עיר מלחמה: ביקור בלתי נשכח בנירנברג

כבר ב־1927 וב־1929 אירחה נירנברג את כנסי הנאצים, והסיבה לכך הייתה שראשי עיר בווארית זאת ומפקדי משטרתה גילו אהדה למפלגתו של היטלר. העיתון "דר שטירמר" יצא לאור בנירנברג, שהייתה עירו של העורך יוליוס שטרייכר, מי שעמד גם בראש המפלגה בחבל פרנקוניה. זמן קצר לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב־1933, החליט היטלר שנירנברג תהיה הבירה האידיאולוגית של הרייך השלישי ותארח את הכנסים השנתיים של המפלגה. המטרה של המסדרים ההמוניים הייתה להפגין את עוצמתו של הנאציונל־סוציאליזם, וכך בכינוס של 1934 התאספו שם 700 אלף איש כדי להריע לפיהרר. המשימה הוטלה על האדריכל אלברט שפר, שלימים מונה לשר החימוש. מתחם הכינוסים היה אמור לכלול “היכל קונגרסים”, שתחת גגו יוכלו להתאסף 50 אלף איש, וכן מגרשי מסדרים ואצטדיון ל־400 אלף צופים. עבודות ההקמה לא הושלמו וגם הכינוסים המפלגתיים חדלו עם פרוץ המלחמה ב־1939.

מגרש המסדרים הראשי, לויטפלד, שעליו צעדו חברי הארגונים אס־אס ואס־אה, נהרס בתום המלחמה, והיום הוא פארק ציבורי. לעומת זאת, שרידיו של זפלינפלד, מגרש המסדרים שעליו התכנסו והריעו חברי ארגונים אזרחיים, נותר על כנו, וכיום השדה משמש לתערוכות וכמגרש חניה של אצטדיונה של קבוצת הכדורגל המקומית. למרות אווירת החולין השוררת במקום, כאשר ניצבים על המרפסת ששימשה את ראשי הנאצים, ניתן לחוש את עוצמתם של הכינוסים הללו ולדמיין את ההמונים המריעים בהתלהבות. תלמידי תיכון אחדים שעלו על הבמה לא התאפקו והניפו ידיים לצדדים, בוודאי מדמים עצמם לגיבורי רוק או לכוכבי ריאליטי. 

“המרכז לדוקומנטציה” ממוקם במבנה שהיה אמור לשמש כ”היכל הקונגרסים”. הבניין, בצורת פרסה, נראה מבחוץ כקולוסיאום הרומי, אבל ממדיו כפולים. כאמור, מלאכת הבנייה לא הושלמה, ועם זאת, מגשר התצפית התלוי בתוככי הפרסה אפשר להתרשם מן המגלומניה של יזמיו. גרמניה של אחרי המלחמה החליטה לשמר את הבניין ולהציב באחד מאגפיו תערוכה – “דוקומנטציה” כהגדרתם - שתספר את סיפור עליית הנאציזם, וכיצד מנהיגיו הצליחו להלהיב את בני העם תוך שימוש בכנסים ההמוניים. באחד מהם, זה שהתקיים ב־1935, הוכרז על חוקי הגזע שהתקבלו בישיבה מיוחדת של הרייכסטאג שהתקיימה בנירנברג. המרכז מתאר את פשעי הנאצים נגד היהודים ומיעוטים אחרים וגם את אחריתה של המלחמה, שלאחריה התקיימו משפטי נירנברג. מרבית הכיתובים הם בגרמנית, אך מכשיר האודיו דובר גם אנגלית.

משפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין ראשי הנאצים בפני בית דין בינלאומי, התקיימו ב”היכל הצדק” של העיר. אומנם בתחילה הייתה כוונה לקיימם בברלין, אולם התנאים הפיזיים לא אפשרו זאת. מתחם בית המשפט של נירנברג, שנבנה בראשית המאה ה־20, לא ניזוק במלחמה. הוא היה גדול דיו וצמוד לו היה בית כלא, כך שהיו אלה תנאים אידיאליים לקיומה של סדרת משפטים, 13 במספר. עריכתם בעיר שבה התקבלו חוקי הגזע תרמה לסמליות של מיקומם. 

ישיבות בית המשפט התקיימו בין 1945 ל־1949 באולם 600 שהוכשר במיוחד למטרה זאת. במשפט הראשון הואשמו 23 מראשי המשטר והצבא בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. 12 מהם נידונו למוות ושלושה למאסר עולם. אולם 600 מצוי בקומה השנייה באגף צדדי של מתחם בתי המשפט. הוא משמש כיום כאולם משפטים, והביקורים אפשריים רק בימים שבהם לא מתקיימים דיונים. בקומה ממעל מוצגת תערוכה המסקרת את המשפטים, את הגורמים להם, את מהלכם ואת תוצאותיהם. אחת התוצאות היא שורה של עקרונות שאומצו בידי העצרת הכללית של האו”ם ואשר הציבו דפוס לאופי המאבק של אומות תבל בפשעי מלחמה, בפשעים נגד השלום ובפשעים נגד האנושות שנעשו על ידי מדינות ועל ידי יחידים. בית הדין הבינלאומי בהאג הוא פועל יוצא של העקרונות הללו.

כאשר מזכירים בישראל את שמה של נירנברג, האסוציאציה הראשונה היא החוקים, העצרות והמשפטים. אולם העיר השנייה בגודלה בבוואריה מוכרת במקומות אחרים גם בזכות הצעצועים שלה (העיר מארחת מדי שנה את היריד הבינלאומי הגדול בתבל והיא בסיסה של חברת פליימוביל), לחם הג’ינג’ר (Lebkuchen – המאכל המסמל בגרמניה את תקופת חג המולד ומקורו בעיר), יצרניות מוצרי הספורט והאופנה אדידס ופומה, הצייר אלברכט דירר וגם הנקניקיות (Bratwurst) הדקות המיוחדות לנירנברג. 

העיר העתיקה של נירנברג הייתה אחת היפות באירופה, וגם כיום היא אטרקציה תיירותית כרבות מאחיותיה ששימרו ושחזרו את פניני ימי הביניים. 90% מהמבנים בעיר העתיקה של נירנברג נהרסו במלחמה. חלק מהם שוחזרו ואלה שנבנו מחדש תואמים את האדריכלות הישנה. הרחוב הציורי ביותר עם בתים שבהם שזורות קורות עץ (half-timbered) הוא Weißgerbergasse, וכיום התמקמו בו בתי קפה ובוטיקים לרוב. מבנים אחדים מן המאות ה־15 וה־16, התקופה שבה נירנברג הייתה עיר בעלת מעמד בקיסרות הרומית הקדושה, אבדו לנצח.

נירנברג יושבת על גדות הנהר פגניץ, החוצה את העיר העתיקה לשניים, והיא מוקפת חומה עם 67 צריחים מבוצרים, שנבנו במאה ה־15. חנינו מחוץ לחומות ובאנו אל העיר על משעול לגדות הנהר תחת שני גשרי לבנים אדומות, שלאחד מהם, מקסברוקה, צמוד גשר תלוי. חצינו את הנהר רק כדי לעלות על גשר נוסף, גשרו של התליין, Henkersteg. זהו גשר עץ מקורה המוליך לאי קטן, אי שוק הפשפשים, שבמרכזו של הנהר. בתיו הם מודרניים, ומימי עבר נשמר שם רק ביתו של התליין, שאולץ לגור בקצהו של האי. מן העבר האחר של האי מוליך גשר נוסף עם אשנבי ירי אל הגדה האחרת ולמצודת התליין ואולם היין, ה־Weinstadel. כולם אתרי צילום פופולריים.

מן האי קצרה הדרך לכיכר השוק, Hauptmarkt, וכשהגענו לשם בשעת הצהריים עמלו הרוכלים על פירוק דוכניהם. זאת הכיכר המרכזית, ושם ממוקמת “המזרקה היפה”, שעליה תפארתה של העיר. שם מתארח גם שוק חג המולד המפורסם של נירנברג. הכיכר היא כתובתם של לשכת התיירות העירונית וגם של כנסיית “גבירתנו הקדושה” עם חזיתה המרשימה והשעון על מרפסתה. כנסייה זאת נבנתה על שרידיו של בית כנסת ככנסייה הקיסרית בימיו של קרל הרביעי במחצית השנייה של המאה ה־14. שתי כנסיות נוספות שראויות למבט הן סיינט סבאלדוס הפרוטסטנטית בצד הצפוני של הנהר וסיינט לורנץ בצדו הדרומי. זאת הכנסייה הגדולה של העיר, ושני צריחי מגדליה עם הגג הירוק שבחזיתה בולטים למרחוק.

צעדים אחדים מן הכיכר, בבורגשטראסה, ראינו בתי אוכל אחדים עם שולחנות עץ. כוס בירה וארבע נקניקיות עסיסיות בלחמנייה (3 אירו) היו אתנחתה נאותה לפני שהעפלנו אל הגבעה החולשת על העיר ואל המצודה המרשימה ששימשה את קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מן המאה ה־11 ועד למאה ה־16. השקפנו על העיר ממרפסת התצפית שלה ומיהרנו לבית הצייר אלברכט דירר, בכיכר טירגרטן היפה והסמוכה למצודה. יצירותיו של צייר הרנסנס בעל השם תלויות במוזיאונים יוקרתיים ברחבי תבל, ובביתו, ששופץ זה לא מכבר, אפשר לראות רק העתקים שלהן. הביקור המעשיר והחווייתי בבית דירר מלווה בהסברים (אודיו באנגלית) תוך יצירת הקשר לגדולי ציירי הרנסנס שיצירותיהם מוצגות על גבי מסכי טלוויזיה עם כיתובים באנגלית.

מטבע הדברים השקענו זמן רב בביקור ב”מרכז לדוקומנטציה” ובבית המשפט ועל כן בחרנו לוותר על ביקור בשלושה מוזיאונים שנירנברג גאה בהם. ראשון בהם הוא המוזיאון הלאומי הגרמני, שנוסד ב־1852 ומכיל אוסף של 1.2 מיליון פריטים בתחומי האמנות (כולל אורגינלים של דירר), ההיסטוריה והפולקלור. כאשר בשלהי המאה ה־20 הוסף אגף למוזיאון, הוזמן דני קרוון ליצור את סמטת זכויות האדם המחברת ביניהם. היצירה מורכבת מ־30 עמודים, כמספר הסעיפים בהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם של האו"ם. על כל עמוד חרוט אחד הסעיפים בשפות שונות עם דגש על כאלה שנרדפו בידי הנאצים. מוזיאון המוקדש לצעצועים מרחבי תבל הוא אטרקציה פופולרית, בייחוד למטיילים עם ילדים. עוד מוזיאון שעשוי לעניין הוא מוזיאון התחבורה (או מוזיאון דויטשה־באן) המוקדש לרכבות, ורכבות, כידוע, גם הן מילאו תפקיד בגרמניה הנאצית. תצוגת המוזיאון אינה מתעלמת מפרק זה בתולדות הרכבת הגרמנית.