לצאת מהקבר: רואנדה מתאוששת מהצלקות ומסתכלת לעתיד

נשיא המדינה פול קגאמה נכנס לאצטדיון ומתיישב בשורה הראשונה ביציע הכבוד. לידו יושב איסה האיאטו, הנשיא בפועל של התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א, שהחליף בתפקיד את ספ בלאטר שהושעה. הקמרוני מקבל את פני המשלחת הישראלית בחום. בכלל, כאן רואים בישראל שותפת גורל, נושאים אליה עיניים. שני העמים חוו רצח עם, שניהם חיים בשכונות קשות. כן, אפשר לומר וילה בג'ונגל. בישראל הקימו מדינה חזקה. גם רואנדה רוצה לבנות את עצמה. 
 

שגרירת ישראל במדינה, בליינש זבדיה, יושבת אף היא ביציע הכבוד. היא מתקבלת באהדה על ידי גורמי הממשל המבקשים להדק את הקשרים איתנו. “רואנדה נחשבת לשווייץ של אפריקה. מסודרת. אין בירוקרטיה מעיקה", מפרגנת זבידה, שמכהנת גם כשגרירת אתיופיה. “היא להיט בקרב משקיעים, ועכשיו גם בדיוק מעבירים שליטה ברבים מהתחומים מהממשלה לידיים פרטיות. יש התעניינות עצומה בקרב חברות - מים, אנרגיה, תשתיות. עוד חמש שנים יהיה מאוחר מדי להשקיע. לא תאמיני כמה משקיעים רוצים דריסת רגל במדינה. הנשיא מוכן לעשות הכל כדי לפתח את הכלכלה. תוסיפי לכך שכוח האדם זול מאוד, אז מדובר במכרה זהב למשקיעים. לישראל יש אינטרס לייצא פיתוח כלכלי לאפריקה". 

 

קגאמה בן ה–59 מכהן כנשיא מאז שנת 2000. הוא בן שבט הטוטסי וממקימי “החזית הפטריוטית" שלחמה להפלת הדיקטטורה במדינה ולמען זכויות המיעוט הטוטסי. בעקבות רצח העם ב–1994, הוא הוביל את מתקפת המורדים על השלטון. בתום הניצחון מונה לסגן הנשיא ולשר ההגנה, ומעשית הפך לאדם החזק ברואנדה.
 

כחצי מיליון בני הטוטסי נרצחו במשך מאה ימים על ידי מיליציות של בני ההוטו. יש הטוענים כי מספר הקורבנות של היריבות האתנית קרוב יותר למיליון. נשים רבות, בממדים מפלצתיים, נאנסו. כל מוסדות המדינה נמחקו. 
 

הטראומה הלאומית כל כך עזה, עד שכל דבר ועניין ברואנדה נבחן באמצעות משקפי רצח העם. קגאמה, שחזר מגלות באוגנדה ונכנס לבירה קיגאלי כמפקד כוחות הגרילה, היה זה ששם קץ לסיוט הנורא. בעיני רבים כאן הוא מוביל את רוח הפיוס ולחיים משותפים של שני השבטים, הפוגע והנפגע.
 

לאורך כל משחק הכדורגל שתי מצלמות טלוויזיה מכוונות אליו - לא לעבר הדשא שם רצים השחקנים. הן מבקשות להנציח כל תזוזה, מילה או הבעה. אולי אפילו חיוך, אם הנבחרת המקומית תעשה את העבודה מול שער היריב. אחרי שרואנדה סופגת ארבעה שערים ממרוקו, קגאמה מתייאש ועוזב את המגרש. אחריו, כמובן, מרבית יושבי תא הכבוד. כולם מבינים שהמשחק גמור.

ההערצה לקגאמה במדינה היא גדולה. עצומה. עד כדי כך שמתנגדיו מאשימים שהיא גובלת בפולחן אישיות. רק לפני כחודש הוא ניצח במשאל עם, ברוב של 98%, כשאזרחי המדינה הצביעו בעד שינוי בחוקה שיאפשר לו לרוץ שוב בבחירות ב–2017, לקדנציה של שבע שנים, ולאחר מכן לשתי כהונות נוספות של חמש שנים כל אחת. כך, למעשה, עשוי הנשיא שנבחר בשנת 2000, אולם מוביל את המדינה מאז סיום רצח העם ב–1994, להישאר בשלטון עד שנת 2034.

מבקריו של קגאמה - מחלקת המדינה האמריקאית והאיחוד האירופי - טוענים שהוא פוגע בדמוקרטיה במדינה. הוא גם מואשם כמי שהכלכלה חשובה לו יותר מאותה הדמוקרטיה. אבל עם המספרים קשה להתווכח: התל"ג מזנק ב־8% בשנה, מספר העניים קטן במיליון מאז 2005 - במדינה בת 12 מיליון איש - וכ–94% מכלל הילדים בגיל חינוך יסודי הולכים לבית ספר. אלה לא נתונים שאפשר לזלזל בהם, בוודאי לא ביבשת אפריקה.

 

השגרירים כאן עוסקים בעיקר בהבאת חברות למדינה המתפתחת. שגריר גרמניה ברואנדה, פיטר פרנהולץ, אומר כי “יש כבר יותר מ־20 חברות גרמניות כאן: בנק, הלוואות, כריית מינרלים ועוד. מאז רצח העם, לפני יותר מ־20 שנה, כל מדינות המערב חזו שרואנדה תישאר נחשלת, כמו קונגו או בורונדי, וכולן טעו. יש פה זינוק מטורף קדימה. אירופה מלאה עכשיו בפליטים ומהגרים, אבל לא תמצאי שם כאלה מרואנדה. הם לא רוצים להימלט ממדינתם. יש כאן חזון ותקווה". 
 

קשה לפספס עד כמה רואנדה נקייה. הזרים החיים בעיר הבירה מכנים אותה “סינגפור של אפריקה". לקיגאלי יצא גם שם של עיר בטוחה, הכי בטוחה ביבשת, והיא דואגת לטפח אותו. ברחובות יש נוכחות ערה של כוחות צבא ומשטרה. התושבים חשים בטוחים. זה חשוב להם שבעתיים בשל טראומת המלחמה. שומרים מרגיעים אותם. זוהי גם הוכחה לכך שהשלטון חזק ויציב.

את המשלחת מטעם משרד החוץ הישראלי מלווה נציגו של קונסול הכבוד של ישראל ברואנדה, איש העסקים חזי בצלאל. האחרון נחשב כל יכול ברואנדה. משמש שער כניסה לחברות ישראליות למדינה ולממשל.  

בצלאל מעדיף לנהל את עסקיו הרחק מעיני התקשורת. בניגוד ליוסף אברמוביץ' שמפציר לבקר בעיר הסולארית שהקים 40 קילומטרים מהבירה וכבר מספקת 6% מצריכת החשמל של המדינה. ואכן, זו עיר. לפחות בגודל. רבע שעה של נסיעה לא מספיקה כדי להקיף את השדה הענק עם הפאנלים הסולאריים שהקים אברמוביץ'.
 

אברמוביץ' ואשתו הגיעו ב–2006 מארצות הברית לקיבוץ קטורה שבערבה בעקבות חזון ציוני, הפרחת הנגב. יוסף הקים את חברת ערבה פאוור ולאפריקה הגיע דרך מיזם שמוביל נשיא ארצות הברית ברק אובמה,  שמטרתו להכפיל את הנגישות לחשמל באזור הסאב־סהרה. החברה הישראלית היחידה שזכתה להיכנס לפרויקט היא אנרגיה גלובל, שאברמוביץ' עומד בראשה.

 

“רואנדה טובה לעסקים", הוא אומר. “הכלכלה צומחת וטבעי שירצו כאן ישראלים, כי עברנו דרך דומה לשלהם. יצאנו ממקום חשוך למקום מואר. הם מעריכים את זה. אנחנו מתאמים עכשיו עוד השקעות באפריקה, בסדר גודל של מיליארד דולר. רואנדה תהיה הבסיס לכל זה". 
 

אבל מעל לעסקים ברואנדה מרחף עדיין ענן רצח העם. לכן אברמוביץ' מיקם את השדה הסולארי בכפר היתומים “אגהוזו שלום". כך חלק מרווחי הפרויקט מממן את הצרכים של כ–500 יתומים שמתגוררים במקום. 
 

טוני נסאנגאנירה, שר החקלאות של רואנדה, מקבל את פנינו במשרדו שמשקיף לשדות. הוא לא מבין למה גילו הצעיר, רק בן 36, מפתיע אותנו. “אצלנו נותנים הזדמנויות לצעירים. מה, אצלכם זה לא ככה?", הוא שואל ומיד ממשיך ומפתיע עם סקופ. “אנחנו במו"מ התחלתי, שהוא די רציני, עם חברה ישראלית שתרכוש את המחלבות פה מידי המדינה. התחלנו להעביר עסקים לידיים פרטיות. זה הזמן להכניס את הידיים הפרטיות האלו לתוך הכלכלה שלנו". 
 

נסאנגאנירה מוסיף כי “הקשר שלנו לישראל הוא סוג של שותפות גורל. אנחנו רואים בעצמנו ישראלים בתחילת דרכם. בהקמת המדינה. אנחנו חייבים לצעוד קדימה ומהר. אנחנו מחפשים טכנולוגיות חקלאיות. עד לפני עשר שנים השתמשו אצלנו בגרזנים ולא במכונות חקלאיות. יש לנו מעט שטחים לחקלאות, אבל התעודדתי אחרי שביקרתי לאחרונה בישראל: אצלכם יש פחות ועושים בהם יותר. הבנתי שהפוטנציאל שלנו גדול. גם החקלאות שלנו הופכת ליותר ויותר נשית. הוכחנו שנשים יכולות. גם לפי החוק, אני צריך להראות שנשים מעורבות בחקלאות, שיש להן תרומה". 

נשים תחילה

בכל שיחה עם נציג ממשל, מבכיר עד זוטר, מוזכרת תרומתן של הנשים. מאז רצח העם הפכה רואנדה מחברה פטריארכלית למדורגת בין עשר המדינות השוויוניות ביותר בעולם. זאת על פי דירוג האי שוויון בין נשים לגברים בעולם שפורסם בנובמבר 2014 על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בפרמטרים של השתתפות בכוח העבודה ובפוליטיקה.
 

הממונה על המגדר ברואנדה, רוז רוואבוהיני, מסבירה ש"אנחנו מדינה פמיניסטית מתוך אידיאולוגיה. הדרך הזו מוצאת ביטוי מעשי באמצעות מדיניות וקבלת החלטות עם רגישות לנושא. האידיאולוגיה מגיעה מההיסטוריה שלנו. אנחנו אומרים לא לאפליה מכל סוג שהוא". 
 

לאחר רצח העם רבים ברואנדה גדלו במשפחות חד–הוריות, עם נשים שהתאלמנו. למעשה נוצרה “מדינה חדשה" שבה לנשים יש כוח המעוגן בחוקה. איסור אפליה וקידום שוויון בין נשים לגברים זוכים לעדיפות עליונה גם במשפט. בהתאם לכך, על פי החוקה משוריינים לנשים 24 מתוך 80 מושבים בבית התחתון של הפרלמנט. מלבד השריון, נבחרו עוד 30 נשים לבית התחתון בבחירות האחרונות, והן מהוות כיום יותר ממחצית מחברי הפרלמנט - השיעור הגבוה בעולם. ונתון נוסף להתפאר בו: מחצית מ–14 שופטי בית המשפט העליון ברואנדה הן נשים. 

 

רוואבוהיני מסבירה מה היה כאן קודם, לפני המהפכה. “נשים מעטות זכו לחינוך כלשהו", היא אומרת. “בתיכון הן היו רק 10% מהתלמידים, ובאוניברסיטה פחות מ–7%. הן חונכו להתחתן ולהוליד ילדים. אומנם נשים היו כ–60% מהעובדים בענף החקלאות, אולם הן לא היו בעלות העסק, שותפות לרווח או בעלות האדמה - כל אלה היו שייכים לבעלים שלהן. לפי החוק, נאסר עליהן בכלל לעבוד ללא הסכמה מפורשת של הבעל או קרוב משפחה. לנשים אסור היה להחזיק חשבון בנק והן היו יכולות למשוך כסף רק בהסכמת הבעלים. אישה שרצתה לפתוח עסק הייתה צריכה קרוב משפחה גבר כדי לקבל רשות. לא הייתה לה זכות קניין על אדמות או על דברים אחרים. ירושה הייתה רק לגברים. המאבק נגד רצח העם היה מאבק נגד אפליה, ובכלל גם נגד אפליית נשים". 

רוואבוהיני מספרת כי היא רואה בתפקידה שליחות. היא בוערת בה מגיל צעיר, בשל נסיבות חייה, אחרי שהוריה נמלטו מהמלחמה. “הורי היו פליטים בקונגו וגדלתי במחנה פליטים שם", היא משחזרת. “במחנות הפליטים נשים עושות הכל, וגברים, בגלל המסורת, לא עושים כלום, הופכים שם כמעט לחסרי תועלת. הם חסרי אונים ללא הכוח שהמסורת מעניקה להם. אפשר לראות את התופעה הזאת בכל מצבי המשבר. אמא שלי למדה מהר את השפה, ואבא שלי היה אבוד שם. כל העול המשפחתי נפל על האמא". 
 

היא מוסיפה ש"אנחנו כלב השמירה נגד האפליה. לכל המדינות יש חוקים נגד אפליה, אבל הבעיה היא ביישום. אצלנו, לדוגמה, יש חוק בנוגע לכסף ציבורי. מי שמשתמש בו חייב להראות איך הוא מחויב לקידום נשים. אם הוא לא מצליח, פשוט לא יאושר לו תקציב. 
 

“נשים לא התקבלו כמנהיגות ולא נחשפו לתפקידים מובילים. תמיד התיישבנו במושב האחורי, לא נהגנו. פתאום לעבור לעמדת הנהג זה די מסובך. מאז שיש כל כך הרבה נשים בפרלמנט שלנו, הגברים שואלים איך זה יעבוד. איך יתפקד הפרלמנט. אבל כשהיה רוב גברי, הם לא שאלו את השאלות האלו. באתי להציל את מדינתי וזה לא יקרה ביום אחד. אנחנו מגיעים לנושא הזה מרחוק מאוד. זה לשנות מחשבה. לשנות תרבות. גם בישראל יש חוקים נגד אפליה, אז לא מפלים? יודעים שאסור לגנוב, אז לא גונבים? החברה אצלנו היא פטריארכלית. אנחנו מתקדמים, אבל זה ייקח זמן".
 

רוואבוהיני מביטה קדימה, אל העתיד, אבל כמו כל אחד ואחת כאן היא לא שוכחת את העבר. תמיד עין אחת תהיה בתצפית, מחשש שהאסון ישוב וידפוק בדלת. “נשים לא נהרגו בזמן רצח העם כמו הגברים, אבל הן סבלו סבל יוצא דופן שקשה לתאר. שמרו אותן כשפחות מין, אנסו אותן והדביקו אותן בכוונה במחלות. קרוב לחצי מיליון נשים עברו את הטראומה הזאת וחיות איתה עד היום. חלק מההתמודדות שלנו היא התמודדות עם הטראומה הזאת".