"מה זה ישנה אם אני אגיד 'אסלאם קיצוני'?" התרעם שלשום הנשיא ברק אובמה בתגובה להאשמות של דונלד טראמפ. "מישהו באמת חושב שאנחנו לא יודעים במי אנחנו נלחמים?" ואכן ההימנעות של אובמה מלהגדיר את הטרור כ"אסלאם קיצוני" מעצבנת ומתייפייפת, אבל תכלס, הוא צודק. בעולם שבו כל דבר יכול להדהיר את העדרים ברשתות החברתיות, גם אם הוא היה מבטא את צמד המילים המופלא "אסלאם קיצוני", העדרים היו דוהרים בדיוק באותה עוצמה, רק בכיוונים קצת אחרים. אובמה שם גבול לביטוי שלו כי העולם משתנה, וגם המחנות של פעם משתנים: לא עוד ליברלים מול שמרנים, אלא שפויים לעומת קיצונים.



כשפסיכופת חושב שזאת גבורה לחטוף ילד בן 3 ולרצוח את הוריו במפגן סלפי מעוות במיוחד, כולנו צריכים להבין שהרשתות החברתיות הפכו לקני רדיקליזציה לא פחות משהפכו לבית חם לכל חובבי הלבבות והחתולים. מצד אחד, האנושות נהנית מקשרים חדשים ומחופש ביטוי חסר תקדים, ומצד אחר כולנו טובעים בחוסר גבולות שמנוצל לרעה, ולא רק על ידי מטורללי דאע"ש ששורפים אנשים בכלובים.



לצד היכולת המופלאה של כל אדם להביע את מה שעל לבו, אנחנו מקבלים כוכבות מפוקפקות שצוהלות על פיגוע רצחני בתל אביב. הן נישאות על ידי העדר, מה שמיד מפעיל את יצר הרייטינג הבלתי נשלט של כל פוליטיקאי בגרוש, שהוא בסך הכל הצד האחר של המטבע הזול הזה. אין דבר כזה "חופש מוחלט", ולחופש הביטוי החדש הזה יש צדדים אפלים. זה היה מקסים בהתחלה, אבל מאז עבר זמן רב, ונדמה שעברנו איזה קו. החופש המוחלט הוא גם הכאוס המוחלט, כי בתוך המרחב הזה יש היום יותר מדי מקום לשנאה ולזרמי ביבים.


בצד הצלחה יש אחריות


בפייסבוק ובטוויטר עסוקים במציאת דרכים לעשות כסף, אבל בצד ההצלחה יש גם אחריות. הגיע הזמן לקבוע כללי ביטוי ברורים ברשתות החברתיות, שמי שעובר עליהם מאבד את זכותו להתבטא בפלטפורמה הזאת. כדאי שצוקרברג יתעורר. כל עוד צוותי ההצלה של פייסבוק נזעקים להסיר כל תמונה שלא עומדת בכללי הצניעות שלה, אבל מעלימים עין מהכמויות המפחידות של הקבוצות והיחידים שמעודדים שנאה, הם לא באמת נושאים באחריות, אלא מטייחים.



אי אפשר לדגול בעיוורון ב"חופש הביטוי" כמו פעם, כי זה תוקע אותנו במאבקים לא רלוונטיים שהיו ממש חכמים, אבל בשנות ה־80. חלק גדול מהטרור העולמי החדש מתחולל ברשת, וכדי שנחיה כמו בני אדם אנחנו צריכים להבין שחוסר הגבולות פוגע בנו. לכן צריך לשאוף למגבלות מסוימות, שלדעת איפה להניח אותם זו אמנות בפני עצמה. זאת חוכמה קטנה לקדם מגבלות גסות מול יריביך הפוליטיים, וחוכמה גדולה לייצר מגבלה שבאמת תשפר, אבל תחול גם על המחנה הפוליטי שלך. זה האתגר של השפויים מול הקיצונים. כיום חצי עולם סובל מסתימת פיות אמיתית, כשהעונש על ביטוי חופשי הוא סקילה, תלייה או מלקות בפומבי. חצי העולם האחר צווח בציניות על סתימת פיות שאינה באמת קיימת רק כדי לקדם את האג'נדה שלו. בעולם המערבי כבר אין סתימת פיות אמיתית, אלא להפך. כל אחד יכול להתבטא, לפעמים יותר מדי. הגיע הזמן שנכיר בזה ונדע לומר: די.