקסני חצה קו אדום שאין לחצות כאשר פגע ב־20 מיליון בני אדם.

אבל קרוז לא נסוג, כי כאמור לא מדובר בפליטת פה - מדובר בטקטיקה. הוא "התנצל" בפני אותם "מיליונים של תושבי ניו יורק" שסובלים בגלל "פוליטיקאים ליברלים". כלומר, סירב להתנצל. "רוב האנשים יודעים בדיוק מהם ערכיה של ניו יורק", אמר. "ליברליזם חברתי, בעד נישואי גאים, בעד הפלות, ממוקדים בכסף ובתקשורת". וצריך להודות באמת: באמירה הזאת יש גם סטריאוטיפ או שניים שנהוג לטפול על יהודים.

משחק סכום אפס

ניו יורק משחקת עבור קרוז את התפקיד שמשחקת צפון תל אביב בקמפיינים פוליטיים בישראל. היא הבועה, החריג, השמאלני, הקריקטורה שקל לצייר וקל שלא לחבב. וכמובן, הוא לא הראשון שעושה בה שימוש כזה. כבר היו לפניו, רפובליקנים ודמוקרטים שהזכירו את ניו יורק לשלילה. קרוז מקווה שניו יורק תהיה לדונלד טראמפ מה שהייתה לנלסון רוקפלר במרוץ האבוד שלו מול הסנאטור הנצי מאריזונה, בארי גולדווטר, ב־1964.

רוקפלר היה מושל נערץ בניו יורק, לימים יכהן גם כסגן נשיא ארצות הב רית בממשל פורד. הוא היה גם המועמד המוביל במרוץ, אך ערכיו (הניו יורקיים?) לא עמדו בקנה אחד עם אלה של בוחרי מפלגה שמרנים. הוא התגרש, ואחר כך נשא לאישה את מי שהייתה אשתו של חבר קרוב, חודש בלבד לאחר גירושיהם של החבר והאישה. לניו יורקים זה לא הפריע, הם בחרו בו שוב למושל. לבוחרים רפובליקנים במדינות אחרות, כולל כנראה נשים רבות, זה הפריע מאוד. הם דחו את הרפובליקני המתון, המתוחכם, לטובת גולדווטר השמרן, מי שהוליד את התנועה שממנה יצאו בהמשך גם רונלד רייגן וג'ורג' וו. בוש.

החישוב של טד קרוז פשוט: ניו יורק לא תצביע למועמד רפובליקני. לא לקרוז, מן הסתם גם לא לטראמפ. הפעם האחרונה שהצביעה לרפובליקני הייתה בשנת 1984, במרוץ השני של רונלד רייגן. מאז הצביעה למייקל דוקאקיס, לביל קלינטון (פעמיים), לאל גור, לג'ון קרי ולברק אובמה (פעמיים). אם קרוז יהפוך למועמדה של המפלגה הרפובליקנית, הוא לא בונה על ניו יורק – כך שלא אכפת לו במיוחד להעליב אותה. ניו יורק תצביע, אם רק יתאפשר לה, לסנאטורית לשעבר של מדינת ניו יורק: הילרי קלינטון.

כך שלקרוז אין מה להפסיד מהטחת עלבונות בניו יורק, ולטראמפ יש מה להפסיד. המשחק ביניהם הוא משחק סכום אפס. בסקרים האחרונים קרוז אומנם מפגר אחרי טראמפ ברמה הארצית, אבל מוביל עליו במעט באיווה. כדי לצבור מומנטום, כדי להיות האנטי־טראמפ, קרוז מוכרח לנצח באיווה. והציטוט הזה של אני־מניו־יורק־לא־מאיווה הוא בדיוק מה שעשוי ליצור את ההבדל ביום שני בעוד שבועיים.