זה למעלה מ־15 שנה מנסה העיתונאי הכוויתי הליברלי אחמד א־סראף להזהיר מרטוריקת השנאה הנשמעת בדרשות במסגדים הסוניים כלפי שיעים, נוצרים ויהודים, ואף קורא לשנות את תוכנית הלימודים בעולם הערבי, שלדבריו מעודדת קיצוניות. א־סראף אינו עוף מוזר בעולם הערבי, אך העובדה שיש לו טור קבוע בעיתון הכוויתי “אל־קבס”, עיתון רב־תפוצה והשפעה בעולם הערבי, אינה מובנת מאליה. את מלחמתו בהקצנה הדתית הוא החל כמעט במקביל לפיגועי התאומים בארצות הברית בספטמבר 2001.
באחד ממאמריו האחרונים בעיתון הכוויתי יצא א־סראף נגד האימאמים בארצו שמקללים את אויבי האסלאם, בהם גם היהודים והנוצרים, בדרשות ימי השישי. “מדוע האימאמים דורשים שהמוג’הדין יכרתו את ראשי היהודים והנוצרים – אלה שהמציאו את כל אמצעי התחבורה כמו מכוניות, רכבות, מטוסים, תרופות ויתר הדברים החיוניים לנו?”, שאל א־סראף וקרא למוסלמים להניח ליהודים ולנוצרים ולהכיר בעליונות המדעית שלהם בתחומים רבים.
“’אלוהים, פגע בשיעים, בקומוניסטים, ביהודים ובנוצרים, תחליש אותם ותביא הצלחה לאחינו המוג’הדין בכריתת ראשיהם’. זהו חלק מהתפילה שנאמרה לפני כמה ימים בידי אחד האימאמים בפני עשרות אלפי מתפללים ועשרות מצלמות טלוויזיה”, כתב עוד א־סראף. “יהודי אמריקה ומערב אירופה... והנוצרים באוסטרליה ובקנדה... הם אלו שנתנו לדרשן את השטיח שעליו הוא עומד והמציאו את המיקרופון שבאמצעותו מגיע קולו למאות אלפים, כמו גם הרכב שבאמצעותו הגיע למסגד ויביא אותו בחזרה לביתו. הם אלה שייצרו עבורו את מיטתו... את הסבון, הנעליים והבגדים שלו... הם אלה שייצרו את מכשירי הרפואה המורכבים ביותר, את האנטיביוטיקה והתרופות שבאמצעותן החלימו מאות מיליוני מוסלמים.
“גם אם הוא שונא את כל בני האדם, הדרשן אינו יכול להתכחש לעשייתם של היהודים והנוצרים”, הוסיף א־סראף. “...הם אלו שקלטו למעלה ממיליון פליטים מוסלמים בארצותיהם בשנה אחת, כאשר אנו סירבנו לקלוט אותם”.
א־סראף, אחד הפובליציסטים במפרץ שמעוררים לא מעט סערות, נולד ב־1945, בתום מלחמת העולם השנייה. עטו הפך לנשק האישי שלו מול העוולות בעולם הערבי. מ־1965 עד 1981 שימש כפקיד בבנק, ואז נכנס לעולם המסחר. בין השנים 1993־1995 שימש חבר הנהלה באחד הבנקים, ומאז 1989 ועד היום הוא משמש יו"ר מועצת המנהלים של החברה הלאומית לרפואה. בעולם הערבי הוא מוכר בעיקר בזכות מקלדתו המושחזת. "אני לא חי מכתיבה", העיד באחד הראיונות עמו. "מעולם לא קיבלתי דינר על מאמר". על המחלוקת שהוא מעורר הוא אמר: ״אני לא שונא אנשים. אני כותב על העקרונות שבהם אני מאמין".
דוגמה נוספת לסערות שמעורר א־סראף ניכרה במאמר שפרסם בפברואר האחרון. “רבים מתייחסים לישראל כאויב פוליטי ודתי ולא כאויב תרבותי, וזו טעות גדולה”, הוא כתב. “למרות הקונפליקט איתה, לא למדנו ממנה... ישראל הביסה אותנו בכל התחומים: הצבאיים, המדעיים והתרבותיים, ולמרות זאת סירבנו להכיר בעליונות שלה... ישראל אפשרה לבני עמה להרכיב מפלגות כראות עיניהם, ואנו עדיין מקללים את המשטר שלה. ישראל העניקה למיעוטים זכויות שאזרחי רוב מדינות ערב אינם חולמים עליהן. גם חופש הפולחן בה טוב יותר מאשר בכל מדינה ערבית או אסלאמית.
ישראל קידמה את המדעים והשקיעה במחקרים, ואנחנו ממשיכים לדון אם השתן של הגמל מרפא. ישראל הצליחה לקלוט אנשים שהיגרו אליה מ־50 מדינות ויצרה מהם עם אחד, ואנו נכשלנו לייצר צבא של עם ששורשיו הם כעומק ההיסטוריה. היא שלחה לכלא ראש ממשלה שהורשע בשחיתות, ואנו דנים באפשרות להרשיע את גדולי הגנבים שלנו... הרשימה ארוכה, וגם הכאבים שמלווים אותה”.