באוניברסיטת יגולוניה בקרקוב, פולין, התקיים היום (רביעי) כנס לציון 80 שנה לחוקי נירנברג הנאציים. הכנס, בהשתתפות ראשי מערכת המשפט מהארץ ומהעולם, עסק בהשפעת חוקי ומשפטי נירנברג על החברה שלנו כיום. הכנס, שהתקיים משעות הבוקר, כלל בתוכו הרבה נאומים, ביניהם של השרה איילת שקד, אך הנאום שריגש את הנוכחים בקהל, היה של אדוארד מוסברג, ניצול שואה, שעלה לספר מעל הדוכן על זוועות השואה שחווה, כשהוא לבוש בבגדי האסיר שלו. במשך למעלה מ-20 דקות, עמד מוסברג וסיפר על הזוועות שחווה ועל הטרגדיה שחוו משפחתו ומשפחתה של אשתו, שנספו במהלך השואה.



"הלוואי והייתי יכול להגיד לכם שהשואה לא קרתה מעולם, אבל היא היתה והתרחשה",פתח מוסברג והוסיף: "צריך לספר על הכל. גם על אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים. ב-1941, אספו המקומיים 700 יהודים בעיר בפולין, ופשוט דחפו אותם לאש חיים. אנשים אחרים, משפחת מרקובה, לקחו לביתם 
שמונה יהודים וניסו להסתיר אותם, ב-1944 מצאו אותם, ובאותו הרגע רצחו את כל מי שהחביאו. לאחר מכן הם לקחו את ג'וזף ו-ויקטוריה, שהחביאו את היהודים, הוציאו אותם לחצר וירו בהם בפני התושבים בעיר. היו להם 6 ילדים, בני שנה וחצי עד שמונה, הילדים לא הפסיקו לבכות, אז הם פשוט ירו 
גם בהם. בקרקוב היתה משפחה, שלא הצליחה להיכנס לגטו, והגיעו למשפחה אחרת, שהסתירה את היהודים, באותו בניין שהגסטפו שהה בו.

מוסברג המשיך וסיפר על הזוועות, בגטו קרקוב, ב-1943 ואמר: "ראיתי אנשים נהרגים בלי סיבה, חוץ מזה שהם יהודים. כשהגרמנים הגיעו, הם לקחו את החולים לכיכר והורו להם לחצות אותה. מי שהגיע לסופה - שרד. ראיתי אנשים שזחלו על ידיהם, על מנת לעבור את הכיכר. הנאצים המשיכו ועשו זאת וירו בחלקם בדרך. היה שם גם ילד שהתחבא, וכאשר גילו אותו, ירו בו ברגע. רצנו בגיהנום על פני האדמה. כשהיינו בבלזן, בדצמבר 42, הנאצים הביאו יהודים לשם, כולם היו שם, גברים, נשים, טף ונכים. מישהו יכול לדמיין את הזוועה? לראות ילד נחנק למוות? שואף את נשימתו האחרונה? מישהו יכול להבין? אף אחד לא יכול להבין את זה.
 
בלזן נהיה מחנה השמדה , כאשר חזרתי לבקר שם עם משפחתי, יכולתי לשמוע את הבכי של משפחתי ושל היהודים שנרצחו שם, שצעקו לי לא לשכוח אותם. איך אפשר לשכוח אותם? אם נשכח, נרצח את הנספים בפעם השנייה. רק המוות יכול לסלוח". מוסברג, אשר החל לרעוד במהלך הנאום, ואף התבקש לעצור ולנוח, לא הסכים לעשות זאת: "נשלחתי למחנה העבודה, עבדתי תחת מפקד הנאצי. ראיתי שם ילדה ששם משפחתה היה וייץ. הם ניסו לתלות אותה, ורק בפעם השלישית הם הצליחו לעשות את זה. ריח המוות לא עוזב אותי. אני השורד היחיד של משפחתי. ילדיי לא יודעים מה זה לראות משפחה, אני לא אשכח לעולם. אבי נהרג בתחילת השואה ואני עדיין רואה את אמי מנופפת אליי לשלום. לא אשכח את היום בו מצאתי חתיכת בשר, היא היתה כל כך רזה, היא היתה בת 40, ושמתי את זה בפה. היא ירקה את זה ואמרה שמדובר בטרפה, אני לא יכולה לבלוע את זה למען המסורת ורצח אבי. 
 
לקראת סוף העדות, הציג מוסברג שוט בו הוכה: "ניסו להרוג אותי איתו, היכו אותי נמרצות. ניסו גם להטביע אותי, אבל שרדתי. אשתי ראתה את אמה נשלחת למוות, ונשרפת. זוהי חובתי לספר. אני מצטער שאישתי, אותה פגשתי במחנות, לא יכולה להיות כאן, כיוון שהיא חולה. היא לא דיברה מעולם, היא תמיד פחדה. הרבה פעמים היא מתעוררת וקוראת בשמה של אמה. לאחר מכן היא קוראת לי להטביע אותה, כפי שהטביעו את אחותה", אמר וביקש מהקהל לעמוד דקת דומיה לזכר הנרצחים.
 
הכנס נערך בשיתוף מרכז ראול ולנברג ומהווה אירוע ראשון מסוגו בעולם, מתקיים ביוזמת ארגון מצעד החיים, יום לפני צאתה של הצעדה לדרך ממחנה אושוויץ למחנה בירקנאו תחת הכותרת”Never Again”. הנוכחים בכנס המיוחד חתמו על הצהרה משותפת, שמגנה רצח עם והסתה וקרא לקהילה הבינלאומית לנקוט ביד קשה כדי לעצור את הזוועות המתרחשות בעולם.
 
"משפטי נירנברג מייצגים את ניצחון הצדק על אי הצדק", אמר לפני הכנס עו"ד פרופ' אלן דרשוביץ, יו"ר משותף לכנס. לדברי דרשוביץ, "חוקי נירנברג מייצגים את התפיסה המעוותת של החוק, ואילו משפטי נירנברג משקפים את אמות המידה הנכונות, הנגזרות מתוך ההבנה של המעשים האסורים".