כיצד עוצרים את הג'נוסייד הבא? השאלות שעולות מטקס יום השואה בלב אפריקה

"אנחנו רואים בכם, היהודים, שותפי גורל - לא רק לזוועות אלא גם לשיקום ולהצלחה". כך מצהיר פרדי מונטאגוה, שבשנת 1994 איבד את כל בני משפחתו במהלך רצח העם האכזרי שהתרחש ברואנדה וכיום מנהל את המוזיאון לזכר מיליון הנרצחים. "צריך להבין את הסיטואציה המטורפת שלנו", הוא ממשיך, "תפני לכל אחד שעובר פה עכשיו ברחוב ותשמעי ממנו סיפור זוועה על התקופה ההיא ועל האנשים הקרובים אליו שנרצחו". 
 

הבוקר אפור בקיגאלי בירת רואנדה. לא סתם מכנים אותה ארץ אלף הגבעות. הבתים כאן בנויים בצפיפות על כל גבעה וביניהם מרחבים ירוקים מלאים בעצי בננות, שדות תה ותירס. הכל ירוק, מבריק מהגשם שיורד אחת ליום בשעה קבועה אחר הצהריים, ובעיקר נקי כתוצאה מימי ניקיון קהילתיים מרוכזים שמתקיימים בעיר בשבת האחרונה בכל חודש. 
 

למרות החדשות המדממות שיבשת שסועה כמו אפריקה מייצרת, הטקס לציון יום השואה הבינלאומי הוא האייטם הפותח של מהדורות החדשות והעיתונים. במוזיאון לזכר רצח העם ברואנדה התכנסו כבר גדודי עיתונאים שמחכים לשגרירת ישראל במדינה, בלייניש זבידה, שמכהנת גם כשגרירה באתיופיה ובבורונדי, ולשגריר הגרמני פיטר פרנהולץ שארגנו יחד את הטקס. 
 

רגע לפני שהוא מנחה את הטקס, מנצל מונטאגוה את זמן ההמתנה וחותם על ספרו, המכיל עדויות של הניצולים. "איבדתי את כל משפחתי", הוא אומר בלאות לעיתונאים הסובבים אותו, "ברחתי ליערות והתחבאתי אצל חבר משבט ההוטו, שסיכן את חייו כדי להחביא אותי. הבית שלו היה צמוד לשלנו ושמעתי את צעקות משפחתי כשטבחו בהם במצ'טות. עד היום זה לא עוזב אותי".
 

על פי הערכות, במהלך 100 ימים בין אפריל ליולי 1994, נטבחו ברואנדה כמיליון אנשים - גברים, נשים וילדים - ברצח קולקטיבי מהנוראים בהיסטוריה שבוצע על ידי בני עמם שלהם. בני שבט ההוטו טבחו בשבט הטוטסי באמצעות סכינים ומצ'טות, ומהמוסדות החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של רואנדה לא נותר דבר. ההיסטוריונים סבורים כי בין רבע לחצי מיליון נשים וילדות נאנסו ועברו תקיפות מיניות קשות במהלך אותה תקופה אפלה. לפי נתוני האו"ם, כל אחד ואחת מילדי רואנדה, אשר שרדו את רצח העם, היו עדים לתקריות אלימות. כמעט 90% מהם ראו גופות או חלקי גופות, ותשעה מכל עשרה חשבו שמותם קרב. זאת ועוד: מאות אלפים מתושבי המדינה עזבו את בתיהם והפכו פליטים במדינות שכנות, כשרק בשנים האחרונות החל תהליך של חזרה לרואנדה. 

משרד החוץ הישראלי מקיים מדי שנה בכל רחבי העולם טקסים לציון יום השואה הבינלאומי. הבולט שבהם נערך השבוע בשגרירות ישראל בוושינגטון, שם נאם נשיא ארה"ב ברק אובמה. אבל דווקא ברואנדה אפשר היה לראות עד כמה הטקס הזה חשוב לקהל המקומי. גם מקום האירוע מצמרר: בעוד שבעולם מציינים אותו בשגרירויות ישראל, כאן הוא נערך במוזיאון שמוקף בגינה יפהפייה, אבל בעצם באתר סמוך לקבר אחים המוני, של כ-250 אלף קורבנות. 

"המקום הזה מקבל משמעות מיוחדת, צריך לזכור ולא לשכוח", הכריזה השגרירה זבידה ופנתה אל הנוכחים: "בואו נחשוב על הסליחה והחשיבה החיובית. הקשר בין ישראל לרואנדה חזק, והוא רק ילך ויתחזק".
 

כ-200 בני אדם נוכחים בטקס במוזיאון הקטן ברואנדה. חלקם שגרירים ואנשי הצוותים הדיפלומטיים, אך הרוב צעירים, ניצולים שאיבדו את כל משפחתם. הם יושבים בחצר המוזיאון ומקשיבים לקדיש, להרצאה של נציגת יד ושם, ד"ר רחל פרייס, ולנאומים, וחושבים קצת עלינו אבל בעיקר על עצמם ועל הפצע שאצלם עדיין מדמם. "תארי לך שאחרי זוועות מלחמת העולם השנייה, היהודים, הנאצים וכל אלה שעמדו מהצד ולא עשו כלום, היו ממשיכים לחיות יחד ולבנות מדינה", מהרהר מונטאגוה ודבריו משקפים את העובדה שכעת מנסים בני ההוטו והטוטסי ללמוד לחיות ביחד, שוב. 
 

אונורה גשרה מתבונן בחברו שמנחה את הטקס. שניהם ניצלו מרצח העם ומנהלים את המוזיאון, כחלק מתהליך הריפוי שלהם. "רצח עם זה רצח עם, בין אם זה לעם היהודי או לטוטסי", אומר גשרה, "גם אחרי השואה אמרו 'לא עוד' והנה זה קרה שוב. לנו. לי. אני איבדתי את כל משפחתי הקרובה והמורחבת. נותרה למזלי ניצולה אחת, אמי, שאיתה אני גר עד היום. 
 

"אני יושב כאן בטקס ונזכר שזה היה ביום שמש כמו היום. התבקשנו להישאר בבתים ולהחזיק בתעודות שציינו שאנחנו משבט הטוטסי, אבל עזבתי והלכתי להתחבא אצל השכנים שלנו משבט ההוטו. הם פחדו שיהרגו אותם בגללי והחביאו אותי מתחת למיטה שלהם. אחר כך התחבאתי ביערות עד שזה נגמר. הרצח הזה לא קרה ביום אחד. ההוטו הסיתו נגדנו, בודדו אותנו, קראו לנו בשמות כמו מקקים ועכברושים. זה תהליך". 
 

 

למרות שהשואה ורצח העם ברואנדה אינם ניתנים להשוואה, במיוחד לאור העובדה שהטבח תוכנן והוצא לפועל על ידי תושבי המדינה נגד בני עמם, מתקשים הדוברים בטקס שלא להשוות בין המקרים. "גרמניה מתביישת במה שעשתה", אמר שגריר גרמניה פרנהולץ, "עם שלא בוחן את עברו יישאר נטול עתיד. אסור שתהיה אנטישמיות או גזענות – בגרמניה, או באירופה או בכל מקום אחר. אנחנו חייבים להשאיר את זיכרון השואה ונילחם בכל דרך בהכחשת השואה או בכל רצח עם אחר. אחרי 45 שנה אמרנו 'לא עוד' והנה זה קרה ברואנדה ובמקומות אחרים בעולם". 
 

העובדה שהעולם מתקשה להבין כיצד ניתן למנוע רצח עם נוסף עמדה גם בבסיס דבריו של ז'אן דה מאסן ביזמינה, השר לשיתוף פעולה אזורי ברואנדה. "אצלנו זה קרה כשכוחות האו"ם היו במדינה וחזרו הביתה", הזכיר. "גם בקונגו יש כוחות או"ם, וההרג נמשך. ויש דוגמאות נוספות מרחבי העולם. אני רוצה להודות למדינות האירופאיות שהעמידו את האחראים לטבח בנו לדין, אבל צריך לחשוב איך מונעים מדבר כזה לקרות שוב ולתת ערך לחיים על פני המוות", אמר ביזמינה.

למרות שעברו יותר מעשרים שנה, האירוע הנורא נוכח בכל פינה במדינה, ובעיקר אצל כל אדם. כשיוצאים ממרכז העיר קיגאלי, הנראה כמרכז עסקים מודרני יחסית, נחשפים לחלקים הכפריים - שם העדויות לטבח מוחשיות הרבה יותר. בחלקה המזרחי של עיר הבירה נמצאת כנסיית ניאמטה, אחת העדויות הקשות ביותר למאורעות ההם. המקומיים אומרים לנו כי מדובר ב"אושוויץ של רואנדה", ואכן כשנכנסים למקום המראות קשים ומשקפים את שאירע במתקפה. הגג מחורר מכדורים, ובמקום מציגים את שאריות בגדיהם של עשרות אלפי הקורבנות. במרתף מוצבים מדפים על גבי מדפים, מלאים בגולגולות ובחלקי עצמות אחרים. באגף אחר של הכנסייה מונח ארונה של אישה שהפכה לשפחת מין של בני שבט ההוטו ושעברה עינויים קשים. 
 

 

אבל למרות כל הזוועות, ברואנדה מנסים לצעוד קדימה. ג'ונסטון בוסינגי, שר המשפטים והתובע הכללי במדינה, נפגש לאחרונה עם היועץ המשפטי לממשלת ישראל, עו"ד יהודה וינשטיין. "דיברנו על כלכלה ומאבק בשחיתות. הקשר בינינו חזק", אמר השר וסיפר על סיומו של תהליך הגצ'אצ'ה: בתי משפט קהילתיים שהכריעו במאות אלפי תיקים שקשורים לרצח העם. "לא הייתה לנו ברירה", הוא אומר, "אם לא היינו פונים לבתי משפט של הקהילה, שבו יושבים יחד ומלבנים את הבעיות, רק ההליכים המשפטיים היו לוקחים לנו יותר ממאה שנה. אנחנו רוצים לבנות עתיד ולא להיתקע בעבר". 
 

בוסינגי לא מחפש להיות צודק. "מדובר בצדק שנעשה לצורך הצעידה קדימה. אנשים סלחו אחד לשני והבינו שאין ברירה, אלא להמשיך יחד. תמיד היינו רואנדים - לא שבט כזה או אחר - ולאחרונה יש הרבה בקשות סליחה הדדיות. השבוע הודה גבר בפני שכנתו כי הוא זה שכרת את ידיה. הוא שמר את הסוד הזה במשך שנים, ועכשיו אמר לה שהוא לא מצליח לישון וחושב עליה, ושאם היא רוצה, הוא מוכן ללכת לכלא. האישה חשבה על זה ואמרה שהיא סולחת לו. זה רק סיפור אחד מתוך מאות אלפים". 
 

למרות רוח הפיוס הפנימית שמציג שר המשפטים, הרואנדים מתקשים לסלוח לעולם שעמד מנגד ושתק בזמן רצח העם. "איך סולחים לעולם? שולחים לו מכתב? פונים לאו"ם?", תוהה השר בחיוך עצוב, "העולם זה מקום קשה. העולם היה כאן ב-94' ובמקום למנוע את רצח העם התעלמו מאיתנו. למדנו את הלקח: אם נחכה לעולם שימנע קטסטרופות, אנחנו נחכה הרבה זמן". 
 

כרגע האתגר הגדול ביותר של השר בוסינגי הוא לרדוף את מי שעמד מאחורי תכנון רצח העם ומימונו. עד כה הרשיע בית הדין הבינלאומי רק 49 נאשמים מתוך 92. "שיתוף הפעולה שאנו זוכים לו ממדינות אירופה הוא איטי מאוד", הוא טוען, "אנחנו נמשיך לרדוף את האשמים ולדרוש ולנהל מו"מ עד שיועמדו לדין. אנחנו יודעים מי הם, איפה הם מסתתרים ואת זהותם החלופית. לא נוותר".
 

 

ועד שזה יקרה, ברואנדה רוצים שיפסיקו להתייחס אליהם כקורבן. במדינה רואים את עצמם מבחינות רבות כ"ישראל של היבשת האפריקאית". מדינה קטנה ביבשת ענקית, ללא אוצרות טבע, שמנסה לחולל נס בזמן קצר. "יש כבר דור חדש עם חשיבה חדשה, חלקו כתוצאה מנישואי תערובת בין השבטים", מבהיר שר המשפטים. "אנחנו אומרים שוב ושוב לרואנדים שיש להם עתיד במדינה. כמו השואה אצלכם, שנת 94' מגדירה את רואנדה. זו הייתה צומת הדרכים שלנו: האם להיכחד או לאזור אומץ ולבנות מדינה חדשה. אנחנו החלטנו לחיות".