"כמעט הרגע האחרון": המלחמה בפושעי המלחמה הנאצים נכנסת למערכה סופית

אולי ריינהולד הנינג, 94, שהיה איש אס־אס ושימש כשומר במחנה ההשמדה אושוויץ בזמן מלחמת העולם השנייה, חשב שיוכל לסיים את חייו בשקט אחרי צאתו לפנסיה מהמחלבה הקטנה שבה עבד, אבל במסגרת המאמצים של ממשלת גרמניה למצות את הדין עם הפושעים הנאצים שעוד נותרו בחיים, הוא הועמד לדין ומשפטו נפתח בחודש פברואר האחרון. היום יגיע המשפט לשיאו, עם עדותו של ההיסטוריון וחוקר השואה הבכיר פרופ' גדעון גרייף ממכון "שם עולם", הישראלי הראשון והיחיד שהוזמן להעיד כעד מומחה במשפטו של הנינג. "אני מאוד נרגש", אומר גרייף רגע לפני עלייתו למטוס, "ההיסטוריה מונחת על כתפי".

במשך 30 שנה עבד גרייף ביד ושם ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בנושא השואה. הוא חקר ותיעד במשך שנים ארוכות את סיפורם המורכב של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ־בירקנאו, האסירים היהודים שאולצו להוציא את גופות חבריהם מתאי הגזים ולהשליכם אל הכבשן. העדויות הללו קובצו לספר פורץ הדרך "בכינו בלי דמעות", ששינה את פני המחקר על המחנה. את חלק הארי של עבודתו מקדיש גרייף להרצאות על השואה בפני הדור הצעיר בגרמניה. 

"אף על פי שאני מנוסה מאוד בהופעות פומביות, זאת הפעם הראשונה שבה אני מתמודד עם כזאת חוויה: לתת עדות במשפט של פושע מאושוויץ", אומר גרייף. "זאת אחריות גדולה. לא יהיו עוד הרבה משפטים כאלה, ואני מאוד מקווה שהדברים שאומר יעזרו להרשיע את הנאשם". 

לטענת התביעה במשפט, הנינג התנדב לזרוע הצבאית של האס־אס, ובתחילת מלחמת העולם השנייה נלחם במזרח אירופה. בינואר 42', בהיותו בן 20, הוא הועבר לאושוויץ, שם שירת כשומר עד חודש יוני בשנת 44'. בין היתר טענה התביעה כי הנינג שירת במחנה בירקנאו, שם נרצחו כ־1.1 מיליון יהודים, רובם בתאי הגזים.

עם תחילת חקירתו הודה הנינג כי היה חבר ביחידה הנאצית, אבל הכחיש כי היה מעורב ברציחות ההמוניות. חודשים אל תוך משפטו, בפנים מושפלות, הוא אף התנצל. "אני מתבייש שראיתי אי צדק ומעולם לא עשיתי משהו לגבי זה", הוא אמר.

"בהחלט. כמעט לא שומעים הצהרה כזאת. רוב הפושעים מנסים לטשטש את המעורבות שלהם. אין ספק שיש במקרה הזה קרן אור מסוימת. אבל הדברים הללו נאמרו בבית המשפט בעל פה. בתצהיר הנינג מייפה את המציאות ונותן תמונה דמיונית של אושוויץ, ולכן נדרש התיקון".

התמונה המתגלה בתצהיר מעלה כי הנינג מנסה להפחית מחשיבותו של מחנה ההשמדה אושוויץ בפתרון הסופי. "הוא ניסה לייפות את המציאות, ואת חלקו בה הוא הצניע", מסביר גרייף. "אנחנו יודעים שהוא היה אחד השומרים ששירתו שם, ושהשומרים היו מעורבים במעשי אלימות סדיסטיים וברוטליים ולא בחלו בשום מעשה אכזרי. השומרים התחרו מי ימציא עינויים יותר גדולים, הם נהנו מזה, ועבורם השמיים היו הגבול. איש לא דרש מהם דין וחשבון. יש לנו עדויות על כך, ואני מתאר לעצמי שהנינג לא טמן את ידו בצלחת. מי שקורא את התצהיר שלו והגיע ממאדים יחשוב שאושוויץ היה כפר נופש או משהו דומה. בהצהרה שלו יש לא מעט שגיאות, דברים שלא היו ולא נבראו".

"הוא תיאר תמונה שהאסירים חיו באופן עצמאי, ואמר שהשומרים הגרמנים בפרט ואנשי צוות המחנה בכלל לא נכנסו אף פעם לביתנים של האסירים. זה טיעון ילדותי. את מי הם היו צריכים לשאול? הם הרי היו בעלי הבית. נכון, הם חששו להיכנס לביתנים כי פחדו להידבק במחלות המידבקות שהיו שם, מחלות שהם עצמם יצרו, אבל איש לא היה יכול למנוע מהם את הכניסה.

"עוד הוא אמר שלא היו ניסיונות בריחה, והלא היו אלפי ניסיונות בריחה שטושטשו כי הנאצים לא רצו שהאמת תיוודע מחוץ לעולם. האווירה הכללית שעולה מהדברים שלו היא מגוחכת עד מאוד ומיד ראיתי שהדברים דורשים תיקון והבהרה. אני מאמין שאם העדות הכתובה תתערער לאחר שאסתור אותה, האמינות שלו תתערער גם בתחומים אחרים".

כשהתביעה הגרמנית יצרה קשר עם גרייף ושאלה אם יהיה מוכן להעיד, הוא לא חשב פעמיים. "אמרתי להם שלכבוד הוא לי", הוא מספר. "עד כה במשפטים כאלו לא היו עדים מומחים, והם הפכו לדיון יבש וזה חבל, כי התוצאה היא שאושוויץ לא הוצג כמו שהיה. מלבד ההיבט של עשיית צדק, אירועים כאלו הם הזדמנות להעשיר את הידע שלנו, כמו שהיה בעקבות משפט דמיאניוק שהתנהל בארץ ב־1987 והעשיר את הידע שלנו בצורה בלתי רגילה, שלא לדבר על משפט אייכמן, שחשף עדויות וחומרים לא מוכרים. מבחינה היסטורית יש פה ערך רב מאוד. היסטוריון שיעבור על החומרים יפיק מהם חומר רב". 

קרוב ל־20 אלף איש שירתו במחנות המוות, ורק מעטים הועמדו לדין. בחודשים הקרובים צפוי להיפתח משפטם של עוד שלושה גרמנים, שני גברים ואישה, שעבדו באותם מחנות השמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. "המדיניות הממשלתית היא פועל יוצא של איש אחד או שניים שהחליטו שאין מה לחוס על אותם פושעים", אומר גרייף. "במשך הרבה שנים לא נעשה דבר כדי למצות איתם את הדין. בכמה מקרים הנאשמים הלכו לעולמם לפני שהמשפט התחיל. המשפט של הנינג לא נועד להיות יחיד, והתביעה מנסה לקבץ ראיות נגד כל מי שעוד חי. לצערנו, זה לא יימשך הרבה זמן. גם העדים מתמעטים, ויהיה קשה מבחינת ההוכחה המשפטית. זה כמעט הרגע האחרון".

"זה טיעון מטופש ולא מוסרי. הרי בין היהודים שגורשו למחנות המוות היו יהודים קשישים בני 90 ו־100, שמתו בדרך כי לא יכלו לעמוד בתלאות ועליהם איש לא חס. עולם בלי עונש לרוצחים הוא עולם לא מוסרי. חייבים להביא אותו לדין גם בשנייה האחרונה. סוף־סוף הצדק נעשה".

"לא מתכחשים לעבר"

עד 2011 נדרשה התביעה בגרמניה לספק עדויות לכך שהנאשמים היו מעורבים ישירות במעשי הרצח ההמוניים. השינוי חל בעקבות משפטו של ג'ון דמיאניוק, שהורשע לפני חמש שנים על ידי בית המשפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של כ־29 אלף בני אדם בעת ששירת במחנה סוביבור ונידון לחמש שנות מאסר. התקדים הזה שימש במתן גזר הדין במשפטו של אוסקר גרונינג, שהיה אחראי על הכספים שהוחרמו מאסירים באושוויץ. בית המשפט גזר עליו בשנה שעברה ארבע שנות מאסר בגין סיוע לרצח 300 אלף בני אדם במחנה המוות.

"השינוי הוא בעצם ההעמדה לדין של הפושעים בלי להוכיח מעורבות ישירה", אומר גרייף. "עצם העובדה שהנינג היה חבר בארגון ושירת באושוויץ - מספיקה. בית המשפט ישמע אותו, אבל אין צורך, כמו במשפטים אחרים, להשיג עדויות ישירות של אנשים שראו אותו מוציא אקדח ויורה ביהודים".

"הציבור הגרמני לא מגלה בהם עניין יוצא דופן, אין מחאות או הפגנות וטוב שכך. גרמניה לא מתכחשת לעברה, בייחוד לשואה. ולראיה, במדינת היהודים היו שני משפטים עד היום נגד פושעים נאצים, ובגרמניה היו אלפי משפטים. מערכת החינוך בגרמניה מקדישה שעות רבות להוראת הנושא, ואין תחושה של רוויה או התנגדות לשמה. יש בגרמניה תופעות מאוד חיוביות, ויחד עם זאת אין לי ספק שיש שם אנשים שהיו רוצים לגמור את העבודה, כמו שהם אומרים. אבל המאזן הוא חיובי. המשפטים מתקבלים טוב, כחלק מהאחריות המוסרית שמחייבת את הגרמנים. הם מבינים שזה חלק מהעבר שאי אפשר למחוק אותו".

"כבר 40 שנה אני מקדיש את הזמן להסביר לדור הצעיר והפחות צעיר מה עבר על היהודים באושוויץ. רבים משייכים את המונח שואה לרצח עצמו, אבל יותר חשוב מה הנאצים עשו להם לפני שרצחו אותם. מסכת של הרעבה, התעללות והשפלה שהגיעו לדרגות כאלו שרבים ראו במוות גאולה מהייסורים. כל מה שעברו, מהגטאות דרך הרכבות ועד המחנות, זה הסבל והוא נגרם במזיד. על זה צריך לדבר. אני בקשר עם נכדיהם של רוצחים גרמנים ואנשי אס־אס בכירים, והם מצטערים ובוכים בדמעות גדולות ומנסים לכפר על פשעי אבותיהם. החרטה היא אמיתית וממש נוגעת ללב".

"לישראלים יש מיליון דאגות אחרות, אבל זה לא אומר שהם לא מתעניינים בשואה. אני מרגיש כל יום ויום התעניינות גוברות והולכת. תראי כמה בני נוער נוסעים לפולין מדי שנה, תראי כמה אנשים מבקרים ביד ושם - כמעט שני מיליון כל שנה. יש עניין עצום, גם בקרב בני הנוער שרוצים להבין מה היה שם ומדוע. מה יהיה כשהניצולים ילכו מאיתנו? אם המגמות הללו יימשכו, אני שקט מבחינת זיכרון שואה".

"מבחינה מסוימת כן, זה שיא גדול. במשך השנים אני משמש פה לנרצחים. הספרים והמאמרים שלי תורמים הרבה לידע, אבל פה אני באופן אקטיבי מעניק לנרצחים את השופר הגדול ביותר. לעמוד פנים אל פנים באותו אולם מול רוצח מאושוויץ, יש בזה הרבה אחריות". 

"הייתי רוצה שהנאשם ישב לפחות יום אחד בבית סוהר. אם היו שואלים את יהודי אושוויץ מה הם רוצים, אין לי ספק שהיו חשים קורת רוח מכך שהצדק נעשה. הם היו אומרים שיותר מדי זמן עבר, ושהגיע הזמן שאנשים כמו הנינג יטעמו את טעם העונש".