"אדריכל הפתיחות", כך כינה אתר החדשות השוויצרי swissinfo את שר החוץ לשעבר, פייר גראבר, אחרי שהלך לעולמו בגיל 94, ביולי 2003. בתקופת כהונתו, 1970־1978, ציינה כתבת הפרופיל, הוא "הקדיש את זמנו בעיקר לנכונותה של שווייץ לגלות פתיחות בזירה הבינלאומית". גראבר הוביל לכינון יחסים דיפלומטיים עם מזרח גרמניה, עם קוריאה הצפונית ועם צפון וייטנאם, חודשים ספורים בלבד לפני שכוחות הווייטקונג הקומוניסטיים השלימו את כיבוש הדרום ונתנו מכה משפילה לארה"ב.
אך בימים האחרונים סוערת שווייץ אחרי שנחשף כי הפתיחות של גראבר הגיעה גם לתחום הטרור. ספר חדש בשם "שנות הטרור של שווייץ - ההסכם הסודי עם אש"ף", שכתב העיתונאי הנחשב מרסל גיר מהיומון "ניו צירכר צייטונג", מגלה כי בספטמבר 1970, בעיצומה של אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות הטרור הפלסטיני הבינלאומי, הגיע גראבר להסכם חשאי עם בכיר אש"ף, פארוק קדומי, שבמסגרתו המחבלים הפלסטינים לא יתקפו מטרות שווייצריות ובתמורה יזכו לסיוע דיפלומטי שווייצרי בזירה הבינלאומית.
יותר משנה וחצי קודם לכן מצאה את עצמה המדינה הרגועה והניטרלית בלב גל הטרור שהחלו לבצע הארגונים הפלסטיניים נגד מטרות ישראליות, במטרה להעלות את הסוגיה הפלסטינית על סדר היום הבינלאומי. ב־18 בפברואר 1969 תקפו ארבעה מחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש מטוס אל־על שעמד להמריא מנמל התעופה של ציריך, ופצעו אנושות את חניך הטיס, יורם פרס, שמת כעבור שבועות אחדים. במטוס היה המאבטח מרדכי רחמים, לשעבר לוחם בסיירת מטכ"ל, שמיהר להגיב.
"הדייל פתח לי את הדלת האחורית, ירדתי במגלשה לשטח האספלט ומשם רצתי לגדר עם אקדח שלוף. טיפסתי על ערימות השלג, וצעקתי למחבלים שיזרקו את הנשק", שחזר רחמים בראיון ל"מעריב" ב־2011. "אחד זרק. האחר לא. הוא הסתובב אלי עם הקלצ'ניקוב. יריתי בו ופגעתי. אחר כך רצתי למחבל שזרק את הרימונים. הייתי באטרף. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה של שוטר שווייצרי. הוא איים עלי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".
אחד המחבלים נהרג מהירי של רחמים, שנעצר יחד עם שלושת המחבלים האחרים. רחמים, שאחרי האירוע הפך למאבטח האישי של ראשת הממשלה גולדה מאיר, הועמד לדין בשווייץ אך זוכה, בעוד שלושת המחבלים נידונו לעונשי מאסר של 12 שנה. "העונש מוכיח כי שווייץ אינה מוכנה לסבול התקפות נגד מטוסים אזרחיים על אדמתה", אמר פרקליט המדינה באותם ימים, גבריאל בך, שהגיע לשווייץ כדי לסייע בהגנה על רחמים.
שנה לאחר מכן שוב הגיע הטרור הפלסטיני לאדמת שווייץ. מטען חבלה שהוסתר בתוך חבילה עם כתובת בישראל, אשר היה אמור להישלח על גבי מטוס אל־על שהמריא ממינכן, הועלה בסופו של דבר למטוס של חברת סוויסאייר שעמד להמריא לארץ מנמל התעופה קלוטן שבציריך. פחות מעשר דקות אחרי ההמראה, בצהרי 21 בפברואר 1970, התרחש הפיצוץ בתא המטען. הטייסים ניסו לשוב לאחור אך המטוס התמלא בעשן, והקונבאייר 990 קורונדו התרסק ביער ליד וורנלינגן. כל תשעת אנשי הצוות ו־38 הנוסעים נהרגו בפיגוע, בהם גם 15 ישראלים.
ארגון "החזית העממית - המפקדה הכללית" של אחמד ג'יבריל קיבל את האחריות לפיגוע, אך כעבור זמן קצר חזר בו. חקירה של התובע הכללי, רוברט אקרט, קבעה בדצמבר 1970 כי שני החשודים המרכזיים בפיגוע הם סופיאן קדומי ומוסא בדאווי ג'אהוור, אזרחים ירדנים שהשתייכו לחזית העממית. כאשר הגיש אקרט את הדוח המסכם לתובע הפדרלי, הנס ואלדר, הוא היה משוכנע שיוגשו כתבי אישום, אולם לתדהמתו התהליך נעצר. "מעולם לא שמעתי דבר מהתביעה", אמר בראיון בשנת 2009. "כל מי שהשתתפו בבדיקה המדוקדקת נותרו באפלה בנוגע למקום הימצאותם של תיקי החקירה. התפשט קשר של שתיקה בבירה ברן".
קשר השתיקה המסתורי התגבש בספטמבר 1970, כאשר מחבלי החזית העממית ביצעו את אחד המופעים הגדולים ביותר של "תיאטרון הטרור". ב־6 בספטמבר הם חטפו מטוס של חברת פאן אמריקן ופוצצו אותו בקהיר אחרי ששחררו את כל הנוסעים, ובמקביל חטפו שני מטוסים של סוויסאייר ושל חברת TWA האמריקאית והנחיתו אותם במדבר הירדני, ליד העיר זרקא. כעבור שלושה ימים הם חטפו גם מטוס בריטי של חברת BOAC.
מול צוותי הטלוויזיה הבינלאומיים שזומנו לירדן, דרשו החוטפים לשחרר את כל המחבלים הפלסטינים הכלואים בישראל ושבעה מחבלים שעצורים בגרמניה המערבית, בשווייץ ובבריטניה, בהם לילה ח'אלד, שנעצרה אחרי שניסתה לחטוף מטוס אל־על. ישראל הבהירה באופן מיידי כי היא לא תנהל מו"מ עם הטרוריסטים, בעוד שווייץ, בריטניה, גרמניה וארה"ב הקימו כוח משימה משותף שנועד בברן מדי יום, ומטרתו הייתה להבטיח חזית משותפת מול הטרוריסטים.
אולם מספרו החדש של גיר עולה כי בפועל ניהלו השווייצרים, וליתר דיוק שר החוץ גראבר, מסלול חשאי שנועד להבטיח כי לא רק שכל הנוסעים שהיו על מטוס סוויסאייר ישובו בשלום, אלא אף שארגוני הטרור הפלסטיניים יפסיקו להפוך את שטחה של שווייץ ואת האינטרסים שלה לחלק מהקמפיין האלים שלהם נגד ישראל.
"רצון טוב"
יוזם המהלך היה ז'אן זיגלר בן ה־36, חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בפרלמנט השווייצרי. זיגלר התגורר עם רעייתו המצרית בפרבר של ז'נווה ואירח בביתו דיפלומטים ערבים לצד פעילים מחתרתיים של אש"ף. מתוך "רצון טוב", כהגדרתו של זיגלר, הוא ביקש למצוא דרך שבה ארצו תפסיק להוות יעד לטרור. הוא יצר קשר עם גראבר ועם קדומי, אז ראש המחלקה המדינית ולמעשה שר החוץ של אש"ף, והצליח לארגן פגישה ביניהם.
גראבר הגיע יחד עם התובע הכללי ואלדר, עם ראש המודיעין אנדרה אמשטיין ועם נציג משפטי מטעם קנטון ז'נווה לפגישה חשאית שהתקיימה עם קדומי ונציגים נוספים של אש"ף בחדר מלון בז'נווה. מהחלון ניתן היה לראות בבירור את המזרקה המפורסמת של העיר.
ההסכם שגובש כעבור ימים ספורים היה מדהים: גראבר הסכים כי ארצו תאפשר לאש"ף לפתוח נציגות במדינה ותפעל לשילוב הארגון כמשקיף במוסדות האו"ם בז'נווה, ובמקביל תשחרר את שלושת המחבלים שנעצרו אחרי הפיגוע בציריך; אש"ף התחייב לא לבצע עוד פיגועי טרור בשטח שווייץ או נגד מטרות
שווייצריות.
"כאשר אמרתי להתראות למשלחת השווייצרית, אמרתי: 'אם תהיה בעיה שוב, אתם יכולים ליצור עמי קשר בשמחה'", שחזר קדומי (82), שכיום שוהה בגלות בתוניסיה בשל התנגדותו להסכמי אוסלו, בראיון שהעניק לגיר. "אבל כפי שאתם יודעים, לא היו עוד בעיות בהמשך". שווייץ אכן שחררה את שלושת המחבלים, וכל בני הערובה שבו בשלום (חשוב להזכיר כי גם בריטניה וגרמניה נענו לדרישות, ולאחר שהחוטפים שחררו את מרבית בני הערובה, הם פוצצו את המטוסים מול המצלמות. בתגובה פתח המלך חוסיין בעימות ישיר עם המחבלים, שזכה לכינוי "ספטמבר השחור").
את המשמעות האמיתית של ההסכם מסביר גיר בספרו: "גראבר ושווייץ שילמו מחיר גבוה. שר החוץ הפך את עצמו לקורבן לסחיטה מול הפלסטינים. הם היו יכולים לסיים את הקריירה הפוליטית שלו בכל עת. הדיפלומטים השווייצרים גם איבדו את האוטונומיה שלה בהחלטות בסוגיות הקשורות לפלסטינים".
דבר קיומו של ההסכם נשמר בסוד, גם מפני עמיתיו של גראבר לממשלה, עד אשר זיגלר, לימים פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ז'נווה ובסורבון וחבר הוועדה המייעצת למועצת זכויות האדם של האו"ם, החליט לשבור את ארבעת העשורים של שתיקתו במסגרת ספרו של גיר.
זיגלר הודה כי יש לו ביקורת על כך שגראבר הסכים לתת חסינות "בלתי מוסרית" למחבלים, אולם הגן על התנהלותו של שר החוץ. "פייר גראבר הבין מיד ששווייץ עומדת מול מלחמה אסימטרית ויכולה להפסיד. בהעדפתו את ההגנה על אזרחי שווייץ, הוא פגע בעיקרון של שלטון החוק, ואני תומך בכך לחלוטין", אמר. "כאשר אש"ף עדיין תואר באופן שטני בעיני הציבור כארגון טרור, קדומי והאנשים סביבו כבר נראו בתור חברים של ארגון שחרור לגיטימי - ובכך גראבר הקדים את זמנו".
זיגלר הביע את תקוותו כי פרסום הספר יסייע לקדם את החקירה שלא התנהלה סביב פיצוץ מטוס סוויסאייר ב־1970, וזאת לנוכח החשד כי ההסכם החשאי הוא שגרם לכך שהרשויות לא רדפו אחרי שני החשודים העיקריים, אחד מהם בן משפחתו של קדומי. "הספר הזה סוף־סוף יאפשר לילדים ולנכדים של הקורבנות לדעת מה התרחש", אמר.
החשיפה עוררה תגובות מיידיות בשווייץ. במרכז המחקר למסמכים דיפלומטיים ציינו כי אין שום ראיות לקיומן של שיחות חשאיות בין גראבר לבין נציגים של אש"ף, וכי גם אם היו כאלה, לא הייתה להן כל השפעה על ההחלטה השווייצרית לפתוח משרד של אש"ף בז'נווה. זו לטענתם הייתה קשורה להתפתחויות ולאינטרסים שוויצריים בזירה הבינלאומית.
עם זאת, פוליטיקאים המקורבים לישראל מיהרו לקרוא לחקירה רשמית. "אנחנו חייבים את זה לקורבנות של פעולות הטרור הפלסטיניות ולניצולים", אמרה חברת הפרלמנט קורינה אייכנברגר, נשיאת התאחדות שווייץ־ישראל. "זו האחריות של הממשלה הפדרלית לספק הבהרות, מוקדם ככל האפשר", הוסיף חבר הפרלמנט אריק פון סיבנטל, שעומד בראש הקבוצה הפרלמנטרית ליחסי שווייץ־ישראל.
מישל ברדה, שהיה הנציג של הצלב האדום במו"מ מול חוטפי המטוסים בזרקא, מיהר להכריז כי לדעתו הסיפור אינו נכון. "הסיפור הזה שמזכיר את ג'יימס בונד הוא מדהים. אני לא מאמין לזה!", אמר. "אני לא יכול לדמיין שפייר גראבר, שהיה אדם קפדן והגון, היה פועל בנפרד מהממשלה ומצוות המשבר הבינלאומי כדי להגיע להסכם כזה".
שר החוץ הנוכחי, דידייה בורקהלטר, הבהיר כי הרשויות הרלוונטיות יבחנו את הפרטים בנוגע להסכם, אולם הדגיש כי "יש כבר עקרונות להידברות עם ארגוני טרור שאסור להפר אותם". "אפשר לדבר עם קבוצות רבות, אבל הגבולות צריכים להיות ברורים", אמר ליומון "טאגס־אנזייגר". "אי אפשר לקבל טרור ואי אפשר לדון בזה - אלימות בתור מדיניות אינה בסיס להידברות".
ד"ר פסקל דה קרוסז, מומחה לענייני המזרח התיכון, דחה את הטענה כי ההסכם החשאי "קשר את ידיה של שווייץ". "המדינה לא שינתה צד פתאום", הסביר. "היא המשיכה לשמור על קשרים קרובים ולתמוך בישראל מבחינה דיפלומטית, צבאית ואזרחית. שתי המדינות היו קרובות מאוד, ראו את עצמן כמי שמוקפות במדינות עוינות. הייתה גם אמפתיה טבעית של שווייץ הפרוטסטנטית כלפי הקמתה של מדינה יהודית, הרבה מעבר לגבולות שפה ופוליטיקה".
מעבר חופשי
ההסכם השווייצרי החשאי לא היה הדוגמה היחידה של מדינה אירופית שביקשה להגן על עצמה מול הטרור הפלסטיני המתגבר, שהפך לאלים יותר ויותר ולא תמיד התמקד רק במטרות ישראליות ויהודיות בתחילת שנות ה־70.
בתחקיר שפרסם העיתון הגרמני "דר שפיגל" בספטמבר 2012, במלאת 40 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראלים, נחשף כי חודשים ספורים אחרי הפיגוע, ניהלו שר החוץ הגרמני, וולטר של, והשגריר הגרמני בלבנון, ואלטר נובאק, שיחות עם אבו יוסוף, מראשי ארגון הטרור ספטמבר השחור שחוסל במבצע אביב נעורים בביירות באפריל 1973, ובמהלכן הם דנו על יצירת "בסיס אמון חדש". אחרי הפעולה הישראלית, שבה חוסלו עוד שני בכירים באש"ף, טען נובאק במסמך מסווג כי ישראל ביקשה לפגוע בסיכויי ההידברות באזור, והאשים כי "אלה שלא רוצים לקיים מו"מ מוטרדים ממי שהם עשויים למצוא מולם בשולחן".
כמו כן, התקיימו שיחות חשאיות בין נציגי הממשלה הגרמנית לבין בכירי ספטמבר השחור, עלי חסן סלאמה ואמין אל־הינדי, שבמסגרתן ביקשו הגרמנים כי הפלסטינים לא יבצעו פיגועים על אדמת גרמניה המערבית או נגד אזרחיה. בתמורה, נענו הגרמנים לבקשתו של יאסר ערפאת לאפשר לארגון לפתוח משרד אינטרסים בבירה בון.
ב־2008 הודה לראשונה פרנצ'סקו קוסיגה, שכיהן בתפקידי שר הפנים, ראש הממשלה ונשיא איטליה בשנות ה־70 וה־80, כי גם לארצו היה הסכם חשאי עם ארגוני טרור פלסטיניים שאפשר למחבלים לנוע בחופשיות במדינה, להפעיל בה בסיסים ולהחזיק אמצעי לחימה, וכל זאת על מנת למנוע פגיעה ביעדים איטלקיים במדינה ומחוצה לה. מי שגיבש את ההסכם היה ראש הממשלה, אלדו מורו, שנפל בעצמו קורבן לטרור אחרי שנחטף ונרצח על ידי חברי הבריגדות האדומות בשנת 1978.
לטענתו של קוסיגה, הפיצוץ בתחנת הרכבת בבולוניה באוגוסט 1980, שבו נהרגו 85 בני אדם, היה תאונת עבודה שנגרמה כאשר הפלסטינים ניסו להעביר חומרי חבלה.
בסאם אבו שריף, שהיה דובר החזית העממית לשחרור פלסטין ובהמשך אחד מיועציו של ערפאת, אישר כי ההסכם גובש בשיחות עם אנשי ביון איטלקים ובאישור של מורו, אותו כינה "אדם דגול ופטריוט אמיתי". "אפשרו לנו לארגן העברות קטנות, פעילות על ידי פלסטינים ללא מעורבות של איטלקים", אמר בראיון ל"קוריירה דה לה סרה". "את מי הייתם צריכים לעדכן על המעברים במדינה?", נשאל אבו שריף. "את שירותי הביון. מי עוד? לא את משרד התיירות", ענה בציניות.
לא רק ממשלות חתמו על הסכמים סודיים עם אש"ף. במאי 1972 עדכן היועץ המדיני של השגרירות הישראלית באתונה כי אחד ממקורותיו חשף בפניו כי אריסטוטלס אונאסיס, איש העסקים ואיל הספנות שהיה נשוי באותה תקופה לז'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא המנוח ג'ון קנדי, שילם "50 אלף ליש"ט לארגון פת"ח כדי שלא ייגעו במטוסיו".
לנוכח הסכמים אלה, שהעידו על רפיסות אירופית מול הטרור הפלסטיני, ניתן להבין את דבריה של גולדה מאיר בנאומה בפני הכנסת אחרי רצח הספורטאים במינכן בספטמבר 1972. "לא נוכל לפטור שום מדינה מן החובה להילחם בטרור. זה לא רק ציווי של צדק ומוסר אלמנטריים כלפינו; המלחמה בטרור היא תנאי חיוני לחיים תקינים בכל מדינה ומדינה", אמרה מאיר והוסיפה: "החובה להילחם עד חורמה בארגוני הטרור האנטי־ישראלי היא חובתנו הטבעית... לנו אין ברירה אלא להכות בארגוני הטרור בכל אשר תשיג אותם ידנו. זוהי חובתנו לעצמנו ולשלום. נמלא חובה זו בכל עוז".