הלם ואימה: כיצד מפלג הטבח באורלנדו את החברה האמריקאית

אי אפשר לברוח מהוויכוח הזה, החוצה את אמריקה מאז הטבח לשני מחנות. כולם כמובן מתאבלים על ההרוגים. כולם כמובן כועסים. כולם מבוהלים. אך לא כולם מסכימים על טבעו של הפשע הזה, על מניעיו ועל הלקחים שראוי להפיק ממנו. ההצהרות, הכותרות, ההודעות לעיתונות, הנאומים – כל אלה מעידים על המנסחים יותר מאשר על הפשע.
 

מהי הבחירה הנכונה יותר, האם כותרתו הראשית של העיתון הקובעת כי מדובר ב״יורה שהביע נאמנות לדאע"ש״, או שמא הכותרת הראשית הקובעת כי מדובר ב״ירי ההמוני הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית”? האם זוהי ״מתקפת הטרור״ החמורה ביותר על אדמת אמריקה מאז ה־11 בספטמבר, או שמא היה זה ״אירוע הירי ההמוני״ החמור ביותר בתולדות ארצות הברית? האם ראוי להדגיש את זהותו של היורה, בן למהגרים מאפגניסטאן, מוסלמי, מי שה־FBI כבר חשד בו ושוחח עמו, אך לא הצליח לחשוד בו מספיק כדי לבלום אותו – או שמא נכון יותר להדגיש את זהותם של הנפגעים? הירי כוון למועדון של קהילת הלהט״ב, כלומר, לא היה ירי באמריקאים באשר הם, אלא דווקא באמריקאים בעלי נטייה מסוימת ואורח חיים מסוים.

אלה אינן שאלות טריוויאליות – אלה שאלות שמהן משתמעת תפיסת עולם: האם הבעיה היא רדיקליזציה של צעירים מוסלמים בעולם וגם בארצות הברית, והצורך הדחוף להילחם בה; האם הבעיה היא היעדר סובלנות כלפי השונה; או שמא הבעיה היא החופש הבלתי נסבל של הסחר בנשק. האם מה שמאיים על אמריקה הוא תרבות חיצונית, זרה, עוינת, המתגלמת באסלאם של דאע"ש – או שמא מה שמאיים על אמריקה היא התרבות האמריקאית עצמה, המתגלמת בדוכנים לממכר נשק אוטומטי המוגנים על ידי לובי נשק אימתני ופרשנות מסוימת של התיקון השני לחוקה. 

מיד לאחר הטבח באורלנדו החלו קריאות מצדם של מנהיגים ושל ארגונים – בראשם כמובן קריאות של ארגונים של מוסלמים אמריקאים – להימנע מפוליטיזציה של הטבח. השבוע שעבר היה בסך הכל שבוע מוצלח למוסלמים של אמריקה, מיעוט קטן, שזכה לזרקור אוהד ולסיקור חיובי עם מותו של המוסלמי האמריקאי המוכר ביותר בעולם: מוחמד עלי, שהתעקש שאין לאמריקה שום סיבה לחשוש מהאסלאם וממאמיניו של אללה, שהם, כפי שאמר, ״האנשים המתוקים ביותר בעולם. הם אינם נושאים סכינים. הם אינם מנפנפים בנשק. הם מתפללים חמש פעמים ביום. כל מה שהם רוצים זה לחיות בשלום״.

מדובר בסך הכל בכ־1% מכלל האוכלוסייה האמריקאית. מוסלמים מעטים, שבולטותם גבוהה באיזורים מסוימים, מוגבלים. מוסלמים מעטים, שעל פי התחזיות יתרבו עם הזמן – אך לא באופן שאמור לשנות מהותית את מצבם. ניתוח של מכון הסקרים פיו מתחילת השנה העריך שעד שנת 2050 יהיו המוסלמים קצת יותר מ־2% מאוכלוסיית אמריקה (במקביל, אחוז היהודים ירד ל־1.4%).

מחקרים אחרים הוכיחו שרובם המכריע בעלי עמדות מתונות, ומעורבים חברתית. הם מצביעים למפלגה הדמוקרטית, אך בכמה סוגיות חברתיות אוחזים בעמדות שמרניות לעומת חלק ניכר מבוחריה. הומוסקסואליות – מה שרלוונטי כמובן לאירוע של סוף השבוע האחרון - היא סוגיה כזאת: כ־40% מהמוסלמים באמריקה סבורים שהחברה צריכה ״לקבל״ את ההומוסקסואלים, ולעומתם כ־45% נוקטים עמדה מסויגת יותר ומבקשים שהחברה ״לא תעודד״ הומוסקסואליות. אך גם בסוגיה זו ניכר שינוי זוחל לכיוון הליברלי. ועוד: כמחצית מן המוסלמים באמריקה סבורים שמנהיגיהם לא מדברים מספיק נגד קיצוניות. למעלה מ־80% מהם סבורים כי לפיגועי התאבדות ״לעולם אין הצדקה״. 
 

אירועי סוף השבוע החזירו את המוסלמים לעמדה המוכרת להם מן העבר: מגנים את הטבח, מוקיעים את הרוצח, מביעים זעזוע, מתפללים שמעשהו המחריד של הקיצוני הבודד לא ישפיע לרעה על חייה של קהילה שלמה באמריקה. ובהתאם - קוראים להימנע מפוליטיזציה של הטבח. וכמובן, אין להם בעיה מיוחדת עם סוג הפוליטיזציה שאליה נוטה הנשיא אובמה. אין להם בעיה מיוחדת עם העובדה שהנשיא משתמש בטבח באורלנדו כדי לנסות ולשכנע את האמריקאים להטיל מגבלות על מכירות נשק. ההתנגדות שלהם היא לסוג המסרים שעליהם רמז המועמד לנשיאות דונלד טראמפ בתגובתו: ״איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות תקינים פוליטית״, שמשמעותו, איננו יכולים להתעלם מן העובדה שהרוצח היה מוסלמי שהקצין.

כדרכם של פוליטיקאים, טראמפ ללא ספק יעשה שימוש פוליטי בטבח הזה לתועלתו. כמי שמפגר בסקרים אחרי המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, הטבח באורלנדו הוא מבחינתו הזדמנות להניע שינוי בדעת הקהל. גם קלינטון תעשה בטבח שימוש פוליטי כמיטב יכולתה. תגובותיה לאחר הטבח תאמו את הקו הכללי של הקמפיין שלה, שמטרתו להפחיד את האמריקאים מפני שלטון של אדם חסר שיקול דעת ונטול ניסיון מעשי. הטבח באורלנדו הוא הטלפון בשלוש בלילה שקלינטון אוהבת להזכיר. וברור שאמריקאי שעיניו בראשו יעדיף שהיא זו שתענה לשיחת החירום הזאת – ולא טראמפ. ברור שהטבח רק מעצים – לפחות לטעמה – את הטענה שהיא המתאימה יותר להיות נשיאת ארצות הברית.

 

הפיגוע באורלנדו מכניס ממד נוסף של מתח בעיצומה של עונה מתוחה גם ככה בזירה הציבורית האמריקאית. הוא לא ישפר את מצב השיח ברשתות החברתיות, שוודאי יהפוך לקיצוני ואלים בימים הקרובים. מימין, בהתבטאויות שיהיה בהם יותר מניחוח של גזענות נגד מוסלמים, ומשמאל, בהטחה משתלחת של האשמות נגד לובי הנשק והתרבות הכוחנית שהוא מקדם. 
 

בתחילת השנה, כשהוא מזיל דמעה, חתם אובמה על כמה תקנות שמגבילות במעט את הסחר בנשק. יש מעט נושאים שמתסכלים אותו כמו כישלונו להביא לשינוי בזירה הזאת, וכמו העובדה שבמהלך כהונתו נאלץ להתייצב על הפודיום פעם אחר פעם, ולספוד להרוגים, ולהתריע שכך אי אפשר להמשיך, ולהיווכח שאין בכוחו לחולל שינוי.
 

אורלנדו לא תקל עליו לחולל שינוי – אלא תקשה עליו. לאחר הפיגוע בסן ברנרדינו בקליפורניה, שגם הוא נחרת בתודעה האמריקאית לא כתקרית ירי של רוצח שנפשו מסוכסכת אלא כאירוע טרור, מכירות הנשק לא ירדו – הן עלו. 
 

האמריקאים אולי מבינים שמכירות הנשק מאפשרות לרוצחים להצטייד ביתר קלות. אך באותה מידה הם גם סבורים שבעידן של טרור שבו לרוצחים יש נשק, מוטב גם להם להיות מוכנים. יותר משלוש מאות מיליון כלי נשק יש באמריקה בידי אזרחים. מן הסתם, מי שרוצה לרצוח ימצא את הפרצה שתאפשר לו להצטייד. ועם כל הכבוד, רבים מהם סבורים שמי שרוצה להגן על עצמו בעידן של אלימות לא יוכל להסתפק בנאומיו של הנשיא אובמה.